מאז שמערכת הביטחון סגרה השבוע מעגל באופן מוצלח, לאחר שלוחמי הימ"מ עצרו בראשון לפנות בוקר בג'נין, ללא קרב וחילופי אש, את שני המחבלים הנמלטים האחרונים מכלא גלבוע, איהם כמאמג'י ומונאדל אנפיעאת, המתיחות הביטחונית והכוננות להסלמה מיידית גם בדרום מל עזה ירדו באחת לרמת הכוננות השגרתית. אגב, גם הכוננות השגרתית נחשבת גבוהה יחסית, במציאות שנותרה לא יציבה לאחר מבצע שומר החומות.
במהלך השבועיים של המצוד אחר המחבלים, נערכו בצה"ל לתרחיש אפשרי מאוד, שמעצר אלים והריגת אפילו אחד מהמחבלים עשויים להוביל להסלמה מיידית מול רצועת עזה המבעבעת גם כך. השילוב של מבוי סתום בין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס בסוגיית הכנסת כספי המענק הקטארי למשכורות פקידי חמאס ברצועה, בשילוב ירי רקטות בהובלת הג'יהאד האסלאמי בתגובה על הרוגים במהלך מעצרי האסירים הנמלטים, נתפסו במערכת הביטחון כמתכון כמעט ודאי לחידוש הלחימה ברצועת עזה.
מעצרם של ארבעת המחבלים הראשונים, בהם זכריא זביידי ואדריכל הבריחה מחמוד עארדה, התבצע בשטח ישראל, מבלי שהנמלטים קיבלו סיוע משמעותי מערביי ישראל. העובדה כי נתפסו כשהם לא חמושים ומותשים עמעמה במידת רבה את תחושת ההישג והסמליות, שבחמאס ובג'יהאד האסלאמי ביקשו לנכס לעצמם סביב נרטיב בריחת האסירים, והאפשרות שמתוך האירוע הזה תתרחש הסלמה גם ביהודה ושומרון.
עוד לפני המעצר במזרח העיר ג'נין, סביר להניח שמערכת הביטחון הייתה יכולה, על בסיס המודיעין שנצבר, לפעול במחנה הפליטים בג'נין שבו שהו האסירים הנמלטים בטרם שינו כתובת. אבל קרב במחנה הפליטים בג'נין והרוגים במהלך המעצרים, של המחבלים הנמלטים עצמם או של חמושים אחרים, היה משרת את האינטרס של ארגוני הטרור בעזה, ומספק לחמאס חומר בעירה ולג'יהאד האסלאמי חיזוק למעמדו כמוביל המאבק המזוין בישראל.
מההסלמה הזו ביקשו בישראל להימנע, במיוחד לנוכח הנסיבות המביכות מאוד עקב בריחת המחבלים מהכלא. גם האסירים הנמלטים, כך נראה, ביקשו לשתף פעולה באופן מוגבל בלבד עם מעמדם כסמל למאבק הפלסטיני, כאשר נתפסו כולם ללא קרב בהיותם לא חמושים, בבחינת "טוב לברוח מהכלא הישראלי כסמל למאבק הפלסטיני, אבל לא למות בשבילו".
שני המחבלים האחרונים שנלכדו לא הצטיידו בנשק, שאותו יכלו להשיג בקלות, וזאת מתוך בחירה. סביר להניח שבזמן שהותם במחנה הפליטים ג'נין הבינו השניים כי מערכת הביטחון הולכת וסוגרת עליהם, והיה מי שדאג לפזר להם את כל הסימנים המעידים על כך. במערכת הביטחון, בעיקר באמצעות המודיעין של השב"כ, שרר ביטחון כי מעצרם של השניים הוא רק עניין של זמן בתנאים מבצעיים נוחים יותר, כלומר מחוץ למחנה הפליטים בג'נין.
