חגי תשרי הביאו איתם השנה גם התפכחות כואבת: אחרי 25 שנה שבהן "האיום האיראני" ריחף מרחוק באופק ופרנס אלפי כותרות והצהרות, הוא הולך בשבועות האחרונים ומתגשם לענן קודר, שכבר מתחיל להטיל עלינו צל כבד. המדיניות הישראלית של העשור האחרון מול איראן מתנפצת לכישלון מהדהד, ולנגד עינינו איראן הופכת למדינת סף גרעינית.
"הסוסים כבר ברחו מהאורווה", קבע ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק במאמר חד שפרסם בערב החג. ברק כדרכו מדייק באבחנה, אבל לא מצביע על תרופה או ממליץ על חיסון למצב החדש. יכול מאוד להיות שאיראן כמדינת סף גרעינית תהפוך למצב כרוני שילווה אותנו מכאן והלאה, וצריך גם לתת את הדעת על המדיניות הנכונה בסיטואציה הזאת. אבל למדנו בשבועות האחרונים שגם סוסים שברחו דרך מנהרה אפשר להחזיר לאורווה – וזה צריך להיות המאמץ העיקרי כרגע.
זה דורש קודם כל בירור של מה ניתן להשיג. המדיניות הישראלית מול איראן לאורך שני העשורים האחרונים מעולם לא התיימרה להשמיד כליל את תוכנית הגרעין. האיראנים למדו היטב את לקחי המתקפות של ישראל על הכורים בעיראק ובסוריה ובנו תוכנית שאי אפשר לחסל באבחה חדה אחת. בוודאי לא כשמדובר בישראל שפועלת לבדה.
גם ראש הממשלה הקודם נתניהו, שבין 2009 ל־2012 בנה את האופציה הצבאית הישראלית – נמנע לבסוף מלהפעיל אותה מתוך הבנה שנזקה גדול מתועלתה. למעט התקיפות בעיראק ובסוריה, ברוב הפעמים שבהן ישראל פגעה בתשתית של אויב – הפגיעה רק האיצה את תהליך השיקום. ב־2012 זנח נתניהו בלחץ האמריקאים את בניין האופציה הצבאית הישראלית והתמקד במאבק פוליטי נגד הסכם הגרעין שהוביל הנשיא אובמה, מאבק שנכשל.
הוא כן הצליח להוביל את דונלד טראמפ לסגת מהסכם הגרעין, אבל בלי מחשבה או תכנון לגבי הצעדים שאחרי. לרגעים נראה נתניהו כמי שמאמין שיוביל את ארה"ב לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, אבל גם זה לא קרה. הסכם הגרעין של ברק אובמה היה רע, "רע לתפארת" כיניתי אותו אז, ועדיין קשה למצוא היום מישהו במערכת הביטחונית שלא ישמח לחזור לימים של 2015 ולקחת בשתי ידיים את ההזדמנות לחזור להסכם הגרעין של אז.
על הסף
היום, כמו אז, יש ממשל אמריקאי שדבק בדיפלומטיה כמו בדת. ממשל ביידן לא מאמין בשימוש בכוח, אם כבר אז ב"כוח רך" (Soft Power), בדגש על ה"רך". מה שהשתנה מאז הוא שאין היום מערכת בינלאומית מתפקדת ויעילה לפתרון משברים. אין יכולת לכנס את מעצמות העולם לפעולה משותפת, ואין יכולת להוביל מהלכים בינלאומיים בקונצנזוס רחב.
איראן מזהה אל נכון את החולשה העולמית ככלל ואת חולשת ביידן בפרט. היא תחזור באטיות למו"מ על הסכם הגרעין בווינה, תנקוט כל תרגיל השהיה שהיא מכירה, ובינתיים תמשיך ותשכלל את היכולות שיעמידו אותה בעמדת זינוק לפצצה. כבר היום היא במרחק של חודש מרגע שתחליט ועד לייצור כמות מספקת של אורניום לפצצה ראשונה. ייקח לה עוד בין שנה לשנתיים לייצר מהחומר הזה מתקן גרעיני שהוא נשק, אבל כבר צריך לראות בה מדינת סף גרעינית.
ככל שנוקף הזמן, ההתקדמות האיראנית מרוקנת מתוכן את הסכם הגרעין הקודם ואת הרלוונטיות שלו. ולמרות זאת, ועל אף שלל הפגמים שבו – אם ניתן יהיה להחזיר את האיראנים למשטר פיקוח, להגבלת כמויות החומר הבקיע ומספר הצנטריפוגות – קשה לראות כרגע אלטרנטיבה טובה יותר.
ישראל במקביל תחדש את בניין האופציה הצבאית. בתקציב השנה הבאה הוקצו כמה מיליארדים לחידוש האופציה שזנח נתניהו. אם יקבל חיל האוויר את מה שהובטח לו – יוכל להציג יכולת סבירה לפעולה באיראן, הן כנגד מתקני הגרעין שלה והן בחילופי מהלומות עם הרפובליקה האסלאמית. גם אחרי שתוקם מחדש האופציה הצבאית – אסור לשגות בהישג המוגבל שהיא תביא. היא תוכל לכל היותר לעכב את איראן, לא לעצור אותה. ישראל לבדה, צריך לומר ביושר, לא יכולה לעצור את שאיפות הגרעין של איראן.
ארה"ב, לעומת זאת, יכולה גם יכולה. בניגוד למה שטוען אהוד ברק, לארה"ב יש היכולת להנחית פגיעה קשה הרבה יותר על תוכנית הגרעין של איראן, ויותר מזה – להציב איום ממשי על שרידות המשטר שלו. לכן התיאום עם האמריקאים בעת הזאת הוא קריטי. ישראל צריכה להגיע להסכמות עם ממשל ביידן בשאלה מה הם הצעדים האיראניים שיהוו הצדקה לפעולה נגדם. יש הבדל עצום בין פעולה שישראל תעשה לבדה לבין פעולה שתעשה בגיבוי אמריקאי.
זו לא העת לאיומים ולהכרזות חלולות. ישראל צריכה לבנות בשקט את היכולות שלה ולהגביר את התיאום עם האמריקאים באופן גלוי. יש מי שהסיטואציה החדשה דוחפת אותם לדבר על סופה של מדיניות העמימות הישראלית. רגע לפני שאנחנו רצים החוצה לשמש ומנופפים ביכולות האסטרטגיות של ישראל, כדאי לזכור שיש לנו גוש חמאה גדול על הראש. כל הוצאה לאור של היכולות הישראליות עשויה להיות חרב פיפיות שתיתן לאיראנים תירוץ לבנות מאזן מולנו, ותגרור את העולם לעסוק לא רק במה שיש באיראן, אלא גם במה שיש בישראל.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13