ללכת אל המזרנים

ביום שישי שעבר עלה בבתי הקולנוע וב־HBO Max "הקדושים של ניוארק", הפריקוול הלא הכרחי ל"הסופרנוס". הסרט היה ערוך ומוכן בסוף 2019 ומשובץ לבכורה בתחילת 2020, אבל קוביד־19, סגרים, תחלואה ותמותה סיטונאית, דחו את פתיחתו. לפעמים אפילו לנגיף קטלני יש מסר תרבותי. הסדרה שהשיקה עידן חדש בטלוויזיה ושודרה על רקע השסע המדמם בין שתי אמריקות (1999־2007) לא הייתה ידועה באיפוק עלילתי, חזותי וסוציולוגי של יוצרה דיוויד צ'ייס. אבל כאשר היה צריך לנעול אותה אחרי 86 פרקים לתשואות המבקרים והצופים בתום מרחץ דמים אורגיאסטי, ערב רב של מיתות אכזריות משונות, ניתוץ שיטתי צוהל של נורמות חברתיות והפיכת הקוזה נוסטרה למיקרוקוסמוס לא תפקודי של אמריקה, לא היה מפיק קר רוח ומאופק מצ'ייס שהבין שגבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות.

צ'ייס סגר את הבסטה בקור רוח מקפיא דם ובחר שלא להתחייב למה עלה בגורלה של משפחת סופרנו הגרעינית בפרק האחרון. האם נקטלו בידי מתנקשים בארוחת ערב ב"הולסטן" האהודה, או שאכלו יותר מדי כהרגלם, צקצקו בלשונם על המתים הטריים וציטטו זיכרונות סלקטיביים צבועים בוורוד מזעזע. זה היה אחד מפרקי הסיום הקונטרוברסליים בתולדות הטלוויזיה וצ'ייס חתם אותו בחוסר חשק ניכר להתחייב: קאט למסך שחור וארוך ומשם לכותרות הסיום.

כפוף למצב רוחו ההפכפך, ניפק צ'ייס רמזים, כיוונים, השערות ובעיקר שידר את התחושה שאחרי כ־83 שעות שידור מנומקות ונחרצות, לא בער בעצמותיו לגאול את העולם מאחת המשפחות הנצלניות, הלא מוסריות, המתחסדות והרצחניות שנראו בטלוויזיה. על חודו של פרק הסיום, שגרם לצופים רבים שוחרי ריגושים שווים לכל נפש לחוות התקף זעם מהסוג שבעבע בטוני סופרנו לפני שקרס לרצפה מהתקף חרדה כפיל שנורה בחץ הרדמה, קמה תעשיית פרשנויות שלמה שבה תרמו מומחים והדיוטות את שני הסנט שלהם לגורלה המשוער של משפחת סופרנו.

זה קרדיט מפוקפק למדי, אבל כתבתי ועקבתי אחרי "הסופרנוס" בקפדנות של מבקר טלוויזיה לשעבר. מההתייחסות הראשונה לסדרה באמצעות קלטות לצפייה מוקדמת לפני ששודרה בישראל (2000), דרך צפיות חוזרות ומותו של ג'יימס גנדולפיני ב־2013 ועד בולמוס מול מארז הבלו־ריי. צפייה והתרשמות, כמו כתיבה על אוכל, קשורות לתהליכים כימיים וביולוגיים בחך ובמוח. מה שאני קורא, זווית החדירה של החללית הפרטית לאטמוספרה אחרי שהות ארוכה בחלל החיצון. בזווית לא מדויקת החללית תישרף על יושביה.

בדיעבד, הייתי מנמיך את להבות ההתלהבות וממתן את חלוקת כתרי הגאונות היצירתית. לא מכיוון ש"הסופרנוס" אינה אחת מסדרות הטלוויזיה הגדולות ופורצות הדרך של כל הזמנים (כמו שאומרים ב"רולינג סטון"), אלא כאשר כותב משפריץ סביבו התלהבות מיוחמת, פגישה חוזרת עם מה שכתב מפילה עליו תוגה גדולה. זה טוב לאהוב, אבל מומלץ לא להרפות מאיפוק מסוים.