בפיקוד המרכז אף הכינו תוכנית הונאה כדי למשוך את השניים ולהוציא אותם מהמחנה ואז לבצע את המעצר, אבל לא היה צורך בתוכנית ההונאה, כי השניים החליטו לעבור לאזור מבודד יחסית במזרח העיר. מדובר בטעות טקטית קשה של שני המחבלים הנמלטים, או אולי בהבנה כי מעצר במחנה הפליטים מסכן את חייהם בגלל הקרבות שצפויים להתפתח שם עם חמושים נוספים. השאלה הזו ככל הנראה תיפתר בחקירת השב"כ.
אסור שהעבודה היעילה של מערכת הביטחון על כל זרועותיה בלכידת ששת המחבלים תעמעם את הכשלים הכבדים והריקבון הארגוני בשב"ס. רבים מהמחדלים היו ככתובת גלויה על הקיר, ולמרות זאת איש לא אמד את פוטנציאל הנזק הביטחוני למדינת ישראל מאופן ההתנהלות בבתי הכלא הביטחוניים.
ועדת הבדיקה שמינה השר לביטחון הפנים עמר בר־לב חייבת להפוך כל אבן בבדיקת התנהלות השב"ס, ואסור שהבדיקה תיעצר בכותלי כלא גלבוע בלבד. החלטות מערכתיות שהתקבלו על ידי בכירי הארגון, ובהם הנציבה קטי פרי; אי־מימוש מסקנות הוועדה שדנה בסוגיית התנאים וחופש הפעולה של האסירים הביטחוניים בכלא; ההחלטה לפזר את האסירים הכבדים של האגף השמור בכלא שטה הסמוך לגלבוע; אי־הפעלת מערכות חסמי הסלולר כחלק מתפיסה של רצון לשמור על שקט תעשייתי באגפים הביטחוניים; וכמובן הטענות הקשות למינויים פוליטיים ולא ענייניים שבוצעו בצמרת הארגון. מתוך האירוע הקשה ניתנה בידיו של השר בר־לב הזדמנות, אולי חד־פעמית, להוביל לרפורמה דרמטית בארגון שבמשך שנים ארוכות הוזנח ולא טופל כראוי.
בולען המשאבים העזתי
כמה מסקנות עיקריות נוספות מפרשת בריחת האסירים והמעצר המהיר שלהם:
1. איכות המודיעין הטקטי שבידי מערכות המודיעין בישראל, לצד יכולות טכנולוגיות גבוהות מאוד שיש למערכת הביטחון וליחידות המודיעין של צה"ל, בשילוב עם חופש הפעולה היחסי שיש לצה"ל בביצוע פעולות ומעצרים שוטפים - מקשים על התמסדות מחודשת של ארגני הטרור ביהודה ושומרון, כך שגם סביב מתיחות גדולה הם מתקשים בהוצאת פיגועים מורכבים בשטח.
2. למרות היחלשות מעמדה של הרשות הפלסטינית וההתחזקות הפוליטית של חמאס, הפלסטינים לא ממהרים לצאת בהמוניהם ולהתעמת עם כוחות צה"ל. למרות הקריאה והניסיונות של חמאס לעורר את הרחוב הפלסטיני ולקדם גל של טרור, גם הפעם הפוטנציאל הזה לא התממש במבחן השטח. זה לא אומר שבעתיד, אפילו הקרוב, גל של טרור לאומני לא יוכל להתפרץ, אבל יש בכך גם כדי להסביר את החשיבות שמייחסים במערכת הביטחון לשמירה על מייצבים נוספים, בעיקר כלכליים, ביחסי התיאום שבין ישראל לרשות הפלסטינית.
רווחת האזרח הפלסטיני וחיים נורמליים ככל הניתן אינם מהווים תעודת ביטוח לאי־התקוממות עממית על רקע לאומני בעתיד, אבל כאשר ישראל והרשות הפלסטינית מבינות את פוטנציאל הנזק בהסלמה ביטחונית שתשרת בעיקר את חמאס, לצד העימות המדיני החריף בין הצדדים, יש גם אינטרסים משותפים ובמידה רבה גם אויב משותף.
