כמה נכון המשפט שאומר שלעמוד מול אלף איש ולדבר זה לא מפחיד כמו להביט לאדם אחד בעיניים ולדבר. כזה היה הערב ההוא שאליו הוזמנתי ועליו סיפרתי לכם בטור הקודם. דירה מסוימת בתל אביב, שישה גברים, שש נשים, לאף אחד מהם אסור לבוא בהיכרות מוקדמת עם השני, אין כניסה לזוגות, לחברים ובטח לא הרשמה יחד.
בפתח הבית, מימין לדלת, מונחת סלסילה עם מדבקות. עליך לבחור שם/כינוי שתרצה להצמיד לעצמך, לכתוב אותו על המדבקה ולהדביק על הבגד. כשנכנסתי, לבושה בשמלה אדומה, צמודה (אולי מדי) והתקבלתי על ידי יסמין, מנחת הערב ואחת מהנשים המפתות ביותר שהכרתי (ואני לא מגזימה) בחרתי גם לעצמי שם והדבקתי מדבקה. כן, לא מעט מזהים אותי, חשבתי שזה יהיה די דבילי לקרוא לעצמי "ג'סיקה" או "אום כולתום", אז נשארתי מרסל.
הייתי האחרונה שהגיעה. סביב שולחן ארוך, מלא ביינות טובים וטאפאס שווים, כבר נחלקו האנשים לקבוצות טבעיות, מעורבות. היו שם כמה חוקים שכל עוד קוימו, יכול היה הערב להתקיים כסדרו. "לא חייבים לחשוף פרטיים אישיים, אין שיחות חולין, והסלולריים מופקדים בכניסה. דיסקרטיות חובה".
לחשתי ליסמין: "אם לא שיחות חולין, על מה יש להם לדבר? הרגע הכירו".
"תכף תראי", אמרה והובילה אותי יד ביד לשבת ליד זוג נחמד. גבר בשנות ה־30 לחייו, גבוה, נאה, עם משקפיים שמבליטים את עיניו הכחולות, ואישה שחרחורת, חייכנית וצנומה, לבושה בשמלה קצרה שחושפת מעט מהגוף היפה שבו בורכה.
"שלום", אמרתי בחשש, "אפשר?".
"בטח", הם נענו לי בחיוך ונתנו לי כיסא. "אנחנו בדיוק בכרטיסייה הזו", אמרה הבחורה והציגה לי שלל כרטיסיות שאותן חילקה יסמין. כדי להימנע משיחות חולין, השיחות נוהלו על פי הכרטיסיות.
על הכרטיסייה המדוברת נכתב: "מה לא תעשה כדי להתקדם בחיים?".
כל אחד מאיתנו היה צריך לענות על השאלה בכרטיסייה בתורו. חשבתי שזה די בנאלי, השתעממתי עוד לפני שהקשבתי למישהו מהם והסתכלתי סביבי, כהרגלי בקודש, תמיד מחפשת את השונה, האחר, הדמות המעניינת, לא נכנעת לבנאליות, דבר שהרבה פעמים פצע אותי והשאיר אותי בודדה. איך משינה שרים, "אנה חשבה שמותר לה לבחור, וכך מן הסתם נשארה מאחור".
"אני אעשה הכל כולל הכל", אמר הבחור והחזיר לי את הפוקוס במהירות.
"מה הכל?", התבלבלתי.
"אני אעשה הכל כדי להתקדם, יש לי סטארט־אפ מסוים ולא משנה מה יידרש ממני, אני הולך על כל הקופה".
"תגנוב?", שאלה השחרחורת.
"אולי כבר גנבתי", ענה.
"תאיים?", הקשתה.
"אולי כבר קרה", חייך ומזג לעצמו עוד מהיין.
"תמזוג גם לי", בלעתי את רוקי, תוהה מי הבחור הזה ואם הוא לא איזה מושתל של ההפקה.
"תבגוד?", שאלה, והפעם מבטה הקודם, זה שלא התרשם מי יודע מה מכל מה שענה, הוחלף במשהו חושש יותר. כנראה שזה נבע אצלה מאיזה אישו שהביאה מהבית.
"לבגוד אפשר רק במדינה, וגם את זה אעשה אם צריך", ענה והסתכל עליי. "הבהלתי אותך, מרסל?", שאל.
נחרדתי. "איך לעזאזל הוא יודע איך קוראים לי? מי זה הבחור הלא נורמלי הזה?", חשבתי לעצמי, ואז נזכרתי שיש עליי מדבקה שעליה כתוב בלורד אדום "מרסל".
"בכלל לא", שתיתי מהיין, "זכותך", שיחקתי אותה נונשלנטית ובסתר לבי בזתי לו. "מה זה, לא נשארו ערכים בעולם?", חשבה זו שלפני שלושה טורים סיפרה לכם שרקדה טנגו צמוד עם גבר זר.
"עכשיו את", אמר. "מה את תעשי כדי להתקדם בחיים?".
חשבתי וחשבתי. שמעתי צחוק בוקע מקבוצה אחרת, כרגיל, עיניי זזו אליהן לרגע, אבל כחכוך גרונה של השחרחורת השיב אותי אל קבוצתי הקטנה.
"אני לא יודעת", עניתי. אני, ששולפת שנינות, בדיחות, פאנצ'ים תוך מאית השנייה - לא הצלחתי לגייס תשובה.