"הסופרנוס" גרמה למבקרים רבים לצאת מגדרם ולרוץ עירומים כדי להוכיח שכל מילה אמת. יכול להיות שנורמן מיילר הקשיש בסוף חייו, הגזים משהו כאשר כינה את הסדרה "אחד האירועים הגדולים של המאה ה־20"; מצד שני, "הסופרנוס" גרמה לפאולין קייל, שהייתה כבר בגמלאות אחרי קדנציה מאלפת כמבקרת הקולנוע של ה"ניו יורקר", להרעיף עליה שבחים ולקבוע שהיא יונקת את כוחה לא מ"הסנדקים" של קופולה אלא מ"הכבוד של פריצי" של ג'ון יוסטון.

קראו לי צבוע או ה"הוא שמחזיק את המקל משני קצותיו" ("רוקד עם דובים" בלעז), אבל למרות הבטחות סרק עונתיות ודיבורים ללא ממש, אין עדיין סטרימינג בבקתה. לעג לרש וסוג של קיום מזוכיסטי, אלא אם החלטתם, כמוני, להרפות מלפיתת הברזל בצווארך של האקטואליה בכל תחומיה.

אני כבר בספק האינטרנט השלישי בחודשיים, כולם בצלחות אגב. המגדל הסמוך של הספק המקומי קרס בסופה האחרונה ואסור להקים אותו שוב; כעת נוספה לגג צלחת של יוזנט, אחת החברות המגונות באמריקה עם אנשים שמשקרים בלי למצמץ. כל ענן, גם צחור, שחולף בשמיים קוטע את החיבור. האנשים שהבטיחו לחבר אותי דרך קו הטלפון הישן, הגיעו עד ביתי ועמדו מחוץ לדלת כאשר הבהירו לי בכלימה (לזכותם) שהכבל שלהם לא מגיע עדיין עד אליי. הם חשבו שאני ליד Salt Pond על כביש 172 ולא מול בית העלמין Fox Run. אין סטרימינג.

מה שמצא אותי בערב שישי האחרון יושב במכונית בחניה של הספרייה בבלו היל שלרווחת כולם התרוקנה מתיירי קיץ וממתינה להתנפלות המציצים בעלים, שבה יש - גלגול תופים - ברודבנד. לא רק שהספרייה הספונה בעץ עם אח גדול מבוער בחדר העיון ועם ניחוח פסבדו־ויקטוריאני של שטיחים וספרניות בשיער שיבה החזיר לי את האמונה במוסד הנמוג הזה, הוויי־פיי מפציץ במלוא עוזו לחניה. עם הלפטופ על ברכיי ואוזניות עשיתי את חובתי וצפיתי ב"הקדושים של ניוארק".

אני מסתכן ומצטט את עצמי מ־20 השנה האחרונות: "מה שכנראה עושה את 'הסופרנוס' לאלמותית", כתבתי, "היא הידיעה כי צ'ייס הוא יוצר מוכשר, מיזנתרופ וממורמר מכדי לעשות את טעות חייו ולהגניב ביס נוסף מהקנולי מהדלת האחורית בעבור חופן דולרים". שזה בדיוק מה שצ'ייס עשה עם הפריקוול.

לפרקי המבואה הנוסעים אחורה בזמן כדי להסביר את ההווה שכבר ראינו יש היסטוריה עגומה למדי בקולנוע, בספרות ובטלוויזיה. זה תמיד נולד בחטא של היבריס מיוחם וניסיון למחזר תהילה. לקרוא ל"הסנדק 2" פריקוול זה קשקוש; הפרק השני בסאגה נוסע אחורה וקדימה בזמן ולא נשאר באיטליה הקטנה עם דה נירו.

העובדה שמייקל גנדולפיני, בנו של, גדל על ברכיו של צ'ייס ונראה (קצת) כגרסה צעירה של אביו המת, לא מצדיקה בעיניי את בית המטבחיים החדש־ישן. אף אחד אינו מופקד על הבטחת הכנסה לכל הגומבאס שנותרו יתומים מאז נעילת "הסופרנוס". על גנדולפיני הצעיר אי אפשר שלא להידרש להברקה ההיא של לויד בנטסן, המועמד לסגן הנשיא שאמר לדן קווייל: "אני הכרתי את ג'ק קנדי; ג'ק קנדי היה חבר שלי; ואתה אדוני, אינך ג'ק קנדי".

