בסעודת החג השנה, גם לארכי־חילונים שבין חברי הממשלה היו סיבות טובות לברך את ברכת "שהחיינו" בשם ובמלכות. הם חוללו את מה שדורות של פוליטיקאים בישראל לא חשבו שניתן לחולל. ממשלת שמאל־מרכז־ימין, שבראשה עומד חובש כיפה בעל שבעה מנדטים בלבד.
אם מישהו היה מספר לנפתלי בנט על מה שמצפה לו בחודשים הקרובים, אי־שם בסעודת ראש השנה תשפ"א, בשיא הסגר והכאוס הפוליטי, כאשר נדמה היה שבנימין נתניהו תפס את השיטה ויגרור את המדינה לסבבי בחירות עד ביאת המשיח – בנט בוודאי היה משיב כי הבדיחה הזאת מתאימה לאווירת השכרות של חג פורים, ולא לנימת הרוממות הרצינית למדי של יום הדין לכלל האנושות.
השבוע, בימים הראשונים של שנת תשפ"ב, בואכה יום הכיפורים, כאשר המהפך הפוליטי הגדול כבר שייך לדף מיוחד בספר ההיסטוריה, ניצבים בנט ושותפיו בפני שאלה גורלית לא פחות: מה הלאה? כלוחמים ותיקים ומשופשפים בשדה הקרב הפוליטי, כולם יודעים היטב כי לעבור את הגשר זו באמת חוכמה, אך החוכמה הגדולה הרבה יותר היא לשמור את הגשר הכבוש לאחר ההשתלטות עליו.
למען האמת, חברי ממשלתו של בנט יוכלו להרשות לעצמם לפלוט את אנחת הרווחה האמיתית רק אחרי החגים, לקראת החורף, כאשר תקציב המדינה יאושר סופית. הרי העברת התקציב מהווה מבחן רציני ראשון לכל קואליציה חפצת חיים, וראשי הממשלה לדורותיהם כבר מכירים את הנוסחה: צלחת את משוכת התקציב – קיבלת שותפים שבעים ומרוצים, שבהחלט אינם מעוניינים לעשות גלים ולסכן את מקומם בלשכות המיניסטריאליות.
ובכל זאת, ממשלת רוטציה הינה אתגר מורכב קצת יותר. כאן, גם אם לאף שותף לא קוראים נתניהו, השקט שאחרי התקציב הוא שברירי יותר, וקצר־מועד הרבה יותר, כי אחרי אישור התקציב מופיע באופק כמעט מיד הצומת הבא: מועד הרוטציה וכל היוצא מכך.
אומנם ההסכם הקואליציוני הנוכחי הוא אחד המתוחכמים והלא־מחוררים בתולדות המדינה, שאינו משאיר לבנט חצי סיבה לנסות שלא לקיים את הרוטציה עם יאיר לפיד, אך אם תשאלו את אנשי הליכוד, מבחינתם, שם, בסמיכות לזמן חילופי ההנהגה, טמונות עבורם האפשרויות למהפך ממשלתי במסגרת הכנסת הקיימת.
במהלך השבועיים האחרונים יצא לי לדבר עם כמה מחבריו למפלגה של נתניהו. דיברנו בכל פורמט אפשרי: ישבנו לקפה, שוחחנו בטלפון, נפגשנו באולפני הטלוויזיה. היו מהם תומכי נתניהו נלהבים, לצד מתנגדיו שרק חולמים להחליפו.
המכנה המשותף לכל הליכודניקים בימים האלה הוא האמונה כי עוד מעט למישהו בקואליציה יימאס סופית, ואז ייפתח הפתח לאי־אמון קונסטרוקטיבי, והוא יוביל להפלתו של ממשל בנט־לפיד ולהקמתה של ממשלת ימין־חרדים במסגרת הכנסת הקיימת. המשאלה הזאת כיכבה בשיחות שבמהלך סעודת ראש השנה ולאחריה בבתים הליכודיים ברחבי הארץ. איך תעשו את זה? מי יחבור לליכוד שבראשה עדיין עומד נתניהו? לכך יש להם תשובות מספר.
בני זאב בודד
בני גנץ ממשיך לככב בראש הרייטינג הליכודי, ואף טענה על אי־האמון העמוק והתהומי שהאיש רוחש לנתניהו לא מסוגלת לשבש את התיאוריה. גנץ עצמו מודה בשיחות סגורות שהוא לא מפסיק לקבל רמזים מכיוונו של נתניהו ושל אנשיו. באותן שיחות נוהג גנץ להדגיש בפני בני שיחו כי "כרגע ההצעות הללו אינן רלוונטיות" – תמיד בדגש על "כרגע".
