כבר הרבה שנים לא הייתי קרוב כל כך לשבור בזעם את מכשיר הטלוויזיה שלי כמו במהלך הצפייה בכתבה ששודרה במוצאי יום הכיפורים בחדשות 12. "ארבעה חודשים אחרי שלוד בערה במבצע שומר החומות", סיפר הקדימון, "ברהנו טגניה ואוהד חמו יוצאים לאכול בעיר ולשמוע מהתושבים מה עלה בגורלו של הדו־קיום".
עוד רגע ניכנס לפרטי הכתבה הארוכה הזו, אבל כבר עכשיו נספר שמה שראינו בה, בגדול, זה את שני העיתונאים כשהם מסתובבים בין מסעדות בעיר, מריצים צחוקים עם בעליהן על האוכל שלהם, ואגב ביקור במטבח, טעימה, ניגוב וליקוק השפתיים, שומעים סיפורים על מה שהתרחש בעיר באירועי מאי, ועל מה שעובר על העיר מאז.
לטובת מי ששכח מה בדיוק קרה בלוד במאי, ומכיוון שהכתבה עצמה לא ממש התעכבה על זה, נזכיר שיהודי אחד נרצח על ידי ערבים בלינץ' אכזרי. שכמה יהודים נוספים עברו גם הם לינץ' ושרדו אותו בנס. שערבים ירו בנשק חם ופצעו חמישה יהודים. שערבים שרפו בתי כנסת. שערבים שרפו מכוניות של יהודים. שערבים שרפו דירות של יהודים. שערבים תקפו יהודים באבנים ובקבוקי תבערה. ושערבי אחד נורה ונהרג על ידי יהודים במהלך התפרעות אלימה של ערבים, שהשליכו אבנים גדולות ובקבוקי תבערה בכניסה לשכונה יהודית.
ולמה הכתבה הזו הטריפה אותי כל כך? משום שאלימות ערבית נגד יהודים היא הדבר היחיד שיכול לגרום לערוץ טלוויזיה ישראלי לשלוח את הכתבים שלו באופן חולני לכתבה קולינרית חביבה ומצחיקה לציון ארבעה חודשים לאירועי טרור ושפיכות דמים.
תארו לעצמכם שלא אלפי התקפות אלימות של ערבים נגד יהודים היו לנו כאן, אלא אירוע אחד של מעשה מגונה בנערה מנערות העיר. למה אני הולך דווקא להשוואה הזו? משום ששנים של חינוך והסברה הביאו את החברה שלנו למקום טוב שבו אין אדם שפוי שיעז לזלזל באירוע של תקיפה מינית, לצחוק עליו או להריץ עליו בדיחות.
עכשיו תשאלו את עצמכם האם יכול היה להיות שארבעה חודשים אחרי אותה תקיפה מינית היה ערוץ 12 שולח שני עיתונאים שלו לכתבת אווירה מבודחת, בין סירים ופתיליות, כדי לבדוק אם משפחתו של התוקף ומשפחתה של הקורבן כבר חזרו לאכול יחד באותה מסעדה. ברור לכם שאירוע כזה לא יתרחש לעולם, נכון?
יודעים מה, עזבו את הדוגמה מהתקיפה המינית. האם אתם יכולים לראות בדמיונכם כתבה דומה, שבה עוברים הכתבים בין המטבחים בכפרים הפלסטיניים בשומרון, ואגב טעימה מהסירים ושיח הומוריסטי על ההבדלים בין המטבח הירדני למטבח העזתי, ואגב ניסיון לבדוק אם כבר נרגעו הרוחות ואפשר להתפלל לדו־קיום בין תושבי דומא לתושב המאחז הסמוך, היו מציינים מלאות שש שנים לרצח של בני משפחת דוואבשה?
זה לא יקרה לעולם, ובצדק. כי במקרים האלה ברור לכל אדם שפוי שאלימות היא לא נושא לבדיחות ולא נושא לדאחקות ולא יכולה לשמש רקע לניגוב סירים מהנה. אז שמישהו יסביר לי למה רק כשערבים פוגעים ביהודים העסק הזה לא מובן?