מה שלמדתי בשבוע שעבר באמצעות מבול של כתבות ונתונים סטטיסטיים, כנראה אפרופו הסרט החדש, הוא ש"הסופרנוס" היתה בשנה שעברה הלהיט של המגיפה. אמריקאים שהיו סגורים בבתיהם ודגרו על מחמצת, הכינו יוגורט, התקלחו מעט והחליפו בעיקר חולצות לפגישות זום, התנפלו לצפיות בולמוס בהיצע החינמי ש־HBO Max העלתה לסטרימינג. צופים מהזן המילניאלי, אבל לא רק, שהיו צעירים מדי וגם שבוזי עדכון בזמן אמת, קפצו על טוני, כרמלה, מדו, איי.ג'יי, על הגומבאס, הגומאס, הארוחות, הפחמימות, המציצות והרציחות כמוצאי שלל רב. על פי HBO הצפייה ב"הסופרנוס" עלתה ב־179% בימי הסגר והעבודה מהבית. אלן ספינוול, מבקר טלוויזיה ומחבר הספר "The Sopranos Sessions" שבו הוא מנתח את כל פרקי הסדרה, אמר ששמע מאנשים רבים שימי הסגר היו עבורם הזדמנות לצפות פעם ראשונה בסדרה.

העיתונאי והמבקר ג'ף ווייס יצא לאודיסאה בניו ג'רזי באפריל: "לא הייתה לי טלוויזיה מאז האוניברסיטה והרעיון של צפייה ב־83 שעות של סדרה יוקרתית אחת היה גדול עליי, אבל מגיפה בממדים תנ"כיים נראתה לי כזמן מתאים". לורה סנייפס, עורכת המוזיקה של ה"גארדיאן", אמרה ש"ניסתה לצפות בסדרה בזמן אמת אבל סדר היום שלה היה כאוטי מדי וקשה היה לה להתמסר. העונה הראשונה מחייבת ריכוז מלא והתמצאות כדי להיקלט בנוף המוזר. הייתי מוכרחה להתרכז ממש בששת הפרקים הראשונים".

"ההכרה שהעולם התקלקל ללא תקנה ולאמריקה אין תקומה", אמר ספינוול, "יוצרים חיבור הגיוני עם העולם של 'הסופרנוס'. כמו גם השושלת המופקרת שהתיישבה בבית הלבן עם הנאמנות הכפייתית, האומרטה ובשרים מעושנים סותמי ורידים".

לבינג' החדש נוספו גלגלי עזר. מייקל אימפריולי (כריס מולטיסנטי) וסטיב שיריפה (בובי בקאלה), השיקו באפריל 2020 פודקאסט בשם "Talking Sopranos" שבו הם מעלים זיכרונות מהסדרה, התרשמויות חדשות ואורחים רלוונטיים. ברשתות החברתיות החלו להתייחס לשיטתן לסדרה באמצעות אנשים עם פנאי רב שהעלו ממים, צייצו חוויות והקימו קבוצות דיון. התחושה הייתה שעולם מושחת, לא מוסרי, נפשע ורצחני אחד משמש בבואה הולמת לאומה ששכלה עד עתה 700 אלף אזרחים והידרדרה כמעט למלחמת אזרחים בעימות בין המחוסנים לזומבים שהחלו לשאת נשק ולשרוף מסיכות. מדורת השבט הטלוויזיונית הניחה לצופים רדופי אימה קיומית וספונים בבתיהם להתחמם מול משפחת פשע פורקת כל עול. מי לא היה מוכן לתת הכל כדי לשבת על המדרכה ב"סאטריאלי", לבלוס כריכי קופה ופרובולונה ענקיים, לשאוב אספרסו או ללכת ל"וזוביו" לאכול פסטה שהייתה, ודאי בניו יורק, הספיישל של הסגר.

כדרכם של דיונים המעמיסים על גבם יותר מדי, גם זה על תחיית "הסופרנוס" מסתבך בניתוחים הגיוניים ותבוניים לכאורה אך גם מופרכים באותה מידה, על ההתאמה הנדירה בין דעיכת המאפיה והמגיפה האלימה. תחושת סוף העולם הקרוב והגעגוע המיידי לכל מה שהיה גדול ומיוחד באמריקה מול גברים מזן נכחד המוכנים לעשות כל מה שצריך כדי לשמור על דרך החיים שלהם ללא שמץ של התחשבות במי הם פוגעים בדרך. זה דיון ג'ינגואיסטי על עולמות מקבילים וטיב ההיזון ביניהם והלא בלתי ראוי למידה הגונה של בוז.