קשה לקבוע בוודאות מה המניע העיקרי שמאחורי שיקוליו של יו"ר כחול לבן. מחד, גנץ לא מפסיק לטעון בשיחות עם מקורביו כי אינו רואה איש ראוי ממנו להנהיג את מחנה המרכז־שמאל בבחירות הבאות. מבחינתו, ירידתו למספר מנדטים חד־ספרתי הייתה תאונה זמנית בלבד, ירידה לצורך עלייה.
לאחרונה הצליח גנץ להתאושש מכל מה שקרה בזירה ולהפנים את העובדה שמה שלא עשה, או שלא נתנו לו לעשות, הצליחו אחרים להוציא מהכוח אל הפועל. מה שבגללו היו מוכנים לעשות לו לינץ' ציבורי ותקשורתי, קרי הקמת ממשלה עם רשימה ערבית, בנט הימני ולפיד המעצבן אכן עשו ונשארו בחיים. ואיכשהו, הציבור והתקשורת עיכלו את המצב.
כאמור, גנץ התאושש, קם על רגליו והתחיל לתכנן את ההמשך. בממשלת בנט־לפיד הוא תפס את המשבצת של הזאב הבודד. לעומת שאר חברי הממשלה, גנץ הולך בדד, הוא לא התקרב לאף ראש מפלגה אחר ודי לא נותן להתקרב אליו. טוב לו ככה, יש לו חזון ותוכנית לעתיד.
המבנה הפיאודלי של הממשלה הנוכחית, שבו כל ראש מפלגה הוא כראש מדינה בתוך ברית מדינות, מעניק לו, כפי שהוא מעניק לכל חבריו לקואליציה, מלאי נאה של כלים לממש את עצמו, להוביל קו עצמאי ולקדם את האג'נדה שלו במסגרת תחום אחריותו.
עד כה מצליח גנץ לבסס את עצמו כשחקן עצמאי: אם זו פגישתו עם אבו מאזן וההבטחות שניתנו לראש הרשות במהלך אותה הפגישה; אם אלה הפגישות והשיחות המדיניות שהוא מקיים מפעם לפעם; ואם אלה אמירותיו הפוליטיות בכל מיני נושאים. צעד אחר צעד, לבנה אחר לבנה, בונה יו"ר כחול לבן את תוכניתו לעתיד הקרוב.
לעומת גנץ הצופה לעתיד, שר האוצר ליברמן מתפקד במלוא כוחו כאן ועכשיו ונראה כי הוא מרוצה מכל רגע. רבים שפגשו את ליברמן בשנתיים וחצי האחרונות, מאז שהתפטר מממשלת נתניהו ועבר לאופוזיציה, ובטרם חזר למוקדי הכוח הממשלתיים, הופתעו מהרוגע ומהנחת שהוא שידר. "הרי איווט איש חזק ודומיננטי, גם כשהוא לא שר הוא מתנהג כמו בוס, איך הוא כל כך רגוע ושמח בהיותו ח"כ פשוט נטול השפעה?", תהה באוזניי אחד הפוליטיקאים הוותיקים, כמה חודשים לפני הקמת הממשלה הנוכחית.
ליברמן אכן לא שידר, או שלא הרשה לעצמו לשדר, שמץ של אכזבה, של זעם או של אי-נוחות ממצבו בתור איש אופוזיציה. נראה היה שהאיש ניחן בסבלנות אין-קץ בדרך למטרה, והמטרה הייתה לחזור לממשלה ולמשרדי הממשלה, אבל הפעם באמת, ללא אותיות קטנות, מלא־מלא.
אחת הטענות המרכזיות של ליברמן כלפי נתניהו ערב התפטרותו ממשרד הביטחון הייתה כי ראש הממשלה הפך את שריו לבובות על חוטים, השתלט על מוקדי הכוח האמתיים והיכן שלא הצליח, חסם את השרים בפועל.
"לא עוד", קבע ליברמן - והפעם ידע לקבל חבילה ברמת פרימיום. גם שר האוצר הכל־יכול, שאין דבר שלא עובר דרכו, וגם ועדת הכספים - ושהאופוזיציה תקפוץ לו. תוכניתו של ליברמן לעתיד הקרוב נסבה בעיקר סביב הרצון להעמיק את ההישגים ולהפיק את המקסימום האפשרי מהכלים שקיבל לידיו.