דג חריף ושקדי עגל
כיוון שדיברנו רק על מסגרת הכתבה הזו ולא נגענו עדיין בתוכן שלה, אז בואו נדבר גם עליו. הנרטיב בגדול היה כזה: יש בלוד שתי קבוצות. יש את הערבים שחותרים לדו־קיום, ויש את אנשי הגרעין התורני שעושים להם צרות. ואם מישהו מכם משוכנע שבפרעות של חודש מאי דווקא הערבים היו אלו שתקפו באלימות, ודווקא היהודים - ובמרכזם חברי הגרעין התורני - היו הקורבן של האלימות הזו, אז לפחות לפי הכתבה של חמו וטגניה, ייתכן שמשהו בזיכרון שלו דפוק.
כבר בתחנה הראשונה, "הלחמנייה של אתי", חילק חמו את הצל"ש הראשון לערבים - שאף שהיהודים החרימו את המסעדות שלהם, הם לא החרימו את המסעדות של היהודים. סליחה, חמו, למה שערבים יחרימו עסקים של יהודים? היהודים שרפו להם מסגדים? היהודים הציתו להם עשרות מכוניות? היהודים עשו בהם לינץ'?
בעצם, עזבו, במקום להתעכב על זה, בואו נמשיך הלאה. כי מה זה חשוב עכשיו מי עבר כאן לינץ' ומי נפגע מאש חיה ולמי שרפו את הבית? העיקר שאפשר למלא, לזכר האלימות ההיא, את הלחמנייה בחריף, ולהתרשם מהחצילים בלי השמן, ולעבור לתחנה הבאה, "מסעדת השלום", ולהזיל ריר מהפלאפלים ומהחומוס החם, ולצפות באבו סובחי מקבל מאוהד חמו מחמאה ("עד כדי כך אתה רוצה את הדו־קיום"), כשהוא מסביר שלא אכפת לו אם חומוס זה מאכל יהודי או ערבי. "האנשים האלה הם דו־קיום", מצביע, מצדו, גם אחד מהסועדים היהודים על אבו סובחי.
"אין כמו אוכל לקרב בין אנשים", מסכם חמו כשהוא וטגניה מתארגנים על בשר וסלטים, ונראה שאכן הוא וטגניה מתקרבים, וגם אבו סובחי מתקרב, ורק לנפגעי הטרור של חודש מאי, שאותם כנראה אין לאן לקרב, עדיין לא נמצא מקום בכתבה.
תחנה שלישית, ואנחנו עוברים אל דנה ממסעדת "וורקה". שוב צחוקים, הפעם על ההבדל בין אוכל מרוקאי לאוכל תוניסאי, ובוריק עם מילוי של דג ים, ולברק מתובל עם ירק ובצל, ושקדי עגל מרוקאיים עם בשר, ומעקודה, ומשוויה, ואני דופק שוב את הראש בקיר, ולא מצליח להבין מה באירועי הטרור הנוראיים, שהיו הרקע לכתבה הזו של חמו וטגניה, גורם לשניהם להיזכר בהם רק באמצעות אוכל ובבדיחות.
עכשיו מגיעים הדתיים הראשונים אל הפריים, והצחוקים מפנים את מקומם לטובת עיתונות נשכנית. הקורבן הראשון הוא איתמר בן יעקב. איש עם זקן וכיפה גדולה, שבא עם אשתו ועם הבנות לאכול במסעדה. הוא גר בשכונת רמת אשכול, השכונה שספגה את מרב האלימות הערבית, אבל זה אפילו לא מגרה את שני העיתונאים החרוצים להחזיר אותו אל חוויות הימים ההם. בן יעקב זוהה כאיש הגרעין התורני - סיבה טובה להסתער עליו.
"יצא לנו לדבר עם לא מעט ערבים היום", אומר לו אוהד חמו, "והם מדברים עליכם במונחים של מי שהצליחו להפר את הסטטוס קוו של העיר. הם מדברים על זה שהכנסתם כל מיני אלמנטים לאומיים, יהיו מי שיגידו לאומנים, לכאן". אנשי הגרעין, חשוב שוב להזכיר, לא היו הצד האלים בפרעות. הם היו הקורבן שלהן. אבל כשחמו צריך לבחור בין הצד הערבי לצד היהודי חובש הכיפה, ברור לו לחלוטין על מי נכון להטיל את האחריות.