לקראת עליית הסרט, אפילו סרבן ראיונות מועד וקריפטי כצ'ייס בן ה־76, האיש שזנח את האיפוק, פטפט עצמו למוות. מי שהצליח לשמור את קלפיו היצירתיים קרובים לחזה ופטר את המתלהמים בתמהיל מדויק של שוויון נפש, סרבנות ויצירה כעבודה קשה, כועס על HBO שרימו אותו לטענתו, ולא הבהירו לו את כוונתם להראות את הסרט בטלוויזיה ובבתי קולנוע בעת ובעונה אחת.

צ'ייס לא מהסס לקבוע ש"מידה מסוימת של אהדה לנבלים כמו טוני סופרנו ו־וולטר ווייט ("Breaking Bad") סייעה להתפתחויות פוליטיות כמו עליית טראמפ והקצנת הרפובליקנים. "'הסופרנוס' והסדרות שקיבלו ממנה השראה, עודדו אנשים להריע לחורי־תחת בתנאי שיהיו מעניינים וכריזמטיים", אמר צ'ייס. אמירה שלא בטוח שעומדת בקריטריונים הרופפים ביותר של מציאות וחשיבה סדורה. מה שלא נאמר כלל הוא ש"הסופרנוס" ניסתה להרוג יותר אמריקאים מקוביד־19.

עם פלאסק טקילה ומבחר אגוזים היה נעים לשבת במכונית בערב סתיו קריר. אין נפש חיה בסביבה שזה נראה לה מוזר. אבל זה היה בזבוז זמן מיותר ומסוג האכזבות המזדמנות למי שנאמן לשליחותו. צ'ייס היה צריך להתאפק. גילו והשאיפה לרלוונטיות ניצחו את שיקול דעתו. תאמינו לי, זה קורה. כמו שכתבה מנולה דרגיס ב"ניו יורק טיימס", והיא לא לבדה: "'הקדושים של ניוארק' עמוס, לא נחוץ, סיפור מאכזב בסתמיותו, לא עובד". חסרונו של גנדולפיני האב מעצים את הצריבה שהותיר במותג, את היעדרו ואת החשיבה עליו בזמן עבר. גנדולפיני הבן, למרות הסיפורים על ההזדמנות שלו להתוודע לאביו שמת כשהיה עולל דרך העבודה על הסרט, לא ממלא את נעלי הנעדר. עם חיוכו התמוה כטוני הצעיר שתופס את מקומו בהיררכיה הצפודה של הגומבאס, בהדרכת המנטור הסוציופתי דיקי מולטיסנטי, אולי הנעדר־הנוכח המיתי ביותר ב"הסופרנוס", לא מחזיק מים.

אינני זוכר שסיימתי את הצפייה ב"הסופרנוס" קודח מתשוקה להבין את ההיסטוריה של משפחת הפשע המסוימת הזאת. הכרוניקה סופרה בהרחבה. גם לא ייחלתי לפגוש שוב את ריי ליוטה כמאפיונר קשיש שלא נס לחו. אין כל תועלת בנרטיב שהורד מהבוידעם של צ'ייס שמוסיף סנטימטר לעקבי "הסופרנוס". כליוויה הצעירה גורעת ורה פרמיגה מהרושם העז שהותירה ננסי מרצ'נד. לא במקרה מגשש את דרכו אלסנדרו ניבולה כבר חצי יובל אל הכוכבות. כתפיו צרות מדי לשאת את נטל ההוכחה שהשאירה "הסופרנוס" לבלדה על דיקי מולטיסנטי. יש לו כריזמה של מקרל והתקפי הזעם הרצחניים והאכזריים כמו גם הגזענות של ניוארק 1967, בעידן המהומות האלימות, קורסים לתוך עצמם.

בגלריית קלישאות הפשע המאורגן ישתרך ניבולה הרבה אחרי פצ'ינו, דה נירו, פשי, ליוטה וכל החבר'ה מ"הסופרנוס". כמו שכתבה דרגיס: "הדבר הטוב ביותר ב'הקדושים של ניוארק' שהוא גורם לך לחשוב על 'הסופרנוס', שזה גם מה שהכי גרוע בו".

