כמקובל במקומותינו, סוף שבוע קצר אחד שינה הכל והפך את היוצרות: גיבורי התהילה שעשו צחוק משלטונות הכיבוש הפכו לבדיחה חבוטה בעצמם. המשטרה, שק החבטות הלאומי שלנו, הפכה לגיבורת היום. רק שירות בתי הסוהר נותר כפי שהיה: שילוב מזרח תיכוני בין לואי דה־פינס למפקח קלוזו, עם נגיעות פולישוק.
זה עוד לא נגמר: ארבעה נלכדו, שניים עדיין בחוץ. עד עכשיו, הציון של המצוד אחר המחבלים הנמלטים גבוה מאוד. לא רק ששני שלישים מהבורחים נתפסו, זה נעשה בצורה "חלקה", מבלי להעניק להם תמונת ניצחון, בלי לשרת את הנרטיב שצמח כאן תוך יומיים לממדי ענק. שני הנותרים מסוכנים לא פחות, ואולי יותר, מאלה שכבר נתפסו.
כל יממה שעוברת הופכת אותם לנואשים יותר. ישראל תגיע אליהם, במוקדם או במאוחר. נדמה לי שאין תקדים למבוקש על ידי ישראל שידנו הארוכה לא הגיעה אליו. הבעיה היא לא ביד הארוכה שאמורה ללכוד את המחבלים, אלא ביד (הקצרה) שאמורה לשמור עליהם אחרי שנלכדו.
ולא, זכריה זביידי לא ידיח את נסראללה ויקפוץ עלינו מצפון וגם לא יפיל את המלך עבדאללה וישתלט על ירדן. הוא פרחח שהצליח לנצל חלמאות שב"סית מופלגת כדי לברוח מהכלא בעיתוי רע ונתפס במהירות ובדרך משפילה, כשהוא מפוחד ומזה רעב. הוא התחיל את סוף השבוע כיורשו של סלאח א־דין וסיים אותו כיורשו של מרוואן ברגותי עם הטורטית, רק בלי הטורטית.
זה לא מקל במאומה את החלמאות בצד שלנו. אין לתאר את הקלות הבלתי נתפסת שבה הם חמקו אל מחוץ לכלא השמור ביותר בישראל. זו לא רק כתובת שהייתה מרוחה על הקיר, זו כרוניקה של מחדל ידועה וברורה לכל מי שניסה לברר. הבעיה היא, שלא ניסו.
כשנתניהו שלח את ראש המל"ל מאיר בן־שבת להוריד את גלעד ארדן ממסקנות הוועדה המיוחדת שהקים בעניין האסירים הביטחוניים, כבר היה ברור שהקייטנה הזו תיגמר בבכי. למזלנו, לא קרה אסון גדול יותר (בינתיים). לא, אני לא חושב שהממשלה הנוכחית תצליח לשנות מהותית את המצב. הקואליציה רעועה מדי למהלך כזה, שאותו נתניהו לא העז להעלות על דעתו. זו האמת המרה.
מילה עלינו, בתקשורת: הדיווחים הנמהרים על הסיוע שהבורחים קיבלו מאזרחים ישראלים (ערבים, אלא מה), הקשקשת הבלתי נפסקת ורעשי הרקע ההכרחיים באירוע כזה, היו רחוקים ממה שקרה בפועל. כי במציאות, התברר שדווקא לא היה להם סיוע מבפנים, או מבחוץ. במציאות, התברר שערביי ישראל לא רק שלא מסייעים לבורחים, אלא להיפך.
על פי השר לביטחון הפנים עמר בר־לב, במהלך ימי הבריחה המשטרה קיבלה מאות שיחות טלפון מערבים ישראלים עם מידע. אחת מהן הביאה ללכידת השניים הראשונים. צריך רק לקוות שהשלומיאלים במשטרה ידעו לשמור על זהותם של מוסרי המידע קצת יותר מהדרך בה נשמרים כאן עדי מדינה.
ומילה על המשטרה: מבחינת הטיפול בפשע, משטרת ישראל משתרכת בתחתית הטבלה העולמית. בכל הקשור למלחמה בטרור, טיפול באירועי חירום ונחישות בשטח, היא בצמרת. זה כמובן לא כולל את אירועי המהומות האחרונים בשומר החומות, שהיו גדולים על המשטרה בכמה מספרים, אם כי הטיפול בהם לאחר שהרוחות נרגעו נראה יסודי ומקצועי.
בתוך המשטרה, יש לנו ימ"מ. יחידת עילית אמיתית. פעם עוד נטו לחשוב שסיירת מטכ"ל עדיפה על הימ"מ בכל הקשור להשתלטות על מצבי טרור, אירועי חטיפות ובני ערובה וכיוצא בזה. המחשבה המצ'ואיסטית הזו גרמה ללא מעט נזק. סיירת מטכ"ל היא יחידה מופלאה שנועדה למשימות אחרות לחלוטין. המשרתים בה משתחררים אחרי 3 עד 5 שנים. רק מיעוט מהם ממשיך הלאה לקריירה צבאית. הימ"מ הוא יחידה אחרת לגמרי. חלק גדול ממשרתיה הם אנשי קבע, אנשי מקצוע שעושים את אותו הדבר עד הפנסיה (המוקדמת) שלהם, ועושים אותו מצויין. יש להם בין 10 ל־20 שנות נסיון. הם יודעים את העבודה.
