אני יודעת שאתם כבר יודעים, ואם לא בוודאות, אז אני מניחה שהבנתם את זה מבין השורות כאן במדור, אבל אולי אכתוב את זה פעם אחת וזהו: אני וגור, מי שהיה בן זוגי במשך שש שנים, כבר לא יחד. חכו, אל תספידו, אנחנו שנינו הוריה של גפן היפה, נרצה או לא, יש לנו שותפות גורל שהלוואי שתימשך כמו עכשיו. בכבוד הדדי, חברות טובה, ובעיקר נטולת הכאב שאפף לא מעט את הזוגיות שלנו.

חטאתי, אני מודה, אבל לא במכוון. זו הפעם הראשונה שאני מודה בזה, עשיתי רומנטיזציה ואידיאליזציה (ועוד כמה מילים שקשה לכתוב) לזוגיות שהייתה לא קלה עוד מראשיתה. לא אכנס לפרטים מפאת כבודו של אב בתי, אבל לא הייתה שם התאמה, מעולם. תחומי עניין שונים, שמחת חיים שונה, ראייה מרחבית לא מסונכרנת ובעיקר שורשים. איני יודעת, אולי לא גדלנו על אותה האדמה, זנים שונים. אותי השקו בערכים מסוימים ואותו בערכים מסוימים, שנינו מבציר טוב, אבל טעמנו שונה.

די עם המטפורות

בואו נודה על האמת, נישואים זה לא פיקניק. ואם פיקניק, אז במקום רועש, חם ומלא בזבובים. אף פעם לא רציתי זוגיות. אני זוכרת את בנות כיתתי מתבייתות על איזה נער נאה וגבוה ואהבתן אליו, בין שגלויה ובין שסמויה, מלווה את כל תקופת נעוריהן. בעוד אני התאהבתי בכל מורה להיסטוריה שדיבר איתי דקה אחת יותר מדי על ארלוזורוב, או בכל מאבטח בטיול שנתי שאמר לי שאני הכי מצחיקה בכיתה, או בכל שחקן טלוויזיה שנישק את השחקנית ביתר תשוקה. תמיד זה יתר, תמיד זה קיצון, תמיד זה מרובה, תמיד זה מרגש. אף פעם לא רציתי לייחד עצמי, להקדיש את כל כולי לאדם אחד, פחדתי שאתנוון, פחדתי שזה יהיה אפרורי ופחדתי, בכנות, שלא אהיה טובה מספיק לזה.

כשהייתי נערה, הייתה לי מין סצינה מדומיינת כזו, שבה אני ובן זוגי מטיילים באיזו שדרת חנויות ומחפשים לנו כורסה חדשה לבית. ראינו שם כורסאות פרחוניות, כאלו עם כיסוי קטיפה, היו גם עם שזלונג ועם הדום, לא אהבנו אף אחת מהן. ורגע לפני שעברנו לוויטרינה הבאה, הגיחה מעצבת חלונות הראווה ולצדה פועל שסוחב כורסה שחורה עם פס צהוב באמצע. כשהפועל הציב את הכורסה, הדי מכוערת אבל מאוד מכשפת, הסתכל בי בן זוגי, הסתכלתי בו חזרה והוא שאל אותי בחיוך “מה את אומרת?".

“כן!", חייכתי אליו, ואז התנשקנו שעה. לא הייתה סיבה לנשיקה הזו מול ויטרינה מלאה בכורסאות, סמוך לכביש סואן ורועש, אבל התנשקנו הרבה ובתאווה, רק כי חשבנו אותו דבר. כך כנראה בניתי את רעיון הזוגיות שלי, המחשבה האחת, תמימות הדעים והתשוקה שאין בלתה. בהתחלה זה היה ככה, לחמנו יחד, אהבנו יחד, צחקנו יחד, אבל כשבאו רעידות האדמה שמגיעות לכל זוג, המשכתי לחייך, לצחוק ולאהוב, לבד.
אלה היו שש שנים של למידה וגם עכשיו, כשפסקה ספירת הביחד והחלה ספירת הלבד, אני עדיין לומדת על עצמי.

