אחרון ודי.
אני מבטיחה שבשבוע הבא, אחרי יותר מדי זמן שלא כתבתי סיפור קצר, שלא השתמשתי בדמיוני הקודח, שלא בראתי דמויות ואלו שחיכו לתורן גוועו ומתו, אכתוב לכם סוף־סוף סיפור. ספוילר: הוא יהיה שמח, אולי לא בתחילתו, אבל סופו יהיה טוב, כמו סופה של התקופה הנוראית שאני עוברת עכשיו.
ברגע שפרסמתי את דבר פרידתי ופירוק הבית שעליו חלמתי כל כך ולצערי לא צלח, זרם ההודעות לא פסק. בפייסבוק קיבלתי 15 אלף לייקים על פוסט שפרסמתי שבו גוללתי את סיבותיי בלי לפגוע באף אדם. סיפרתי שם על הוויתורים הרבים שעשיתי, על השאיפה הבלתי ריאלית לשלמות, על כך שאני יכולה להיות האישה “הקטנה" עם סירים על הגז, אהבה לעת ליל, אמא מושלמת, אבל חייבת, אלוהים כמה שאני חייבת, בן זוג, איש שיחה, לפתוח איתו בקבוק יין באיזה סופ"ש שקט ולשוחח איתו בצחוק, באינטימיות ובאכילת סושי או כל דבר אחר שלא אני בישלתי.
אז את עניין האמא לקחו בשתי ידיים, גם את עניין האישה, וזה שאני קרייריסטית שמכניסה כסף הביתה, עוד יותר. אבל בקבוק היין העלה אבק, ובכל פעם שניגשתי אליו עם הפותחן קרה משהו אחר. התינוקת היפה בכתה, העיניים העייפות (והיפות) שלו נעצמו, התשוקה מצאה שהדלת לא נעולה וברחה, הקורונה באה לבקר, הדאגות, הבעיות, השמחות, האכזבות, הארנונה, הוועד, הפוליטיקה, מהדורות החדשות וגם חייל אחד ששומר על כל החומות, כל אלו הגנו עליו, כמו חומה בצורה מפניי ומפני בקבוק היין שביקשתי לפתוח, עד שוויתרתי. וביום שנשבר בקבוק היין והרצפה דיממה כולה, ידעתי שאין כבר דרך חזרה. ואולי אני נשמעת החלטית, בטוחה, חזקה, נחושה, לביאה, אבל אני לא.
אני מגדלת תינוקת, אני מנסה שלא לפגוע לעצמי בקריירה (ניסיתם פעם ליצור עם דמעות? זה נורא קשה), אני מתחזקת בית ואני עדיין מסייעת בדרך כזו או אחרת לשני הוריי שנכנסו ללופ הזקנה, ועל כל זה לבי שבור, מה זה שבור? מרוסק. לילותיי מלאים בבכי, בצער, בפחד שאולי החמצתי משהו טוב. כי גור אהב אותי, אהב נורא, אבל מתישהו, כשהתחזק בעסק שאני פתחתי לו, כשרכבת ההרים של חייו - שבה אחזתי בידו ולא הרפיתי - נכנסה למישור מסוים, כשבא השפע הטוב, פתאום אני דעכתי, קרסתי, עייפתי. הלומה מלידה קשה ומשתי דירות שהעברתי לבד בחודש השמיני, ובבדידות נוראית בגלל הסגר והקורונה וכי בגפי למדתי לגדל תינוקת בת יומה ולטפל בה, הוא לא היה, ועל זה כבר לא יכולתי לסלוח, וסביר שלא אסלח אף פעם.
אף על פי שאני מאוד אוהבת את המכתבים שלכם אליי (הם מחזקים אותי וממרומי גילם של קוראי "מעריב", אני אפילו נהנית מהעצות ומהנזיפות לעתים) - אל תכתבו לי שמוטב לי לפנות את הכעס מלבי כי אין ממש בטינה; אל תכתבו לי שהכעס יחלוף ודברים טובים אחרים ימלאו אותי; אל תכתבו לי שאפשר לפרק גם בטוב, כי פירקנו בטוב, והוא תמיד יהיה אבא של גפן הקטנה. אבל כשמישהו בגד בך (לא פיזית, חלילה, אלא מוסרית) - זוכרים את "בלדה לחובש"? אז בסוף, במקום לבכות, לצעוק ולנסות להציל את החובש, כמאמר השיר - בחר הפצוע להמשיך הלאה, לעבור את הגבול לבדו ולחגוג את ניצחון החיים בלי טיפת ערך.
וזהו, לא אוסיף יותר.
אחרון ודי.