וזה רק מתחיל. אחר כך, כששני העיתונאים החרוצים פוגשים מחוץ למסעדה את אבו גאנם, טגניה ממשיך בבניית הנרטיב, הקובע שהיהודים, שספגו את האלימות, אשמים בה. "כל עוד הגרעין התורני כאן, לא יהיה פה דו־קיום אמיתי?", הוא שואל את אבו גאנם.
בשלב הזה מתחילים לעבור על המסך, בזה אחר זה, נציגי הגרעין התורני, כשהם נדרשים להתנצל, אחד אחרי השני, על עצם קיומם בעיר הזו. כך אבי רוקח, יו"ר הגרעין התורני. כך יפית חייקין, תושבת הגרעין. כך הקומיקאי מתן צור. ואם לא די בכל זה, עכשיו מגיע תורו של ראש העיר יאיר רביבו, שטגניה מטיח בו: "אומרים עליך שאתה עובד אצל קבוצה מסוימת והיא זו שמנהלת אותך", כשהכוונה ברורה.
רגע לפני סיום הכתבה חוזרים שוב אל אבו גאנם, שמזמין את חמו לאכול את ארוחת הצהריים שאמא שלו מכינה. "במיה לוביה, מה שבא ברוך הבא". אז מה היה לנו כאן? היו לנו ערבים נחמדים שרק רוצים דו־קיום והכנסת אורחים, ומולם אוסף של דוסים שנאלצים לעמוד בפינה ולחשוב טוב טוב למה שונאים אותם ולמה מנסים לרצוח אותם.
תוך כדי כתיבת הטור הזה, נתקלתי בציוץ של רפי ורד, איש הגרעין התורני בלוד, שהעמיק עוד יותר את תחושת הבחילה שגרמה לי הכתבה הזו של ערוץ 12. "ביקשו ממני לדבר מול קבוצת חיילים על חוויותיי מהפרעות בלוד", כתב ורד וצירף תמונה. "דומני שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה דיברתי על זה מול קהל. הכל פתאום חזר אליי חי כל כך: מראה השריפות, האבנים, הצעקות, רעש רימוני ההלם, ריח הגז המדמיע, ובעיקר תחושת חוסר האונים המוחלטת מול אוזלת ידה של המשטרה. יש מצב שאני הלום קרב".
ואתה קורא את הדברים ומבין שהפרעות הללו הותירו אחריהן הרבה אנשים מוכים - חלקם חבולים נפשית, חלקם חבולים פיזית - שבין הדג החריף של חמו ושקדי העגל של טגניה, לא נמצאה להם ולו שנייה אחת כדי להשמיע את קולם.
הערבים פורעים, היהודים אשמים
מה מקור הטירוף הזה? נדמה לי שהתשובה פשוטה למדי. השמאל הישראלי, בתקשורת ומחוצה לה, בנה כאן בעמל רב סיפור על חברה ערבית שרוצה דו־קיום, ורוצה חיבור, ולא רוצה אלימות, ולא רוצה לריב, והשמאל הזה מתעקש להילחם בתמונת המציאות, גם כשהיא צועדת מולו בצבעים של דם ואש ותמרות עשן. תוסיפו לנקודת המוצא הזו את הצד השני, שיש לו חזות חיצונית שמזכירה את זו של המתנחלים, אלה שאף פעם לא היו כוס התה של התקשורת, וקיבלתם את השורה התחתונה.
וכך, גם כשהעובדות רצות בשידור חי מול העיניים, לא פוסק הניסיון להאשים את קורבן האלימות באלימות שמופנית כלפיו, העיקר שלא נצטרך להטיל על הערבים אחריות לדבר. או במילים אחרות, שכבר הזכרתי כאן בעבר: אין ערבי רע, יש רק ערבי שרע לו. ואם ערבי בלוד ניסה לשרוף יהודים, בטח הייתה לו סיבה טובה לכך.