וברשותכם לא ארחיב יותר, אבל כן, בפעם הראשונה, אנצל את הטור הזה כלוח מודעות נגיש ואכתוב דברים שייתלו לי על המקרר, רגע אחרי שידפוק שליח העיתון בדלת. שבעה דברים, אחד לכל יום בשבוע. הדברים האלו אולי לא יאמרו לכם דבר, יכול להיות שלא תזדהו איתם ואף תאשימו אותי בנרקיסיזם, אבל הגשתי לכם את חיי במתנה, תוכלו להשיב לי בטור אחד, נכון?

1. אני אדם טוב. אני יודעת להעניק, לעודד, להצחיק, לספק. לא אקח מהצלחת לפני שהאיש שמולי יטעם, לא אשן טוב בלילה אם אפגע במישהו. אם חלילה שרטתי מישהו שלא בכוונה, הנפתי את ידי ופגעתי בפניו של מישהו ברשלנות, סיפרתי בדיחה אחת יותר מדי שפגשה אדם במקום מעורער בחייו - יכאב לי פיזית במקום הפוגע, ביד, בציפורן או בלב.

2. אני יודעת להחזיק בית. כן, המשפט הזה מתאים לתקופות ישנות יותר ואני יודעת שהפמיניסטיות ייקחו את המשפט שאכתוב עכשיו ויצלבו אותי ברשתות, אבל ברוב המקרים, 90% מהבית מתחזקת, מטפחת וממלאה - האישה. כשנכנסתי לזוגיות, נפרדתי מהלבד וגיליתי את המטבח, למדתי לקנות מוצרים טריים, לבחור בקפידה, לסחוב עשר שקיות יחד, להשמיע מוזיקה, לבשל בשמלה צמודה, לנקות, לארח, וכשבא הלילה - לעמעמם את האור ובמקום התשוקה ההיא שבעבעה לי בעבר לחיים שבחוץ, להדליק את הנטפליקס ולצפות בסדרה קוריאנית עם האיש שיושב לידי.

3. אני אישה. כן, אני יודעת לפלרטט, יודעת לפתות, בשנסונים צרפתיים, לאונרד כהן או פינק פלויד. לאור כמה נרות ריחניים ומול בקבוק יין טוב תמיד אשב, גם אם בגפי, בבייבי דול שמסתיר מעט וחושף הרבה. אגע בעדינות כשאני מרגישה שצריך, בסערה כשאני מרגישה שרצוי, ובאובדן שליטה כשאני מרגישה שמעורער. אני יודעת לנצל את גופי המלא כראוי, את חזי, את קימוריי, את שפתיי, את לבי, כשפוגש לב דומה לו.

4. אני אמא. וזה יותר ומעל הכל. אני האמא הכי טובה שפגשתי. גם עכשיו, בשעת חורבן והרס, כשהחלום שעליו כתבתי, שאותו אהבתי, שאיתו נרדמתי והתעוררתי, נשבר ונגוז לו, אני עדיין אמא. ילדתי לא מרגישה מאום. אני מקריאה לה שלושה ספרים בכל יום, משתובבת איתה שעות על משטח הפעילות, מלבישה אותה בבגדים יפים (ונוחים) למשפחתון הטוב ביותר שמצאתי, היא תמיד הילדה האחרונה שמגיעה למשפחתון והראשונה שעוזבת אותו. אני מבשלת לה אוכל מזין, שרה לה כשאני מאכילה אותה, מקלחת אותה ומשמיעה לה קולות משונים שקורעים אותה מצחוק, ובלילה, כשהיא בפיג'מה נעימה, בקבוק מטרנה בפיה ונעצמות אט־אט עיניה, אני לא עוזבת את חדרה עד שהיא נכנסת לשינה פעילה ולא עוזבת אותה לפני שאני נושקת למצחה ולוחשת “לילה טוב אהובה של אמא, חלומות פז".