אני מתבגרת, אני יודעת שהתקופה הזו תחשל אותי. אני לא הראשונה ולא האחרונה שמתגרשת, אני זו שבחרה ללכת ואני זו שהבינה שלא טוב, שהפכתי להיות עובדת זרה בבית שזר לי יותר. אני זו שלא הייתה מוכנה להקריב את הנשיות שלה תמורת טבעת על האצבע, ואני זו שמקבלת מאז פרסום הפוסט והטור מעל מאתיים הודעות ביום (ואני לא מגזימה) מאנשים שמספרים לי שהם נמצאים באותו המצב, או לפני פרידה, או בתהליך גירושים רע, או שמתחילה להתבסס בהם העובדה שמוסד הנישואים מת, שאי אפשר לאהוב את אותו האדם בתשוקה, בחברות חזקה ובאנדורפינים מוגזמים לנצח. אני מנסה להשיב וכמה שיותר, לחזק אותם דווקא מרסיסיי, להצחיק אותם ולספר שהכל אפשרי, אבל אחר כך אני מתפרקת אל הכר ובוכה חרישית, שגפן לא תשמע.
בירח הדבש שלנו באמסטרדם ניגשה אליי אישה בת 50 לערך מלונדון וביקשה שאצלם אותה באחת מהכיכרות הגדולות שם. כמה דקות לפני זה אני וגור היינו באחד מהקופי שופס. אני לא מעשנת, מעדיפה את האלכוהול, אבל כל אדם שמגיע לאמסטרדם חייב לנסות וכך גם אנחנו.
גור טייל וחייך, היה בעולמו שלו, ואני תרתי בעיניי אחר דוכן צ'יפס אמסטרדמי שאותו כולם מפארים.
כשהיא ניגשה וביקשה, חייכתי והסכמתי, אפילו ביימתי אותה, גור עמד על ידנו והעביר את משקלו מרגל לרגל. “נו כבר, כמה תמונות את עושה לה?", אמר. לא הבנתי לאן הוא מזדרז, היו לנו שלושה שבועות שלמים של ירח דבש ובכל זאת, השבתי לה את הסלולרי והתנצלתי שלא יצאו הרבה תמונות.
“מאיפה אתם?", שאלה.
“ישראל", עניתי.
“איזה יופי!", קראה, “הבן שלי משחק בקבוצת כדורגל ישראלית". אחר כך שתקה, חשבה לרגע ואמרה “שווארמה! הוא אוהב שווארמה!". צחקתי ושאלתי אותה באיזו קבוצה הוא משחק, ניסיתי להכניס את גור לשיחה, אבל פניו אמרו לי לא. איחלתי לילד שלה בהצלחה והלכנו משם. לא דיברנו בדרך, גם כשניסיתי לפתח שיח, אפילו שטותי על דבר כזה או אחר, נתקלתי בחוסר מענה. ותמיד זה היה כך, אלו צורות חיים שונות בתכלית. אני אוהבת לאסוף, להכיר, לטעום, לצחוק, והוא, כל כך נוח לו בתוך עצמו, מה אומר לכם? הלוואי עליי.
ואולי גם לא.
אין פה רעים או טובים בסיפור, יש שתי נקודות שנפגשו בשלב מסוים בחיים, אני רציתי בית והוא רצה אמא.
היום אני רוצה להיות אישה, אבל הוא עדיין רוצה אמא.
ואני אמא,
אבל אמא של גפן.
אני לא מאמינה באהבות יותר, בטח לא בכאלו שיימשכו לנצח, הכל יורד בסוף, המסיכות לא מחזיקות מעמד הרבה זמן, ולמי שרוצה קצת יותר מהחיים, נישואים הם כלוב, כלוב מזהב, אבל כלוב. אין לי מושג מתי ייפסקו הדמעות, זה כואב יותר משאוכל לספר לכם, לפעמים יוצא גם זעם, ולפעמים אני משכיחה את הכאב לבד, עם קפה קר על חוף ים.
אני לא יודעת מה יביא עמו העתיד, לא יודעת אם ההחלטה הזו תתברר כדבר גאוני או כחורבן והרס עצמי משווע, הזמן יגיד.
קניתי לי מקרר יין, הוא עלה 700 שקל, ומיד אחרי שהביא אותו השליח, נסעתי לחנות יין גדולה וקניתי יינות מצוינים של כל מיני פירמות שוות. כשהגעתי הביתה, סידרתי את הבקבוקים במקרר בצורה מופתית. לא יודעת מתי ייפתחו ובאיזו חברה, אבל כן יודעת שאף אחד מהם לא יעלה אבק ולא יתנפץ לי על הרצפה, כמו החלומות שהיו לי.
בשבוע הבא אכתוב סיפור קצר, לא עליי, לא על פרידה ולא על עצב תהומי. סיפור קצר, פשוט, יפה ולא מורכב. עייפתי ממורכבות, שיגיע כבר החופש ויביא איתו סיפורים ומזור.