אין סיבה להסיק מהפופולריות של "הסופרנוס" שהסדרה שיקפה אורח חיים רווח באמריקה. היא שודרה אחרי תבוסתה הגורפת של המאפיה לחוקי RICO ומות הקאפו די טוטי קאפי המיתולוגיים ועליית הפשיעה הלא איטלקית של גלי ההגירה החדשים. "הסופרנוס" הייתה סוג של פורנו גבה מצח וסליזי לעתים. לפני שידור כל פרק הציגה HBO את אזהרות הצפייה המתבקשות, אבל אלו משכו יותר צופים מאשר הבריחו אותם.
מי מעביר ערוץ כאשר מבשרים לו שבסדרה שתשודר מיד תהיה אלימות קשה, תוכן למבוגרים, קללות וסקס.

ממה שזכור לי, סקס מגוון זה טוב, אבל ב"הסופרנוס" הומוסקסואליות של קאפו שיצא מהארון הביאה למותו במכות שעה שגומבאס אחרים חיבבו חפצים בישבן. מציצות היו כמו דגני בוקר, טוני אהב את הנשים שלו קומפקטיות, קטנות ופסיכוטיות, כולן ניסו להתאבד או הצליחו, ד"ר מלפי הצדקת נענשה באונס אכזרי וג'וליאנה מרגוליס הסרבנית הייתה אלכוהוליסטית־נרקומנית. יש בכל אלה הסבר מסוים לתחייתה של הסדרה במגיפה בעולם שבו אנשים חיים כל יום כאילו היה האחרון. וכמובן האמביוולנטיות הקיומית המייאשת של המיליניאלים.

"הסופרנוס" הייתה חתרנית ומסוכנת. היא שיווקה את הרעיון שמאפיונרים אלימים הם אזרחים כמו כולם, כלומר כמונו. שגם אנחנו יכולים בנסיבות קיצוניות לרצוח, לאנוס, לאמץ חיי פשע ולאבד עקרונות מוסר לטובת השבעת הרעב הגשמי. משך רוב הפרקים נשמר צ'ייס מלהזמין השוואות לרוע אבסולוטי אחר בהיסטוריה המודרנית. הוא שמר את ההתפרקות המלאה מצלם אנוש לפרקים האחרונים, שבהם צפו ועלו אצל טוני אנטישמיות לטנטית; אכזריות פיזית לשמה שאין לה הצדקה, אפילו בהקשרים המפוקפקים של "הסופרנוס"; ונקמנות כלפי קרובי משפחה שעד הרגע האחרון של חייהם לא היה מקום להטיל ספק בנאמנותם.

הצלחתה של "הסופרנוס" התיישבה על העורקים הפתוחים של סרטי המאפיה מאת קופולה וסקורסזה: איטלקים מסוימים שלרובם קוראים פולי ופיטי, עם אף עקום, תכשיטי זהב וולגריים, חיבוקים מגושמים, נשים פלסטיות, פילגשים, מק־וילות ואוכל שמנוני, אינם אמריקאים מובהקים אלא קריקטורה מגושמת ומוגזמת של פלג באוכלוסייה.

משעשעת עד כאב היא ההטיה השמאלנית החדשה שמיוחסת ל"הסופרנוס" בימי עדנתה. רעיון העוועים שהמאפיה קוסמת למילניאלים, שהם כידוע חבורה אנרכיסטית וחתרנית במיוחד שרק מחופשת לקרייריסטים שאפתניים, משום שתרבות הפשע האיטלקית פועלת בעצם מחוץ לשיטה ולכלכלה האמריקאית הנצלנית ומנסה לחבל בה. זה שיבוש קשה של כל הבנה מינימלית של תור הזהב של הקוזה נוסטרה, שהיה לא פחות מקיצור דרך רצחני אל החלום האמריקאי והרחובות המצופים זהב.

הסיכום המקיף והאינפורמטיבי ביותר של תחיית "הסופרנוס" התפרסם בסוף ספטמבר ב"ניו יורק טיימס". זה היה מאלף משום שרבים לא היו מודעים למחזור הסדרה כאייקון אפוקליפטי של סוף העולם בשיא המגיפה. היה שם פתחון פה למי שראו ב"הסופרנוס" איור אפקטיבי לדעיכתה של אמריקה. "דעיכה לא רומנטית, ייחודית ואקט עוצר נשימה של הרס", אמר מומחה אחד, "אלא כשקיעה אטית, מעליבה במורד גבעה לשלולית של זוהמה". אינך נמלט מרומא הבוערת עם אהובתך בזרועותיך, נחלץ בעור שיניך מעדרים של ברברים. אתה יושב 18 שעות ביום, נהנה מפחות דברים מהם נהנית בעבר, מפנים את התכונות הרעות ביותר של הוריך שעה שילדיך מטמיעים את תכונותיך הנחותות.

