את האכזבה הראשונה שלהם מהרפובליקה האמריקאית טעמו הצרפתים כבר בשנות ה־80 של המאה ה־18. שנים ספורות קודם לכן סייעו לאמריקאים במלחמתם על העצמאות נגד הבריטים, אויבי הצרפתים. עם הניצחון האמריקאי באה התקווה הצרפתית להכרת תודה, ליחסי מסחר מועדפים, אבל לאמריקאים היו תוכניות אחרות.

הם היו מרוכזים בעצמם ובמטרותיהם יותר מאשר בחלומות של צרפתים. כך שהצרפתים התאכזבו מהניטרליות האמריקאית במלחמות האירופיות של סוף המאה ה־18. אחר כך התאכזבו כשבאה לקִצה הנוכחות הצרפתית בצפון אמריקה. בעיקר התאכזבו לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר נותרו מבודדים מול בריטניה מסויגת, אמריקה מתבדלת, וברית רוסית־גרמנית.

החוקר פיליפ רוז׳ר קבע שהמושג ״אנטי־אמריקניזם״ נכנס לשימוש בצרפת בשנות ה־40. מאז נעשה בו שימוש תכוף על ידי מנהיגים הן בימין והן בשמאל. נדמה שיש להם סיבה להמשיך. נשיאם, עמנואל מקרון, למד שהאמריקאים שוב דאגו בעיקר לעצמם. ולא סתם למד – למד במסרון. אבוי להשפלה. ראש ממשלת אוסטרליה, סקוט מוריסון, חיפש את מקרון כדי לנהל איתו שיחה.

נשיא צרפת לא היה זמין. שעת ההודעה על עסקת צוללות גדולה התקרבה, ומוריסון החליט ליידע את מקרון בטקסט קצר. ננסה לדמיין את תוכנו: שלום ידידי עמנואל, עסקת הצוללות איתכם, הצרפתים, מבוטלת. החלטנו ללכת על צוללות אמריקאיות. ואם כבר: החלטנו לחתום על הסכם מקיף עם ארה״ב ובריטניה. סליחה ותודה. סקוט.

הצרפתים הם כמובן לא הסיפור כאן. זאת בעצם הבעיה שלהם – שהם לא הסיפור, שהם שחקן צדדי שאפשר להתעלם ממנו. מדינה עם תודעה של אימפריה והשפעה של ליבריה (זו הגזמה, כמובן, לצורך החרוז). הסיפור הוא סין, והמאבק על הגמוניה הרחק מצרפת, הרחק מישראל, הרחק מהזירות המסורתיות של מאבקי המאה ה־18 וה־19. לאמריקאים ולאוסטרלים יש דאגה משותפת מפני סין והתוקפנות המתגברת שלה.

לבריטניה, שגם היא מדינה עם תודעה של אימפריה, יש קשר היסטורי למושבותיה לשעבר, וברית של אנגלוסקסים שקל להתארגן סביבה.
למעשה, התארגנות כזאת כבר קיימת תחת הברית המכונה ״חמש העיניים״, שחברות בה מלבד השלוש שהזכרנו גם קנדה וניו זילנד. בתקופת המלחמה הקרה חברו החמש למעקב משותף אחר תקשורת סובייטית. עם הזמן הורחבה מטריית המטרות גם לפעילותה של סין. וכמובן, שיתוף הפעולה המודיעיני של החמש אינו מוגבל אליהן בלבד. דיווחים רבים כבר קשרו לשיתוף פעולה עם מדינות הברית גם את קוריאה הדרומית, את סינגפור, את יפן – ואת ישראל.

