השבוע הגעתי לווטרינר שלי, לצורך טיפול שגרתי בכלבה שתחיה. במקום היה כלב אחר, שעבר קודם לכן ניתוח ועתה שהה בחדר ההתאוששות תוך שהוא מייבב באופן קורע לב ממש. וגם קולני מאוד. למעשה, היה בלתי אפשרי לפתח שיחה על רקע בכיו הבלתי פוסק.
כאן נכנסה לתמונה עוזרתו של הווטרינר, שנזפה בכלב ללא הרף תוך שהיא מטיחה בו: “מספיק כבר, פולני!". “די לבכות כל כך הרבה כמו פולני!". והלהיט, כתשובה לשאלה: “מסכן, למה הוא בוכה ככה?" - בטח כבר ניחשתם, “כי הוא פולני".
אחרי כמה דקות רצופות של חזרה כמעט אובססיבית על מילת ה"גנאי" הזו כבר לא יכולתי יותר. “אני לא מבין, פולני זו קללה?", שאלתי אותה בכעס ניכר. הווטרינר צחק. הכלב הוסיף לבכות. היא, מצדה, ענתה מבלי להתבלבל: “מה לעשות, תראה אותו. הוא לא מפסיק לקטר!". “ואם הוא היה נובח בעצבים, היית אומרת לו שהוא מרוקאי?", משהו מאוד־מאוד עמוק ונסתר בתוכי צעק לעברה.
אתם מבינים, השורשים הפולניים שלי מעולם לא סיפקו לי סיבה לגאווה, או לבושה. הם פשוט היו שם. באים לידי ביטוי רק בים, כשאני נשרף בקלות, או ביום השואה, כשאני מרגיש שותף. אבל באותו רגע, אצל הווטרינר, הרגשתי כמו נציג העדה. הייתי כבר ככה קרוב ל"אנחנו הקמנו את המדינה!" עסיסי.
ואולי מה שעצר בעדי היה העובדה שעוזרת הווטרינר עצמה נראתה לי אשכנזייה לגמרי. או, כנהוג לומר במחוזותינו, אשכנזייה מתה. מכרה שלי, שצוידה בעיניים כחולות ובתלתלים בלונדיניים, ונראית כמו פרסומת לשיקסע, מספרת לי שהיא זוכה לשמוע את הצירוף המלבב הזה על בסיס יומי. בייחוד בזירות קרב ישראליות טיפוסיות כמו הכביש, או התור בסופר.
ובכלל, יחס שלילי פומבי כלפי אשכנזים הפך כבר לסוג של בון טון במדינה. במקרי הקצה מדובר בגילויי שנאה לכל דבר. ובמקרים השכיחים זה משכשך באזורי הלעג והשימוש בתכונות “אשכנזיות" לצורך תיאור שלילי וביקורתי. אפילו הילדים הפרטיים שלי, שהם חצי פולנים חצי כורדים, נוהגים להשתמש לא פעם במושג “אשכנזי" לציון תכונות כמו חמיצות, יבשושיות, היעדר רגש וגו'. כאילו שמדובר בעובדה מוסכמת.
עכשיו, כמובן שאי אפשר להתעלם מהקונטקסט. אסור להתעלם ממנו. ההיסטוריה הישראלית מבוססת על ממסד אשכנזי, שלאורך שנים קיפח והפלה את האזרחים יוצאי ארצות האסלאם במגוון דרכים - רשמיות ולא רשמיות. זה הקרין על החברה כולה, שהתייחסה למזרחים באופן לא שוויוני וגם ייחסה למזרחיות עצמה קונוטציות שליליות ותכונות אופי פסולות. עצבים, פרימיטיביות, אלימות, סדר עדיפויות מעוות בחיים ועוד ועוד. מלוא הטנא.
האפליה הזו רחוקה מלהיות עניין פתור ששייך רק לשיעורי ההיסטוריה. חלק ניכר מההשלכות שלה חיות ובועטות בינינו גם עכשיו, ומשמרות פערים ברורים בין אשכנזים ומזרחים בתחומי חיים רבים כמו השכלה, מעמד ובעיקר - חלוקת העושר. גם בישראל 2021 אפשר לקבוע בזהירות שלפחות סטטיסטית - עדיף להיות אשכנזי.
ולכן אני מניח שלא מעט קוראים שהגיעו עד הלום, אומרים עכשיו לעצמם: “מה הוא בוכה, האשכנטוז הזה. שירגיש קצת מה שההורים והסבים שלי עברו פה". ועל כך אני עונה - האם הרגש הזה, האנושי כל כך של נקמה, הוא שצריך להוביל את החברה שלנו? האם זו הדרך להגיע לריפוי, בהנחה כמובן ששואפים בכלל להגיע אליו? האם הילדים המעורבים שלי אמורים לתעב חצי מעצמם, בשם החצי השני? וכך הלאה.
אבל גם אם יוצאים מהנחה שנקמה היא עניין בלתי נמנע, אולי אפילו חיוני בתהליך ההחלמה, צריך לעשות את ההפרדה בין הממסד והאנשים הפרטיים. אני יכול להבין היטב את השנאה למפא"י, ולגלגולים הפוליטיים העכשוויים שלה. זה יכול להסביר דפוסי הצבעה שלעתים נראים כמעט לא רציונליים, אבל מונעים מרגש מאוד טבעי. מה שאני לא יכול להבין, ובטח שלא לקבל, זאת השנאה לאדם פרטי על רקע המוצא שלו. כל מוצא. כאן כבר לא מדובר בתיקון עוול היסטורי, אלא פשוט - בגזענות.
על הסכין
1. אני לא חושב ששריקות הבוז של הקהל כנגד מואנס דבור, הכדורגלן הערבי של נבחרת ישראל, הן ביטוי של גזענות. השחקן היה חייב להתנצל, או לפחות להסביר באופן כן ומפורט את הפוסט המיותר שלו (“אלוהים רואה הכל והוא ישלם לבני העוולה"). משלא עשה כך, ברור שחלק ניכר מהקהל עדיין כועס עליו.
2. אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של להקת אבבא. הפופ שלהם הרגיש לי תמיד מתקתק מדי, גם בשנים האחרונות שבהן הפסקתי לפחד מקיטש. ועדיין, יש משהו מרגש ובעיקר מרשים בקאמבק הנוכחי שלהם. גם בעצם היותו - להקת ענק שחוזרת אחרי 40 שנה - וגם בשני השירים שיצאו עד כה ונשמעים גם קרובים למקור וגם רעננים.
3. "לכודים" האיסלנדית היא סדרה בת 5, אבל מוקרנת רק עכשיו בנטפליקס והיא מומלצת מאוד. גופה חסרת ראש וגפיים נמצאת בעיירה איסלנדית נידחת, רגע לפני שסופת שלגים אימתנית מנתקת את העיירה מהעולם החיצוני. מה שאומר שכולם תקועים שם, כולל הרוצח. הסדרה מותחת וחכמה, והנופים הארקטיים הם בונוס חשוב בחום הישראלי של ספטמבר.