"את בטוח יודעת, תשתי עוד קצת", קרצה לי השחרחורת. על אצבעה ראיתי טבעת זהב קטנה, פשוטה, לא מתאמצת, ולידה טבעת אירוסים נוצצת במידה. מעניין איפה בעלה. אם הם זוג כזה שמאפשר, לא פוליאמורים, אלא מאפשר ברמה הכי שטחית של זה, לצאת לסדנה לבד, לפגוש אנשים, להתפתח, מה שלי היה די אסור, אבל קצרה היריעה.
"אני לא יודעת לאן עוד יש לי להתקדם", הייתי כנה עם עצמי ואיתם. הופתעתי, כי בדרך כלל אני משחקת את המשחק ועוטה את המסיכה הראשונה שאני מוצאת.
"יש חלום שלא הגשמת?", שאל הגבר. "גם הכי ביזארי, אל תפחדי".
חשבתי על הקריירה שהשגתי, על הבית שבניתי, על הילדה שהבאתי לעולם אחרי כמה טיפולי פוריות, על האישה שהפכתי להיות ולא הצלחתי למצוא עוד חלום אחד, לעזאזל, אפילו לא בדל של חלום.
"אין לי משהו כרגע, אבל ברגע שיהיה, אני מבטיחה שאעשה הכל כדי להגשים אותו", השבתי לבסוף.
"הכל כולל הכל?", קרץ הבחור.
"לא, לא אבגוד במדינה כמוך, ואנונו, אבל הרבה דברים אחרים כן", צחקנו שלושתנו, כשיסמין קראה לכולם להסתדר סביב השולחן. "תכף תוגש ארוחת שף ואחריה נמשיך במשחק".
מה אומר לכם, לא קיבלתי שקל כדי לכתוב לכם על הערב הזה, אבל הוא אחד מהערבים המטלטלים שעברתי. אולי היה זה היין ואולי הבדידות שכפתה עלינו הקורונה ואט־אט מתחילה להיעלם, אבל השיחות גלשו. אחד סיפר שאשתו בזה לו, שהוא מתעורר בבוקר עם קללה והולך לישון עם קללה, שכל פעם, אחרי שתם התקף הזעם הרגעי שלה, היא מתנצלת וקונה לו איזו חולצה או איזה ארנק.
אחת סיפרה שבעלה ביקש ממנה המון פעמים לבוא למסיבת חילופי זוגות כדי לשקם את הנישואים שלהם, כי התשוקה כמו התשוקה, מה לעשות, ברגע שראתה שהאנדורפינים עוזבים ונודדים למחוזות אחרים, אצל זוגות צעירים יותר, עזבה יחד עמם. וכשהיא הסכימה, אבל למשהו רגוע יותר, לפגישה מול עוד זוג, בבית של אחד מהם, שכח בעלה מקיומה וכל שראה הוא את אשתו של האחר. האחר והיא אגב, מצאו עצמם מול הטלוויזיה, מובכים וצופים באיזו תחרות שחייה בזמן ששני בני הזוג שלהם יצרו עולם משלהם בחדר הצדדי.
אחת אמרה שהיא תמיד מארחת. את האחיות שלה, את אמה, את ילדיהם, שמשום שהיא רווקה בת 50, בשלנית ועם בית די גדול שרכשה אחרי קריירה מאומצת, כולם עושים אצלה את החגים. אבל מה? כשהם הולכים, היא מפנה הכל לבד, שוטפת, מנקה את הבית ונכנסת למיטה לבד.
"אני סנג'רית", אמרה, "אני יודעת את זה, אבל לא על זה הדמעות", סיפרה לנו. לא היינו צריכים לשאול על מה כן, עיניה סיפרו הכל.
כמה סיפורים יש. לפעמים, כשאני נוסעת באיילון ויש פקק, אני מביטה ימינה ושמאלה ומנסה לדלות את מבטם של אלו הנוהגים על ידי. לפעמים מפלרטטים, לפעמים קורצים ופעם אחת אפילו תפסתי אישה מחטטת באף ושתינו נקרענו מצחוק.
אבל רוב הזמן אני מנסה לבנות סביב הדמות סיפור. תמיד יש כזה. אנחנו נוסעים בתוך פקק תנועה רווי באלף סיפורים ותמיד כששלנו נראה הרע, המשונה והכואב ביותר, בא משהו וגורף את כל הקופה.
בסוף הערב שהפך ללילה, לקראת שתיים, נפרדה מאיתנו יסמין ואמרה שאם אהבנו את הערב הזה, "ארוחה עם דרקון", שנעקוב אחריה ברשתות ונמשיך לשחק, לשאול ולהכיר, גם וירטואלית. ירדתי למטה, חשבתי על שש השנים שבהן התרחקתי מעצמי כל כך, שכפיתי על עצמי בצורת מאנשים, מסיפורים, מחיים, והבטחתי שלא אתן לזה עוד פתח.
רגע לפני שיצאתי מלובי הבניין שמעתי מאחוריי: "מרסל?". הסתובבתי, היה זה הבחור הנאה עם הסטארט־אפ והמשקפיים. "כן?", שאלתי.
"אני לא באמת כזה בוגדני", אמר.
"גם אם כן, זה בסדר", עניתי לו, "אבל אל תשבור את כל הכלים, תזכור, כשנעלה למעלה, אפילו גרביים לא ניקח".
ויצאתי מהבניין באושר.
הנה, למרות הכל, רגע לפני הסוף הצלחתי להתעורר ולתת איזה פאנץ'. איך שר עוזי חיטמן ז"ל: "אבל אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני...".