ערוץ 12 כמובן איננו לבד בסיפור הזה. לפני שבועיים הקדיש "דה מרקר" מקום נרחב בגיליון יום השישי שלו כדי להציג רע ככל האפשר את הגרעינים התורניים המפוזרים ברחבי הארץ. "התנחלות בלבבות או השתלטות עוינת?", שאלה הכותרת.
לא ניכנס בהזדמנות הזו לכתבה עצמה ולטענות שבה, נסתפק רק בשורה אחת ממנה. "סערת הרשת הנוכחית (הקמפיין נגד הגרעינים התורניים - ק"ל) מגיעה על רקע המאורעות של מבצע שומר החומות במאי, אז התחוללו אירועי אלימות קשים בערים מעורבות. שום דבר לא מצדיק אלימות כלפי אזרחים שומרי חוק, אבל כששקע מעט האבק עלו טענות כלפי גרעינים תורניים על כך שהחיכוך שלהם בלב אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות יצר מתחים מיותרים".
הבנתם? "שום דבר לא מצדיק אלימות", אבל כדאי לזכור שהנוכחות של יהודים בעכו ובלוד וביפו יוצרת "מתחים מיותרים", ומתחים מיותרים, כידוע, יוצרים לינצ'ים. אוטו־אנטישמיות במיטבה.
ואפרופו "דה מרקר", מיד אחרי הפרעות בלוד הקדישו בעיתון הזה מקום של כבוד במדור "שיחת פנים" - אותם שני עמודים קבועים של ראיון שבועי, בקדמת העיתון - לאירועים בעיר. ומכל העולם, את מי בחרו ב"דה מרקר" לראיין בסוגיה הזו? את איש התקשורת ישראל פריי. פריי עובד עבור ערוץ טלוויזיה אינטרנטי, המופעל ידי תנועה פוליטית. הוא איננו מתגורר בלוד. הוא איננו מכסה את הנעשה בלוד בשגרה. הוא ודאי לא היה האיש הראשון שעליו חשבו ב"דה מרקר" שיידע לספר נכוחה מה מתרחש בעיר.
אז למה דווקא הוא נבחר כמרואיין? תקראו מה הוא סיפר על מה שראה בלוד, ותבינו לבדכם. "הגיעו מאות אנשים (יהודים - ק"ל), רבים מהם פשוט כדי להיכנס בערבים. זרקו אבנים על בתים, השחיתו מכוניות, הסתערו על חבורה קטנה של ערבים, רגמו מסגד עם מתפללים בפנים".
המראיין טרח להוסיף ולהזכיר את סיפורו של מנהל בית ספר יהודי, שלפי הפרסומים זרק גם הוא אבנים על ערבים, ועבר לדבר עם המרואיין שלו על ה"טיהור האתני שעושים הגרעינים התורניים, שיושבים בערים כמו לוד", ועל איך שעובדת הפרקטיקה של הטיהור האתני הזה, ועל איך שהיא נראית בפועל.
הערבים פורעים בהמוניהם, היהודים אשמים. לא ניכנס כאן לעומקן של טענות, רק נעיר שמי שטוען ששכונת רמת אשכול, שבה התרכז חלק ניכר מהאלימות, היא שכונה שבה הערבים נדחקו החוצה על ידי יהודים, צריך להתמודד עם העובדות שמספרות סיפור הפוך בתכלית.
סיפור של שכונה שפעם היה בה רוב יהודי עצום, והיום כבר לא. סיפור של שכונה שפעם עמד במרכזה בית הספר ויצמן, והיום פועל במקומו בית הספר אל־ראזי. סיפור של שכונה ששמות רחובותיה - אקסודוס, סטרומה והעלייה השנייה - המאכלסים היום ציבור ערבי גדול, מעידים יותר מכל מי גר בה בעבר, ומי דחק בה את רגלי מי.
הצדיק מוסא
בתחילת ימי האלימות נהרג בלוד מוסא חסונה. חסונה עמד בתוך קבוצה שתקפה בחצות הלילה באבנים ובקבוקי תבערה את השכונה היהודית נווה נוף. כמה מאנשי השכונה יצאו החוצה עם נשקם האישי כדי להגן על בתיהם ועל משפחותיהם. סדרת טלפונים שלהם למשטרה לא נענתה, ובשלב מסוים הם פתחו באש. חסונה נהרג. כמה מהיורים נעצרו, נחקרו ושוחררו. כתבתי כאן בעבר שאחד מהם, שנחשד בתחילת הדרך בירי, הוא קרוב משפחה שלי.
