תארו לעצמכם שלא נפתלי בנט החליף ביוני האחרון את בנימין נתניהו, אלא להפך. ביבי הוא זה שנכנס ללשכת ראש הממשלה אחרי 12 שנות בנט. עכשיו תארו לעצמכם שנתניהו הוא זה שטס בתחילת השבוע למפגש עם הנשיא המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי. ותמשיכו לתאר לעצמכם שדגל ישראל גדול היה מקבל את בואו, ניצב דומם לצד הדגל המצרי, באולם שבו התקיימה הפגישה. עכשיו שימו אטמי אוזניים כדי לא לאבד את עור התוף בגין הצהלולים שהביביסטים היו מיידים בנו לאורך השבוע כולו: איך המצרים שזלזלו בבנט ולא ראו אותו ממטר, מכבדים את נתניהו בדגל ישראל לראשונה בעשור האחרון, ואיזה מזל שזכינו למנהיג מסדר הגודל הזה.
במציאות, הביביסטים הבינו שיש כאן פוטנציאל הרסני לנרטיב שלהם שלפיו לפני נתניהו היו רק תפוזים ואחריו יש רק שממה ושית, אז הם יצאו למכת מנע המורכבת, כצפוי, מכזבים מכוזבים: "בנט שילם לסיסי עבור הדגל!", הם צווחו, כלומר ש"בנט התקפל ומכר את ביטחון ישראל בעבור נזיד דגלים". איפה התקפל? למה התקפל? פרטים יבואו בהמשך. הוא בטח מכר את ביטחון ישראל למצרים, בעוד נתניהו עמד בתקיפות על עקרונות הביטחון הלאומי.
טוב, בואו נתעלם רגע באלגנטיות מעמידתו של נתניהו על הביטחון באמצעות אישור חשאי ותמוה לגרמנים למכור לחיל הים המצרי צוללות תקיפה אסטרטגיות. נניח שגם את האישור הזה בעצם בנט נתן. מצד שני, אנחנו מדברים על ביבי. ביבי שלנו, כן? אותו ביבי שגידל את חמאס לממדיו הנוכחיים. אותו נתניהו שהבליג כמעט על כל מה שקרה בעזה. אותו נתניהו שהבטיח להפיל את חמאס בעזה. אותו נתניהו שאפילו לצוק איתן פחד לצאת וגם כשיצא, ניסה להימלט מיד בחזרה הביתה (בנט, כזכור, התעקש על פעולה לסיכול המנהרות ההתקפיות). כן, הנתניהו הזה עמד בתקיפות על משהו, בניגוד לבנט, שקיבל דגל.
עכשיו ברצינות: אין סיבה להתגולל על נתניהו בעניין המצרי. את היחסים האלה (בניגוד ליחסים עם ירדן), הוא לא הצליח להרוס אלא בנה ופיתח. בימיו, מאז עלייתו של הנשיא א־סיסי לשלטון, הלך שיתוף הפעולה האסטרטגי־ביטחוני בין ישראל ומצרים וצמח. אז מה בכל זאת השתנה? שני דברים: אישי וגלובלי. נתחיל באישי: למרות האינטרס המשותף, א־סיסי לא האמין למילה של נתניהו. אחרי ההונאה הגדולה, כשנתניהו חזר בו ברגע האחרון מהתוכנית הגדולה שרקם עם א־סיסי והכניס לקואליציה את אביגדור ליברמן במקום יצחק הרצוג, א־סיסי הבין עם מי יש לו עסק. כזכור, ברגע האחרון, על הבאזר ובפניית פרסה מסמרת שיער העדיף נתניהו להכניס את איווט הישן והטוב והעמיד את א־סיסי ככלי ריק. כדי להפיס את דעתו, הרים נתניהו טלפון ערב כניסתו של ליברמן לקהיר ואמר לנשיא המצרי שלא ידאג. "כל התוכניות בתוקף. ממשיכים קדימה בכל הכוח". ובכן, את הסוף אתם יודעים. הם המשיכו אחורה. אחרי שאכזב את א־סיסי הצליח נתניהו לתקוע סכין (מטאפורית) גם בגבו של ליברמן, שנטש אותו פעם נוספת, הפעם סופית.
התוכנית לא הייתה דרמטית מדי. אף אחד לא ביקש מישראל להתחיל לפנות יישובים או לעשות שלום עם חמאס או אפילו עם הרשות. הכוונה הייתה לייצר תהליך שייצב את האזור, ובמסגרתו כל הצדדים יקבלו תמורה סבירה ויהיו מרוצים. סוג של הסדרה משודרגת עם עזה, כמה צ'ופרים לרשות וביטחון ויציבות לישראל. אבל זה לא קרה. א־סיסי המשיך ליהנות מפירות שיתוף הפעולה הביטחוני־אסטרטגי עם ישראל אבל לא התקרב יתר על המידה לנתניהו. הספיק לו לצאת אהבל פעם אחת.
העניין הגלובלי הוא אמריקה. טראמפ איננו. הדמוקרטים חזרו לשלטון בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן. הדמוקרטים הם חיה מוזרה: מעניין אותם הנושא של זכויות אדם, דמוקרטיה וכל ההבלים האלה. אגב, זה תלוש ממציאות האזור שלנו, אבל זה מה שיש. כמו שאובמה זרק את מובארק אל מתחת לגלגלי האוטובוס, כך חוששים המצרים היום מכתף אמריקאית קרה שתקשה עליהם את המשך שמירת הראש מעל המים הסוערים. הדרך להכרה אמריקאית עוברת בירושלים. ברגע שהמצרים יסומנו, גם על ידי ישראל, כגורם המאזן, המייצב והמתווך בין ישראל לרצועה, ברגע שחלקם בשמירה על שקט (יחסי) יהיה ברור בוושינגטון, כך ישתפר מעמדם.