5. יש בי שמחת חיים. כמה זמן לא צחקתי סתם כך מהבטן, אבל אני יודעת איך. החל מהבדיחה הכי דבילית וסקסיסטית שמספר לי הירקן ועד להומור שנון של איזו סטנדאפיסטית אמריקאית ולוחמת צדק. אני אוהבת להאזין לרשת ג' בשישי בצהריים (מבקשת סליחה מ־103, לפעמים אני רועה בשדות זרים) ולהשמיע מוזיקה מזרחית בקולי קולות, לתקוע את שולי שמלתי בתחתונים ולנקות את הבית לצלילי שלומי שבת, זהר ארגוב או מרגול. אני אוהבת לטייל בטבע, להתענג על יופייה של ארצי, מולדתי, לשיר שירי ארץ ישראל, לשכב על האדמה ולהסתנוור מהשמש. לשתות לשוכרה באיזה בר אפלולי ולהציע לדי־ג'יי 50 שקל תמורת שיר שאני אוהבת, או לשבת עם המחשב שלי באחד מבתי הקפה ביפו ולכתוב על הסיפורים היפים שמביא העולם הזה אליי.
 
6. אני שורדת. אם קראתם את טוריי בשנה האחרונה אתם לבטח יודעים. עברתי ילדות לא קלה, שהלכה לנעורים לא קלים, ועכשיו, אגלה לכם, זו תקופת החיים הכי לא קלה שיש. אני לומדת להיות אמא, מגדלת תינוקת, לומדת להסתדר כלכלית לבד לגמרי, עובדת, מגייסת השראה כל הזמן, בוכה המון ובקושי ישנה. ובכל זאת, אני שורדת.


בשבועיים האחרונים קרו שני דברים טובים

הראשון: נשיא המדינה יצחק הרצוג טלפן אליי, בירך אותי בשנה טובה, הבטיח שכל תקופה קשה תעבור וציין שהוא ומיכל אשתו הנפלאה מבינים מבין שורות הטור שלי שקצת עצוב. השמש עוד תפציע, הוא אמר, ואני מאמינה.
השני: נטעלי, הגננת של גפן, אמרה שבמגירה של גפן הכל מסודר ואף פעם לא חסר כלום. הסמקתי יומיים.

7. האחרון.
אני מרסל מוסרי ואני שמחה בכך. צמחתי מכלום, לא נכנעתי אף פעם לרחמים עצמיים, הפכתי את המשקל שלי, את חוסר הביטחון, את הילדות הלא נעימה, את מוקשי הדרך, לכלים שישרתו אותי בעתיד. הקריירה האירה לי פנים, הגוף שלי יודע לייצר חיים, אנשים על פי רוב רואים אותי ומחייכים ואני עדיין מפחדת.

שיכרון הגבהים לא תפס ולא יתפוס אותי אף פעם, אנשים רעים עדיין מפחידים אותי, העצב עדיין תופס אותי, את הטור הזה אני כותבת כפולחן אישיות אבל הוא מלווה בהמון דמעות על הבית שנותר קצת ריק, והחיים, בין שאכתוב סיפורים בדיוניים עד מחרתיים ובין שלא - פוגשים אותי בסופו של יום וחובטים בי.

אבל אני מרסל מוסרי ובלילה, בשעות הספורות שבהן אני ישנה, אני חולמת חלומות.
ובחלומות האלו, אני והאדם הנכון לי עומדים, בוחרים ספה, מתנשקים, רצים הביתה ואוהבים על המיטה. מי צריך ספות כשיש מיטות.
אני מרסל מוסרי ואגדל את בתי בכבוד, בשפע ובאהבה מוחלטת, והדבר העיקרי שאלמד אותה בכל שלב ובכל שעל בחייה הוא “אל תוותרי על עצמך".

אל תוותרי על עצמך נשמה של אמא. ואל תוותרו על עצמכן ועל עצמכם. כי זה תמיד מתפוצץ בסוף ולוקח המון־המון זמן להסיר את כל הרסיסים.
אבל בסוף מחייכים, אני בטוחה שעוד מעט אחייך. 