ראינו את זה גם הפעם. יחידת "מרעול" (יחידת מילואים של ימ"מ פלוס גששים) שיחקה תפקיד מרכזי באיתור הבורחים. נחישותם של לוחמי הימ"מ עשתה את ההבדל. בסופו של דבר, גם בעידן הביומטרי והטכנולוגי, גם עם רחפנים ואמצעים מתוחכמים שנפסלים בצנזורה, בסוף המגפיים על הקרקע, האנשים בשטח, הניסיון המצטבר, היכולת של גשש לזהות בדל סיגריה ב־2 לפנות בוקר ולדעת מי עישן אותו, אלה הדברים שהביאו את התוצאות.
ובדיוק הדברים האלה מוזנחים, ננטשים ודועכים אצלנו. ההסתמכות המוגזמת על הסיגינט (מודיעין דיגיטלי) מחלישה מאוד את היומינט (מודיעין אנושי) וזה לא רק בתחומי המודיעין. המהומות בערים המעורבות העלו מהאוב את האפשרות שביום פקודה (כלומר מלחמה כוללת עם החזית הצפונית) אנו עלולים למצוא את עצמנו תחת אינתיפאדה פנימית שתקשה על צה"ל לגייס מילואים ותנסה לערער אותנו מבפנים. לא, זה לא אומר שערביי ישראל ישתפו פעולה עם אויביה. הם עמדו עד היום בכל המבחנים מהסוג הזה בכבוד, כולל בסוף השבוע האחרון. אבל בסבב האחרון התברר שמספיקים כמה אלפי פורעים, חלקם הגדול בני משפחות פשע ערביות וחלקם לאומנים קיצוניים, כדי להפוך את המדינה לגיהינום.
בדיוק בשביל זה צריך לנקוט בצעדי מנע עכשיו ולא לחכות לוועדת החקירה אחר־כך. אם אני בין מקבלי ההחלטות, שילוש כוחה של הימ"מ זו ההחלטה הראשונה שאני מקבל. סדר הכוחות של היחידה הזו מצומצם מדי. שמעה נודע בכל העולם והיא נחשבת לטובה בתחומה. אין שום סיבה שלא להגדיל מאוד את עוצמתה ולהכפיף אותה, ביום פקודה, גם לביטחון הלאומי.
השר לביטחון הפנים עמר בר־לב ספג לא מעט ביקורת ביממות שאחרי הבריחה, ובצדק. בר־לב, איש ענייני, צנוע ואנטי־פומפוזי, צריך להבין שגם לנראות ציבורית ולהסברה בזמן אמת יש ערך. באירוע מהסוג שחווינו צריך השר לביטחון הפנים להתייצב מול הציבור מיד. אין לו הפריבילגיה לחכות ולראות איך זה ייגמר, או לצאת מההלם. הוא צריך לעזור לציבור לצאת מההלם ולהנחיל את התחושה שיש מי שמנהל את העניינים ומחזיק יד יציבה על ההגה.
זה לא קרה בחג, אבל זה קרה אתמול. מוטב מאוחר. החלטתו של בר־לב להקים ועדת חקירה עצמאית היא החלטה טובה ואמיצה. הוא גם הבהיר שתחומי החקירה לא מוגבלים לדרג המקצועי. ברלב העניק לערוץ 12 ראיון סמכותי ולא היסס גם להודות במחדלים ובטעויות. הוא עושה עבודה שקטה והבטיח לנוסבאום שיהיו תוצאות ברורות בשטח למלחמה שהוכרזה על משפחות הפשע הערביות. בואו נקווה שגם יקיים.
מילה אחרונה על ראש הממשלה נפתלי בנט. כמו בקורונה, הוא עובד בשקט, לא מתפאר ולא מברבר ולא מדברר את עצמו למוות. אבל הוא משקיע את כל־כולו במשימות הלא פשוטות שנערמות על שולחנו. מולו, מזרימים חסידי הביביזם המיואשים פרצי ביוב מצחינים ומעוררי קבס גם בליבו של האופטימיסט המושבע ביותר. כל אלה שטינפו וגיחכו מול התמונה שלו מניח תפילין לפני הפגישה עם ביידן, צקצקו עכשיו בשפתותיהם המורעלות כשהתברר שהוא היה בחמ"ל בליל שישי עד השעה 3 בבוקר.
כן, חברים. פיקוח נפש דוחה שבת. גם אצל הדוסים המובהקים ביותר. תשאלו את יורם כהן (ראש השב"כ לשעבר), יעקב עמידרור (מזכיר צבאי וראש מל"ל לשעבר), או אליעזר טולדנו (אלוף פיקוד הדרום כיום). בנט חוסך מאיתנו את פולחן האישיות המחליא בו היינו כלואים תריסר שנים. בלי "הוריתי" ו"דרשתי" ו"הנחיתי" והקילוסים העצמיים האינסופיים וההפקעה השיטתית של זמן האוויר בפריים טיים לצרכי האדרה אישית. הוא פשוט קודם כל עובד.
עקבתי אחר הרשתות החברתיות ותעלות הניקוז הביביסטיות בסוף השבוע הזה וגם אחד כמוני, שראה ושמע כבר הכל, לא יכול היה שלא להתפלץ על מה שנעשה שם. לבי לבי לחבורה העלובה הזו. חלק מהם גילו רק בצאת השבת שארבעה מהבורחים כבר נתפסו ואני מניח שהתאכזבו מאוד. בואו נקווה שאלה הם פרפורי הגסיסה של תקופה שחורה בדברי ימי הדמוקרטיה הישראלית הצעירה שלנו. אחרת, כולנו בצרות.
