השפה שבה בחר בנט בנאומו באו"ם הייתה צעד בכיוון הנכון

היו שאמרו שהנאום הראשון של נפתלי בנט באו"ם כראש ממשלה לא היה מספיק ממוקד ואפילו מיותר. היו שאמרו שהוא נראה ונשמע מצוין, היו שביקרו את התייחסותו למערכת הבריאות, והיו שנכנסו בו כי לא משנה מה יאמר או יעשה - זוהי דרכם. לכאורה, לאור הפרשנויות הסותרות, קשה להחליט אם הנאום היה מוצלח.

אבל ברמה המקומית, שזה שנים מהווה את המטרה האמיתית של הנאומים הלכאורה בינלאומיים האלו, עצם ההתייחסות מקיר לקיר היוותה עוד גושפנקא תודעתית לכך שישראל נמצאת בעידן חדש. אפשר לצדד בו, אפשר להתלהם נגדו ואפשר לבקר אותו, אבל אי אפשר להתכחש אליו. יש בוס חדש בארץ הקודש, וזו עובדה.

ברמה הבינלאומית האפקט היה לגמרי שונה. מרבית הכותרות של סוכנויות הידיעות ציטטו דווקא את אמירתו של בנט על חציית הקו האדום של איראן, כי לנושא הזה העיתונאים הזרים רגילים. מבחינתם לישראל 2021 יש תדמית מסוימת, ולא ממש משנה מי בשלטון. הדיבורים על הקורונה, שתפסו תשומת לב בישראל, חלפו להם ליד האוזן כחסרי חשיבות. כך גם הדיבורים על בשורת ממשלת האחדות.

על דבר אחד כמעט אף אחד לא דיבר, גם בישראל וגם בתקשורת הזרה, ובכל זאת הייתה לו חשיבות גדולה. בנט התייחס לשנאה האוטומטית כלפי ישראל בעולם המקוטב שבו אנו חיים, אך ויתר על אזכור השואה ועל הטון המיליטנטי ששונאי ישראל התרגלו אליו וכבר לא נוגע בהם מזמן. הוא הסביר את הדברים בגובה העיניים ובטון חיובי. אימוץ עמדה אנטי־ישראלית בלי לדעת את העובדות על הדמוקרטיה היחידה בג׳ונגל המזרח תיכוני לא מצביעה על נאורות, אלא על עצלנות, הוא אמר.

למה הוא התכוון? בנט אומנם התעלם בנאום שלו מהעניין הפלסטיני, אבל מן הסתם התייחס גם למה שראינו בקונגרס בשבוע שעבר.

הרשתות החברתיות יצרו בעשור האחרון סוג חדש של דעת קהל, ודעת קהל חדשה יוצרת סוג חדש של פוליטיקה. האמת רלוונטית פחות מתמיד, וכשזה נוגע למבוי הסתום שלנו עם הפלסטינים יש לכך השלכות מרחיקות לכת.

הבעיה היא לא קומץ חברי הקונגרס שעשו בלגן סביב מימון כיפת ברזל, ומן הסתם ינסו שוב, אלא הדיסאינפורמציה שמניעה את אלה שמצביעים עבורם. זה מתחיל בגלי רשת חסרי ביסוס שמקודמים על ידי משפיענים כמו ג׳יג׳י חדיד, ממשיך ברצון של פוליטיקאים לרכוב על הגלים האלו במקום להעמיד את יוצרי הגלים על טעותם, ונגמר בהצבעות מהסוג שראינו. לכן אי אפשר פשוט להתעלם מזה ולהמשיך הלאה.

לא רק אנחנו התברכנו בחכמולוגים של רשתות שיודעים הכל אבל בעצם לא יודעים כלום, וכיפת ברזל הייתה נושא מדובר ברשתות בזמן מבצע שומר החומות. יצרני ההבלים ה"פרוגרסיביים" התעלו על עצמם - מבחינתם "זה לא הוגן" שישראל תגן על תושביה בעוד שתושבי עזה לא יהיו מוגנים. הם לא מודעים לשלטון הרצחני של חמאס, או לעובדה שאם תושבי ישראל יהיו פחות מוגנים הם פשוט ייהרגו, מה שרק יגביר את הצורך של ישראל לתקוף בעזה כמהלך הגנתי, וגם להרג של יותר פלסטינים. ככה זה ברשתות - אין שיחות מורכבות אלא שחור או לבן, טובים או רעים.

קיצוני השמאל האמריקאי הם לא פחות רדודים ובורים מקיצוני הימין. הם ניזונים מממים, מטיקטוק ומציוצים, וחושבים שהם יהיו אנשים טובים אם ישפכו חמתם על ישראל. לרובם אין עניין אמיתי להתעמק בנושא, לכן הם מתעלמים מהשחיתות, מהטרור, מהחינוך לשנאה, מהעובדות ההיסטוריות, מהניסיונות הכושלים לשלום, ומהעובדה שההנהגה הפלסטינית לא מהססת לאיים, לכלוא, לענות ולרצוח את בני עמה. מצחיק שהם קוראים לעצמם פרוגרסיביים בעוד שהם רגרסיביים להחריד, ובעיקר נטולי ידע.

להפך. הוא אפשר לה לשגשג. כך שמעבר לדיפלומטיה, גם לנו אסור להתעצל בהסברה שלנו. ישראל צריכה להשקיע בדעת הקהל האמריקאית כדי לצמצם למינימום את התמיכה בסוג כזה בזוי של פוליטיקאים. השפה שבה דיבר בנט באו"ם היוותה יריית פתיחה נכונה להתמודדות אמיתית עם הבעיה. הוא התייחס לבורות, הטון שלו היה נכון, אבל זו רק ההתחלה.

ישראל צריכה לגבש תוכנית רצינית לשינוי דעת הקהל בקרב הצעירים הפרוגרסיביים־רגרסיביים האלו. לא כולם שונאי ישראל, את חלקם ללא ספק אפשר לשכנע. בניגוד לאמונתו של נתניהו במהלך 12 שנות שלטונו, נאומים באו"ם הם לא תחליף לעבודת הסברה. לוקח זמן לשנות תודעה, במיוחד בעולם מקוטב ותזזיתי שבו השקר קליט יותר מהאמת. לכן דרושה תוכנית עומק מקצועית שנתמיד בה לאורך זמן. תוכנית שתטמיע את העובדות האמיתיות ותפזר את הדיסאינפורמציה. אחרי שנים של הזנחה שיטתית של הזירה הזו, לבנט וללפיד יש הרבה עבודה.