הסינים סבורים שברית ״חמש העיניים״ היא שעמדה מאחורי מעצרה של וונג מנז׳ו, בכירה בחברת התקשורת וואווי ובתו של מייסד החברה. מנז׳ו שוחררה השבוע בחזרה לארצה לאחר שלוש שנים של עיכוב בקנדה. שחרורה גרר מבול של שאלות: זו הייתה למעשה עסקת חילופי עצורים. הסינים, שעצרו קנדים ואמריקאים בטענות שווא, אפשרו להם לחזור בתמורה למנז׳ו, החשודה במעורבות בקשר אסור עם איראן. כמה חברי קונגרס כבר תהו אם מדובר בהצלחה תקדימית של ״דיפלומטיית חטיפות״ סינית. המחוקק ג׳ים בנקס מאינדיאנה התלונן באוזני שר המשפטים על כך שמאפשרים למנז׳ו ללכת ״בלי לתת לה אפילו מכה קטנה על פרק כף היד, ארה"ב משדרת לכל העבריינים שאנחנו לא רציניים בנוגע לאכיפת חוקי הסנקציות שלנו. זהו הגשמת חלום עבור איראן, חמאס, רוסיה, קוריאה הצפונית וכל גורם אחר שהוטלו עליו סנקציות״.

אחרים ראו בשחרורה של מנז׳ו סימן לכך שעוד אפשר למצוא פתרונות פרגמטיים לכמה מהבעיות המעיקות על יחסי ארה״ב וסין. אחרי הכל, בטרם שוחררה, מנז׳ו הודתה בכך ששיקרה בנוגע ליחסי וואווי עם איראן. מבחינה משפטית, זה סיפק לאמריקאים את מה שנחוץ להם בבית המשפט, שבו מתנהלת מערכה נגד ענק התקשורת הסיני, וגם אפשר לכולם להיחלץ ממצב לא נוח של מעצר בפרופיל גבוה, שהסינים ממשיכים לתאר אותו כמעצר תוקפני וחסר הצדקה.

# # #

ממשל ביידן מבקש להגיע להסכמות נוספות עם הסינים בעניינים שאפשר לנהל במקביל למאבק העוצמה הגלובלי. בנובמבר יקווה הנשיא לזכות בתמיכה סינית ביוזמה למאבק בהתחממות כדור הארץ, שתוצג בגלזגו. גם לסינים יש עניין לשמור על יחסים, שגם אם הם מתוחים, אינם מובילים לקרע. בין השאר, כדי להימנע מחרם של מדינות על אולימפיאדת החורף בבייג׳ינג.

אך כל זה לא פותר את השאלות הכבדות העומדות בין שתי המדינות. אחת מהן, ולא היחידה, היא הלחץ הסיני הנמשך על אוסטרליה, שהוביל את ממשלת מוריסון ליוזמת הצוללות הגרעיניות. לפני כמה שבועות, באירוע לקראת צאתו לארה״ב, קיבל שגריר ישראל החדש בוושינגטון מייק הרצוג כמה עצות מהשגריר לשעבר סלי מרידור, שאולי החשובה שבהן הייתה להיזהר ביחסי ארה״ב־סין. בעידן שבו הקיטוב הפוליטי מקשה מאוד על האמריקאים להגיע להסכמה בנושא כלשהו, דווקא על האיום הגלום בתוקפנות הסינית אין הרבה מחלוקת.

ביידן אומנם לא נותן קרדיט ממשי לקודמו, דונלד טראמפ, על שום דבר טוב שעשה (על הרעים הוא מרבה לדבר), אבל פיטר ברקוביץ׳, לשעבר ראש האגף לתכנון מדיני במשרד החוץ של ממשל טראמפ, הזכיר השבוע שיש טעם להדגיש את הדמיון בין שני הממשלים בסוגיה הסינית. ״הכרה בתפקיד שמילא ממשל טראמפ בזיהוי האיום של המפלגה הקומוניסטית הסינית על הסדר הגלובלי״, כתב ברקוביץ׳, ״תאותת שממשל ביידן מתכוון לפעול במרץ, בהמשך לאמירותיו המבורכות, ולגשר על פני הפער הפוליטי האמריקאי כדי להתמודד עם המטרות האוטוריטריות של בייג'ינג״.