כך או כך, סדרה של כלי תקשורת שמצאו הזדמנות להפוך את הסיפור על פיו ולהציג את הערבים כקורבנות, יצאו ובאו מביתו של חסונה, מראיינים את אשתו, את אביו ואת כל מי שהיה מוכן לספר כמה נוראים השכנים היהודים וכמה תמים היה מוסא, וכמה מסכן, וכמה חף מפשע וכמה שונא אלימות וכמה שומר חוק. בכתבה אחת מעוותת שכזו, ששודרה בכאן 11, כונה מי שירה בחסונה "הרוצח", בעוד האלימות הערבית עוברת כביסה ב"אריאל אולטרה" ומוצגת כהתנגשויות דו־צדדיות בין ערבים ויהודים.
רוצים את העובדות שמלמדות על הערבים האלימים? לא אצלנו. אף מילה לא הייתה בה, בכתבה הזו, שתסביר שחסונה נורה כשחבורה של גברים יהודים צעירים התארגנה כדי שהפורעים הערבים לא יגיעו לחדרי השינה של הילדים שלהם, מרחק כמה עשרות מטרים. אף מילה לא הייתה בה, בכתבה הזו, שבה יספר מי מתושבי השכונה היהודית על רגעי הפחד שעברו עליו ועל משפחתו. מה כן היה בה, בכתבה הזו? היה מוחמד מכאווי הערבי, שרק רוצה שלום. היה בה ערבי נוסף, שנסע על קלנועית והשמיע טענות, ניחשתם נכון, כלפי הגרעין התורני.
התוכנית "המקור", ששודרה בערוץ 13 ימים ספורים לאחר אירועי אותו הלילה, הביאה את עדותה של הגברת חסונה, רעייתו של המנוח, שממנה התברר שמוסא בעלה היה קצת פחות תמים ממה שסופר לנו עד אז, ושככל הנראה לא היה עובר אורח תמים שהלך ברחוב, בדרכו לזרוק את הזבל, ונורה בטעות. "אמרתי לו 'שיקו, יש בלגן, אל תלך'", סיפרה. "הוא אמר לי 'לא, אני חייב ללכת ולעמוד ולעשות תגובה, שיפסיקו עם כל הרעש שיש בירושלים. שיפסיקו. לא לעודד אלימות או גזענות. לא. אני רוצה ללכת. חייב להגיב על מה שקורה. שיפסיקו כבר, די'".
יש נרטיב, אין עובדות
כתבי אישום שהוגשו בעקבות המאורעות עשו מהעיתונות העברית בדיחה, וגילו שבניגוד למה שניסו למכור לנו בכל הכוח באינספור כתבות, משפחת חסונה איננה המשפחה העדינה, אוהבת האדם ושומרת החוק מהאגדות, אלא יותר בית גידול לעבריינות, לאומנית ופלילית.
הסיפור שמספרים כתבי האישום מלמדים שאחיו של מוסא המת, שלושה מבני דודיו וקרוב משפחה נוסף שלו - כל אחד לפי מידתו ולפי חלקו - היו מעורבים בשורה של מעשי טרור: לינץ' אכזרי שבו נרצח יגאל יהושע הי"ד, ירי בנשק חם, שריפת רכבים של יהודים, השלכת בקבוקי תבערה ויידויי אבנים על שוטרים ועל אזרחים.
גם מוסא המנוח - שהמשפחה טרחה למכור אותו לכלי התקשורת בכריכה רכה של איש עדין ואוהב אדם, שלא ברור איך נקלע לאירוע שיש בו אלימות - התברר כמי שפתח באש בשתי הזדמנויות שונות, לפני שלוש שנים, לעבר בית שבו התגוררו אנשים שמשפחתו הייתה מסוכסכת איתם.
כתבי האישום הללו לא הפריעו לתעמולה התקשורתית להימשך.