3. הפוטנציאל המיידי להסלמה מול רצועת עזה על רקע בריחת האסירים, ממחיש את חוסר היציבות בגזרה הדרומית. בריחת האסירים, לצד המבוי הסתום בהכנסת הכסף הקטארי לרצועת עזה לטובת משכורות כספי פקידי חמאס, היוו זרז כפול לאפשרות של הידרדרות להסלמה ביטחונית מהירה ברצועה.
סיפור האסירים ברובו מאחורינו, ולכאורה נותרנו עם הסדרת מנגנון הכנסת הכסף הקטארי כתנאי להשגת יציבות ביטחונית בדרום. עם זאת, המציאות בשטח שונה בתכלית. למרות המאמצים של המתווכים השונים, בעיקר המצרים, הפערים בין ישראל וחמאס גדולים מאוד. כך שגם אם ייכנס הכסף הקטארי, הוא צפוי רק לקנות עוד תקופה מסוימת של שקט, לא הרבה יותר מכך.
הסיבות למתיחות מול הרצועה הן הרבה יותר עמוקות. מפת הדרכים, כפי שכינה חמאס את המתווה שהציג לעסקת השבויים והנעדרים, מבטאת בעיקר את הפערים האדירים בין ישראל וחמאס. מבחינת הדרג המדיני בירושלים, כאשר יימצא המנגנון להכנסת הכסף הקטארי, לצד אולי עוד הקלות נקודתיות, צפויה ישראל להגיע מהר מאוד למדרגת המקסימום של ההקלות האזרחיות שהיא מאפשרת לרצועת עזה ללא ביצוע של תהליך הסדרה ופתרון סוגיית השבויים והנעדרים.מכאן הדרך להתנגשות נוספת עם חמאס קצרה ועשויה להתרחש כבר בחודשים הקרובים.
מערכת הביטחון, בפעולה מהירה ומקצועית למעצר המחבלים הנמלטים, הצליחה לנטרל ביעילות את הזרז הנוכחי להסלמה מהירה ברצועת עזה. אבל אין בכך שינוי מהותי במצב היסוד וכמו תמיד, הזירה הפלסטינית ובעיקר עזה שואבת ממערכת הביטחון משאבים כמו זמן וקשב, שאמורים להיות מופנים לאתגרים החשובים יותר - סוגיית הגרעין, הטילים המדויקים והמשך התבססות איראן במעגל הראשון והשני לישראל.
איתות מדאיג מוושינגטון
בין רצועת עזה לוושינגטון מחבר קו אחד שאמור להטריד מאוד את ישראל. עזה הקטנה, שבה חמאס הוא האויב המרכזי, אבל גם החלש ביותר שיש לצה"ל באזור, גובה מישראל מחירים אסטרטגיים וביטחוניים כבדים.
עזה שואבת את ישראל כל פעם מחדש לסבבי הסלמה שמסיטים אליהם את תשומת הלב ואת עיקר משאבי הצבא: כוח אדם, עבודות מטה, איסוף מודיעין שוטף למבצע עתידי, וכמובן גם חימושים ועלות תקציבית גבוהה שבאה תמיד על חשבון משהו אחר. הדחוף גובר על החשוב, ובימים שבהם העימות הישיר מול איראן עשוי לעלות מדרגה, עזה ממקדת סביבה את מרבית תשומת הלב של מערכת הביטחון.
המשבר בוושינגטון סביב ההתנגדות של קבוצת חברי קונגרס דמוקרטים להצביע על חוק התקציב בגלל סעיף סיוע החירום בסך מיליארד דולר לרכישת מיירטים של כיפת ברזל בארה"ב נפתר נקודתית, אבל לא מהותית. המיירטים אמנם יגיעו, אבל גם הסימנים לעתיד ברורים ומטרידים. זו לא רק סוגיה של משטר דמוקרטי ובעיה פוליטית פנימית שיש לנשיא ג'ו ביידן מול קבוצה הולכת וגדלה בהשפעתה של קבוצת חברי קונגרס דמוקרטים שמתנגדים למדיניות האמריקאית הפרו־ישראלית המסורתית.
