אני עדיין זוכרת את היום החמים יחסית בעיצומו של החורף, בפברואר 2020, כשצעדתי ממשרד רואה החשבון שלי שנמצא בסלמה בואכה יפו, בחזרה הביתה בקצה השני של העיר. כבר אז רוחות של קורונה נשבו באוויר. הייתי אמורה לטוס לחו"ל להשתלמות לימודים קצרה, ושיגעתי את כל העולם ואשתו בהתלבטויותיי.
לטוס או לא לטוס, זו השאלה? האם נעלה יותר לשאת באורך רוח חִצי גורל אכזר, כפי שאמר המלט ולא ידע שכמה מאות שנים אחר כך הגורל יהיה כה אכזר, עד שלא בטוח שנצליח לשאת באורך רוח את חציו. ואולי עוד קודם לכן תעמוד אישה שלעתים שוכחת שהיא כבר אישה וסבורה שהיא עדיין נערה מתבגרת שיוצאת למועדון על פינת רחוב הרצל. היא תביט השמיימה ותשאל את בורא עולם: תן לי סימן אם לטוס או לא, למען השם.
אותה אישה לא תדע מה צופן העתיד לה ולעולם. לא תדע שתוכניות יהיו מעתה והלאה רק בגדר המלצה, שהסדרות המופרכות ביותר שהיא תראה בנטפליקס בחודשיים הקרובים יהיו הדבר הכי פחות מוזר ביחס למה שיתרחש במציאות.
אדם נורמלי שעד אותו הרגע נהנה מחיי שפע ומותרות של עולם פתוח לרווחה, לא יכול להכיל מחשבה על מגיפה שקוטלת אנשים. תמונות מטאיוואן וסין, של אנשים סגורים בבית וחיילים ברחובות, היו משהו ששום אדם מהעולם המערבי לא יכול היה לדמיין בחלומותיו הגרועים ביותר. את הדברים הללו רק ז'אן פול סארטר יכול היה לכתוב. או אפרים קישון, להבדיל. שנה ושמונה חודשים בתוך הסיפור הזה ועדיין לא יודעת אם אני מעדיפה ניהיליזם סארטרי או הומור על פרטאץ'. שניהם, שמשקפים כל כך את ישראל של אוגוסט 2021, עושים לי רע.
בפברואר 2020 הייתה ברטיסלבה, בירת סלובקיה והעיר הציורית הממוקמת על נהר הדנובה, עדיין נקייה מקורונה. במקום שבו החורף חגג, בניגוד לחום פברואר מוזר ששרר בישראל, לא נמצאו מאומתים, בשעה שבמדינות השכנות המספרים כבר הרקיעו שחקים. 50 חולים, ועוד 25 שהתגלו בלפלנד בטיול מאורגן. מספרים שכיום נראים כחלום הרטוב של כל אפידמיולוג עייף, שמת לבשר על סיומה של מגיפה. אולי מת זו לא המילה המתאימה בהקשר הזה. נסתפק בשואף.
האיש מ"הפיראט האדום", חולה מספר 1 או ליתר דיוק מאומת 0, עדיין לא אובחן. פורים היה יחסית רחוק, ואני תהיתי אם אארוז מזוודה או לא. צרות של עשירים.
עקבתי אחרי הגרפים ומנוע החיפוש שעדכן בזמן אמת היכן על הגלובוס מתגלים המאומתים החדשים. יום־יומיים וזה עובר, אמרתי לעצמי. בדיוק כמו שאמרתי בשבוע הראשון של צוק איתן. יום־יומיים שנמשכו כמעט חודש וחצי, או שנה ושמונה חודשים והפז"ם דופק, אם מתעקשים להיות אקטואליים. אבל לא מתחשק לי להיות אקטואלית עכשיו. נמאס לי מאקטואליה. 27 ימים של צום מחדשות, ואני עדיין מתעצבנת מדברים שאני רואה ברשת, אבל לפחות לא צופה בפרצופים הזעופים של מפיצי ההיסטריה. לא תיקחו אותי בשבי, חמודים. אני מכירה את כל השטיקים שלכם כבר.
"לא אדאג מדברים שאינם בשליטתי", כתוב במסך הבית של הטלפון הסלולרי שלי. יש לי כל כך הרבה הודעות לאחרונה שאני פותחת ומתעלמת מהן. אבל טוב להיזכר מדי פעם שהדבר היחיד שנמצא בשליטתי הוא מה שעובר לי בראש. הקלישאה שלפיה מחשבה יוצרת מציאות ליוותה אותי במסע ההוא הביתה.
"מאומת אחד בצ'כיה", כתבה לי חברה שאמורה הייתה לנסוע איתי. הסברתי לה שצ'כיה וסלובקיה כבר לא מחוברת יחדיו. היא טענה שלא נצא מהמלון, ומקסימום אם מישהו יתגלה במלון כחולה קורונה יכלאו אותנו בו עד יעבור זעם. כשהייתי ילדה, וגם כשהתבגרתי, רציתי לגור בבית מלון. היזהרי במשאלותייך, הדהד לי המשפט שמלווה אותי כל חיי. את רוצה מלון, לא מלון קליפורניה.
ברחובותיה של ברטיסלבה יש הרבה מבנים דמויי צריח שנותרו מתקופת ימי הביניים, ומבנים מתקופת הבארוק שמצטלמים יפה לסלפי. האקלים שלה ממוזג, מה שאומר שבתחילת חודש מרץ, מועד הטיסה המשוער, היינו ככל הנראה נתקלים בשלג. יושבים באיזה בית קפה ברטיסלבי שנראה עתיק אבל למעשה נבנה בתחילת שנות האלפיים ועושה הון מהעמדת פנים לתיירים שמחפשים תמונות יפות להעלות לאינסטגרם.
בתחילת חודש מרץ, יום לפני תאריך הטיסה המשוער, נכנסה מדינת ישראל לסגר הראשון שלה ולסרט האימה הכי גרוע שיצא מבית היוצר של מטרו גולדן צ'יינה. אם היינו חיים כיום בעולם נורמלי, הייתי כותבת THE END. אלא שכרגע נראה שמדובר בסרט המשך, אם לא בטרילוגיה.