בעיני הצופים שזה עתה הצטרפו, "הסופרנוס" היא השיקוף הירוד, הבנאלי והחלול ביותר של אמריקה הנוכחית, שבה נפערים קרעים ומשברים עמוקים בכל המוסדות ואורחות החיים. מדובר בחור שחור השואב לתוכו את כל מה שהיה מוסרי, טוב ונאצל באמריקה והיה בו משום אמירה נבואית ומגשימה עצמה בהתמכרות לסמים ומשככי כאבים, דיכאון והתאבדויות בקרב בני נוער וקרב מאסף על המורשת והאתוס האמריקאיים.
צ'ייס התראיין גם ב"טיימס" מביתו בסנטה מוניקה, והציב את מה שהנחה אותו כבר ב־1999: דעיכתה של אמריקה. "וזה רק החמיר. אין כלום יותר חוץ מחרא. בכל היבט. הרגשתי שהנבואה בדבר תהליך היטפשותה של אמריקה הגשימה את עצמה והגיעה לשיאה, הכל נעשה נלוז וזול". ואז הוא ציטט את ארתור מילר מהמחזה "המחיר" (1968): "אם יסגרו את החנויות באמריקה לשישה חודשים יהיה טבח מחוף אל חוף".

קוביד־19 סגר את החנויות. האלימות התגברה. מעשי הרצח ב־2020 עלו ב־30% ונשיא נוכל ועבריין סירב להכיר בתבוסתו והדיח את תומכיו לקיום שקרי של בחירות שכאילו נגנבו מהם שעל כך הם נוקמים בסירוב להתחסן.

צ'ייס צודק בתיאור של השבר הקשה בקווי ההספקה האלמנטרית לצרכן האמריקאי. מדפים מתרוקנים, עסקים מחפשים עובדים, השרברב מבטיח ולא מגיע, רוב נותני השירותים לא מחזירים טלפון, כולם מדברים למשיבונים. חיבתו ההיסטורית של הצרכן האמריקאי למזרנים הגיעה לממדים מפלצתיים. חצי מהפרסומות בטלוויזיה משווקות מזרנים שיגיעו אליכם הביתה למרות הנטייה הטבעית לשכב עליהם בחנות. "הכמיהה לשכב על מזרן נוח", אומר צ'ייס, "היא סוג של שקיעה בעיניי. אני מחפש מזרן ואינני מוצא אף אחד שיסביר לי מדוע מזרן אחד טוב מהשני".

"הסופרנוס" הצליחה להקים עולם שגם אם איננו מזדהים עם המתרחש בו, אנחנו יודעים כי הוא חלק מאיתנו ומביעים הסכמה אילמת לחיות בו. הסדרה מציגה את האיטלקים כבני גזע עליון, ציירים, פסלים, מלחינים, מגלי ארצות ואפילו ממציא הטלפון, ומעליבה באופן שווה את כל השאר. עיקר ההתרחשות הוא בתוך הגרעין הביתי. בהתפרקות הילדים כשהם שומעים מהוריהם על גירושיהם המתוכננים או ניסיון ההתאבדות הפתטי של הבן שטוני מציל מטביעה.

מה עוד אטרקטיבי ב"הסופרנוס"? טוני הוא בומר. הזמר האהוב עליו הוא קלפטון, הוא מאזין ל"ליילה" במכונית ושם את "יריתי בשריף" בבית. הוא צופה בסדרות תיעודיות על מלחמת העולם השנייה ומתגעגע לגרי קופר. "מה קרה לגבר החזק והשתקן?", הוא בטיפול פסיכיאטרי, לוקח פרוזאק ומזכיר למילניאלים את הוריהם ולנו את עצמנו. לא חנקנו אף אחד בכף יד אחת ולא הרגנו במכות מישהו ששרף סוס, אבל זה לא אומר שלא רצינו.

במקום להשאיר אותנו מתפלשים בכל הטוב הזה שניתן לשוב אליו פעם בכמה שנים ולהיזכר בפרק ששודר אחרי 11 בספטמבר שנחתך ממנו צילום במראת המכונית של מגדלי התאומים, הפיל עלינו צ'ייס את "הקדושים של ניוארק" המיותר, שהוא המשל המדויק ביותר לאתר את הרגע שבו ניתן לפרוש בשיא.