מידת האמון בג'ו ביידן (צילום: ללא)
מידת האמון בג'ו ביידן (צילום: ללא)


יכיר או לא יכיר, זו שאלה אחת. יעשה או לא יעשה – ומה יעשה – זו שאלה אחרת. ההסכם עם אוסטרליה ובריטניה בהחלט מסמן כוונות עשייה, ואפילו במחיר של כעס צרפתי מובן. זה מלמד, כמו צעדים אחרים, על הסטת מוקד העניין האמריקאי מזרחה, לכיוון אסיה והפסיפיק. האירופים מבינים שמשמעות ההסטה הזאת היא התחשבות פוחתת בעמדותיהם וצורכיהם. גם ישראל צריכה להביא בחשבון את השינוי הזה, שאינו לגמרי חדש, אך יש סימנים לכך שהוא מתגבר. בין השאר, הוא ישפיע על מידת הדחיפות שייחסו האמריקאים לטיפול בבעיה האיראנית, ועל כמות האנרגיה שתהיה להם להשקיע בה.

כפי שניכר בנאומו באו״ם, ראש הממשלה נפתלי בנט בחר בקו מדוד של הידברות מול ממשל ביידן. בכך נענה לעצותיהם של רבים מבכירי מערכת הביטחון, הסבורים שהקו הלעומתי של נתניהו הזיק ליחסי ישראל־ארה״ב, ולא הועיל הרבה למאבקה נגד איראן. אבל צריך לומר בזהירות: מבחן הקו של בנט, ומבחן התבונה של בכירי מערכת הביטחון, יבוא כאשר יתברר מה כוונת האמריקאים והאיראנים לעשות. אם בנט ירים טלפון למקרון, יוכל לשמוע ממנו מילה או שתיים על בוגדנותם האנוכית של האמריקאים. אם ירים טלפון למוריסון האוסטרלי, ישמע ממנו משפט או שניים על חיוניותם של האמריקאים שאין לה תחליף.

כך או כך, כפי שהתברר השבוע בעדויות דרמטיות בקונגרס, ביידן לא תמיד טורח להאזין לעמדת בכירי מערכת הביטחון שלו. הגנרל מרק מילי, יו״ר המטות המזוינים, הביך את הנשיא כאשר הודה שהעצה שנתן הייתה להשאיר כוח קטן באפגניסטן, ושהזהיר מפני התמוטטות של הצבא האפגני במקרה שלא כך ייעשה. כמה מיריביו של הנשיא מזהירים כי הנסיגה הכתימה את האמינות של ביידן כמנהיג בינלאומי, ומביאה את טהרן לנקוט עמדה עיקשת. ״האיראנים כבר לא מפחדים מאיתנו״, אמר הדיפלומט הוותיק דניס רוס.

ומה עושה ביידן בתגובה? הנה, חזרנו לסין. ברביעי בבוקר נודע שוושינגטון ביקשה כבר בחודש יולי לברר עם בייג׳ינג אם ניתן להגיע להסכמה על לחץ משותף כדי להחזיר את האיראנים לשולחן המו"מ. הסינים ירכשו פחות נפט איראני, והלחץ הכלכלי יסמן לאיראנים את הדרך לז׳נווה.

כנראה שהסינים הגיבו בשלילה. או לא הגיבו. הם ממשיכים לרכוש נפט מאיראן, וממש השבוע החליטו הסינים לאפשר לאיראן הצטרפות לארגון שנחאי לשיתוף פעולה, שמטרתו בניית אמון וחיזוק היחסים של סין, הודו, רוסיה, קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן וטג׳יקיסטן. את נאום הבכורה שלו בארגון ניצל נשיא איראן ראיסי כדי להסביר לחבריו – ולמכשירי ההאזנה של מדינות ״חמש העיניים״ - ש״הסדר הבינלאומי מתקדם לעבר רב־צדדיות ולחלוקת הכוח מחדש לטובת מדינות עצמאיות". קרי, פחות כוח לאמריקה, יותר כוח לאיראן. שום הידברות שקטה עם וושינגטון לא תוכל לטשטש את המציאות הזאת.