לפני כחודש וחצי התגייס גם ynet למסע יחסי הציבור של משפחת הטרוריסטים הזו. בכתבה ארוכה שפורסמה באתר הצטרף הכותב, יותם יעקובסון, אל אביו של מוסא חסונה לסיור מרגש שמספר את סיפורה ההיסטורי המפעים של המשפחה, של הסבתא פאטמה - "אישה נועזת ורבת תושייה", שניהלה את המשפחה ביד רמה - ושל "בית חסונה", שבעבר הפיקו בו שמן זית, טחינה, שמן שומשום וסבון.
יעקובסון ישב עם מאלכ, אביו של מוסא המת, בגינת ביתו, ונתן לעצמו להתפייט, כשהוא מתעקש שלא לאפשר לאוסף כתבי האישום שהוגשו נגד בני משפחתו של המרואיין ולחלקם בגל הטרור לקלקל לו את הסיפור. "מאלכ הצביע על עץ זית עתיק, שבצלו הוא ואחיו למדו עם המורה שאביהם שכר למענם. מעבר לו התנשא בית דירות, שנבנה על מה שהיה חלק מאדמותיו. לצדנו שיחק תינוק בעגלתו. 'זה אחמד', אומר לי מאלכ, 'הוא היה בן עשרה חודשים כשהרגו את מוסא. עכשיו אין לו אבא. מה אומר לו כשיגדל?'".
יעקובסון, כך נראה, קנה בקלות גם את סיפורו של האב על כך שבנו נהרג אחרי ש"עשה קניות עם אשתו ובסך הכל ירד רגע לרכב", גם אם לאשתו של המנוח, כפי שציטטנו קודם, היה סיפור אחר לגמרי. כי כשיש נרטיב, העובדות פחות חשובות. צריך לומר בבירור: אין שום משפחה אחרת בישראל - שמגדלת חבורה כזו של כתבי אישום בעבירות שעניינן אלימות וטרור וגזענות - שתקבל באתר חדשות מוביל כתבה כזו של יחסי ציבור.
האלימות נמשכת
רגע לפני סיום הכתיבה מצאתי בחשבון הטוויטר של ידידיה צוקרמן, תושב העיר לוד, שורה ארוכה של מעשי טרור, שגם אני, שעוסק בתקשורת ומשדר תקשורת וניזון מתקשורת, לא זכרתי שנתקלתי בהם.
כך סיפורו של יהודי אחד שנפגע מירי חי ברגלו כשנסע ברחוב מבצע יונתן בעיר. כך סיפורם של א' ושל ש' שעברו לינץ' ברחוב הבעש"ט, ושתמונותיהם המדממות, מלאות החתכים, מדברות בעצמן. כך סיפורו של צ', שעבר לינץ' ברחוב העלייה וסבל משברים בפניו. כך א', שנפגע מירי חי ברגלו באותו רחוב. כך ש', שהותקף על ידי ערבים באלות ובגרזינים. כך ל', שנפגע מירי בחזה ברחוב אבא הלל סילבר. כך ש', שנורה ונפצע כשאכל פיצה ברחוב אקסודוס.
מי שימשיך ויתעניין בנעשה בעיר יגלה שרק בימים האחרונים ערבים זרקו אבנים על יהודים, הרסו סוכות, ניפצו שמשות ועקרו מזוזה. אבל עזבו שטויות. זה כנראה באמת לא מעניין כאן אף אחד. עדיף להשמיע שוב את מאלכ חסונה, שיספר שהבן שלו הוא קורבן תמים שלא טעם אף חטא. עדיף לכתוב שוב שהגרעין התורני - כמו אותה נאנסת שהלכה בחצאית - אשם בטרור שמבוצע נגדו. עדיף להמשיך לעשות טלוויזיה שמחה, ולאכול טוב במסעדה של אבו סובחי, ולספר על הערבים בלוד שכל מה שהם רוצים זה דו־קיום בשלום.
אם תקשורת משנה מציאות, ואם תעמולה מניעה מהלכים, ואם עיתונאים משפיעים על דעת הקהל, הרי שבכל מה שקשור למה שמתרחש בלוד - תקשורת המיינסטרים הישראלית, בהכללה, בחרה בטרור.