גם הוויכוח הפוליטי בישראל על מידת האחריות שיש לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו למשבר היחסים בין ישראל לזרמים ולכוחות השונים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, רחוק מלהעביר את התמונה המלאה. האמת היא שבמשך שנים ארוכות עוברת ארה"ב תהליך שינוי, מ"אמריקה ראשונה" כססמת הבחירות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הרפובליקני, ועד לאופוזיציה הפנימית חסרת התקדים במפלגה הדמוקרטית, שמנעה השבוע מנשיא ארה"ב ליישם החלטה שעליה התחייב באופן פומבי. יותר ויותר אזרחים ונבחרים אמריקאים מעלים שאלות סביב המימון והסיוע הביטחוני שמעניקה ארה"ב למדינות שונות בעולם, בהן גם ישראל.
האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון מצטמצמים והולכים. בעיני הממשל, האיום האיראני נמצא במקום שונה בסדר העדיפויות מכפי שרואה זאת ישראל, ואל הארנק הפתוח לכאורה של הדוד סם לצורכי הביטחון של מדינת ישראל אסור להתייחס כאל דבר מובן מאליו. אם סוגיה של נשק הגנתי כמו מיירטי כיפת ברזל מתפתחת למשבר פוליטי בארה"ב, נכון הדבר כפליים לקשיים שעלולים לצוץ בכל הקשור לסיוע חירום של חימוש התקפי.
הסכם הסיוע האחרון (mou) שנחתם בין ארה"ב וישראל בשנת 2016 בימי הנשיאות של ברק אובמה לעשור השנים שבין 2019־2028 אומנם עומד על סכום שיא של 38 מיליארד דולר, אבל המגבלה שהוטלה בו על רכש מתוצרת ארה"ב בלבד מגבירה עוד יותר את התלות של ישראל בארה"ב.
את תג המחיר שנגבה מישראל עבור סבבי ההסלמה ברצועת עזה היא משלמת בריבית דריבית על המוכנות והכשירות בגזרות אחרות, כולל הגזרה המסוכנת ביותר מול חיזבאללה בצפון. בשנים האחרונות חמאס שיפר ללא הכר את היכולת הרקטית שלו.
במשך 51 ימי לחימה במבצע צוק איתן ב־2014 נורו לעבר ישראל כ־4,600 רקטות. כ־750 מהן יורטו על ידי כיפת ברזל ומעל 60 התפוצצו בשטחים בנויים. ב־12 ימי לחימה בשומר החומות נורו מהרצועה כ־4,400 רקטות ופצצות מרגמה, כמעט 1,700 מהן יורטו על ידי כיפת ברזל וכ־180 רקטות, פי שלושה מצוק איתן, התפוצצו בשטחים בנויים.
חיי אדם כמובן קודמים לכל גורם אחר, ושיקול כלכלי לא גובר, ובצדק, על הצורך להפעיל מערכות הגנה, אבל מאגרי החימושים של מדינת ישראל, הגנתית והתקפית, רחוקים מלהיות בור ללא תחתית. ניתן להעריך בזהירות כי נכון להיום, כדי לחדש מלאים של מיירטים לכיפת ברזל לאחר מבצע כמו שומר החומות, על בסיס פסי הייצור בישראל בלבד, נדרשת תקופה של כמעט חצי שנה. מכאן שהתלות הישראלית בסיוע החירום האמריקאי בעת לחימה ולאחריה היא גדולה מאוד.
בכל סבב הסלמה ברצועת עזה שמסתיים ללא הכרעה, עד לעימות הבא, משלמת ישראל מחירים כבדים ארוכי טווח, שבאים לידי ביטוי לא רק במחיר ההרוגים, הפגיעה בשגרת החיים והנזקים הכלכליים הישירים, אלא גם במחיר כבד שקשה יותר למדוד אותו. מדובר בכשירות ובכוננות לעימותים מסוכנים הרבה יותר לביטחונה של ישראל מול חיזבאללה ואיראן, שלא במקרה פועלת לחיזוק היכולות של ארגוני הטרור ברצועה.