תקווה חלשה
חברי מפלגת תקווה חדשה נכנסו לימים הנוראים ברגשות מעורבים. לצד העבודה המקצועית שעושים בכירי הרשימה - פוליטיקאים ותיקים, מיומנים ומוכשרים, כל אחד במשרדו, מרחפת השאלה הקודרת של הסקרים ואחוז החסימה. האיום הזה אולי לא מיידי ופחות רלוונטי בהתחשב בעובדה כי אין סיבה שהתקציב לא יאושר והממשלה לא תמלא את ימיה, או לפחות תשרוד את השנה הקרובה.
היציבות שתשרור אחרי העברת התקציב תקנה לגדעון סער ולחבריו זמן לבנות את תוכנית ההמשך. מבחינתו של סער עדיף שהרוטציה תצא לפועל, והממשלה תמלא את רוב תקופת כהונתה. הרי הבונוס שילך לסער כאשר יאיר לפיד ייכנס למשרד ראש הממשלה הוא יתרון משמעותי בדמות תיק החוץ שראש תקווה חדשה צפוי לקבל.
עם כל התאמתו של סער לתפקיד שר המשפטים, עם כל הידע ועם כל ההבנה של סער בתחום המשפטי, מהמקום הזה הוא בולט ונראה הרבה פחות ממה שכדאי לו במצבו האלקטורלי. אם וכאשר יגיע לתפקיד שר החוץ, יוכל לזכות לנקודות החסרות לקראת הבחירות.
זאת בדיוק הסיבה לכך שעבור בנט, קדנציה שלמה של ממשלת רוטציה מצטיירת נוצצת הרבה פחות. הסוד האלקטורלי הכמוס המוכר לכל שחקן במערכת הפוליטית הוא כי ימינה ותקווה חדשה נהנות כמעט מאותו קהל בוחרים. שתי המפלגות שניזונות מבאר פוליטית משותפת, עתידות להתנגש כשיגיע הקרב על לבו של הבוחר.
עבור בנט, שגם בתור ראש ממשלה לא נהנה כרגע מרייטינג פוליטי גבוה וצפוי רק להפסיד נקודות כאשר יהפוך לשר הפנים אחרי מימוש הרוטציה, הקרב הזה עלול להיות קטלני. עבור סער, הרוטציה והתפקיד החדש עשויים לשמש הזדמנות לשיפור המצב הנוכחי הלא קל.
פעם בחיים
הענף השמאלי של הממשלה החל את תשפ"ב במצב רוח מרומם למדי. אנשי מפלגת העבודה ונציגיה של מרצ היו כחולמים אף יותר מבנט עצמו. לא ברור איזה תסריט נראה דמיוני ופנטסטי יותר מבין השניים: ראש מפלגה קטנה שרק אתמול לא עברה את אחוז החסימה, שהופך בן לילה לראש הממשלה, או ההימצאות בשלטון של מפלגות השמאל, שבעשור האחרון השלימו עם העובדה שעתידן נקשר חזק עם האופוזיציה, זאת כי קיים רוב ימני בקרב אזרחי המדינה, והדינמיקה אינה לטובת השמאל.
אותן מפלגות שמאל חוו קסם פוליטי של פעם בחיים והגיעו לשלטון על כתפי איש ימין חובש כיפה. לא ייאמן כי יסופר. עבור העבודה ומרצ, המשימה נראית פשוטה יותר: ציבור בוחריהן קיבל מתנה מדהימה בדמות חזרתו של מחנה השמאל לשולחן הממשלה.
כל הישג, כל חוק, כל יוזמה שתתממש ייכנסו לפנתיאון כמעט על אוטומט. ברגע האמת, כלומר בבחירות הבאות, אנשי העבודה ומרצ יציגו בפני הציבור שלהם הישגים משני סוגים: את מה שהצליחו לקדם, ולא פחות חשוב – את מה שהצליחו למנוע מאנשי הימין והמרכז. כאן הכל ייחשב להצלחה.
בינתיים, כל חברי הקואליציה, ללא יוצא מן הכלל, סבורים כי תשפ"ב, שיצאה לדרכה, תביא איתה קצת יציבות ורגיעה, ולא תהיה עבורם שנת מבחן, שנת בחירות.
