למה התכוון אלעזר שטרן? השבוע אפשר היה להתלבט בשאלה הזאת, ולא בפעם הראשונה. לשטרן יש מנהג לומר דבר, לעורר סערה, ואז לטעון שהתכוון למשהו אחר. זה לא מנהג חדש אלא ותיק.
אפשר למצוא לו דוגמה בספר שהוציא לפני יותר מעשור, "משא כומתה". אגב, ספר מעניין. שטרן משחזר בו, בין השאר, תקלה שאירעה לו במסגרת ראיון לרזי ברקאי, שבו נשאל על ביקוריו כקצין בכיר בבתי משפחות של נופלים: "אתה מתכוון שאתה לא הולך לבתים בתל אביב?", שאל ברקאי. שטרן השיב: "אתה אמרת, אבל כמעט שלא". למעשה רמז שתל אביבים לא משרתים ביחידות קרביות, ולא מסתכנים למען מדינת ישראל. טענה שמותר להשמיע, אם יש לה גיבוי מספיק בנתונים. טענה שלא ברור למה כדאי לקצין בצה"ל להשמיע, גם אם יש לה גיבוי בנתונים.
כך או כך, זה מה שאמר בראיון. אבל אחר כך כתב בספר משהו אחר: "האמת היא שבכלל לא התכוונתי לתל אביב". אם כך, למה התכוון? "לאוכלוסייה אחרת לגמרי מהמרכז", כתב. אוכלוסייה כמו "אותם אנשים חרדים שלא הולכים לצבא". וזה נשמע משכנע בימים ההם כמו שזה נשמע משכנע בזמן הזה. כלומר, לא משכנע.
אפשר היה לסלוח למאזינים של ברקאי, אם הניחו ששטרן מתכוון לתל אביב. אפשר לסלוח למאזינים של גולן יוכפז וענת דוידוב ברדיו 103FM אם הניחו ששטרן גרס תלונות של מתלוננות אנונימיות על הטרדות מיניות. למעשה, לא היה אפשר להבין את דבריו אלא כך. יוכפז שאל: "אתה מתכוון להטרדות מיניות?", שטרן ענה: "כן". למחרת הסביר שלא. וכנראה שרק אחד האמין לו. שמו יאיר לפיד.
לפני חודשיים בערך, כשהמרוץ לראשות הסוכנות החל, עם בחירתו של יצחק הרצוג לנשיא, צלצל אליי בכיר מאוד בסוכנות היהודית ושאל מה לדעתי סיכוייו של שטרן לנצח במרוץ. לצערי, מכיוון שמדובר בשאלה ממקור אנונימי, אינני יכול להביא עדות מסייעת לגרסתי, כך שתצטרכו להאמין שזה מה שהשבתי: "מתישהו, שטרן יגיד משהו שיקלקל את היכולת שלו להיות ראש הסוכנות. השאלה היא רק אם יגיד את זה לפני שייבחר או אחרי שייבחר". בהן צדק, כך השבתי. כך היה משיב כל מי שמכיר את הקריירה הסוערת של שטרן, ואת הדרך המסורבלת שלו לומר את האמת שלו, בלי פילטרים, על כל נושא.
זה חנו של שטרן. הוא הישראלי שלא עושה חשבון. זה גם החיסרון שלו. הסוכנות היהודית היא גוף מורכב, שיש בו לא רק ישראלים. היא גוף שיש בו הרבה יהודים שחושבים שצריך לעשות חשבון, ורואים בבוטות הישראלית מחסום כמעט בלתי עביר ליחסים נעימים ותרבותיים.
שטרן היה מועמד מעניין לראשות הסוכנות, והביא איתו לא מעט יתרונות והישגים. הוא באמת מתעניין בעם היהודי, הוא באמת נלחם כדי לקדם ערכים של ממלכתיות, הוא באמת התייצב, לפעמים באומץ, מול קואליציות של רבנים ועסקנים שהעמדות הלעומתיות שלו סיכנו את הבלעדיות שלהם בשליטה על הליכי הגיור. אבל לשלוח אותו לנהל את הדיאלוג עם העם היהודי זה כמו לשלוח פרש מונגולי מכוחותיו של ג'ינגיס חאן לנשף בארמון ורסאי של לואי ה־14. אולי יהיה מעניין, אבל זה לא ייגמר טוב. במקרה של שטרן, גם לא יתחיל.
מכאן מתפצלת הדרך לכמה שאלות מעניינות. מה יעלה בגורלו של הגורס שטרן, שאם מעשיו החמורים פוסלים אותו לכהונה בסוכנות, אולי אינם יאים גם לכהונה בממשלה. מה יעלה בגורל הקואליציה, שתלויה באצבע של שטרן, וגם בזו של אלי אבידר, שאמור היה לרשת את שטרן כשר המודיעין.
מה יעלה בגורלה של הסוכנות היהודית, שתרצה לצלוח את משימת בחירת היו"ר בלי עוד מבוכה. רק להזכיר, שני האחרונים שמילאו את התפקיד היו יצחק הרצוג ונתן שרנסקי. זה רף גבוה מאוד – שלא בטוח שראוי לצנוח ממנו למינוי של מנהיגות ומנהיגים פחות ראויים. זה רף שרק מעטים מאוד ממי שנותרו במרוץ על ראשות הסוכנות מתקרבים אליו.
וישנה כמובן שאלה הגריסה, ושאלת ההטרדות. אלה חשובות יותר מהשאלות הפוליטיות על גורלו של איש זה או מוסד זה. פרשת שטרן הייתה תזכורת חשובה למהירותו של השינוי התרבותי והתודעתי ביחסה של החברה להטרדות מיניות. יום אחד "זה" עוד היה נסבל. אולי לא חוקי, אולי לא זוכה לעידוד, אבל בהרבה מובנים נסבל. יום למחרת "זה" נעשה כבר בלתי נסבל.
העולם המערבי עובר עכשיו גל גדול של אירועים מהסוג הזה, חלקם חשובים, אחרים מעוררים אי־נוחות. באמריקה חגגו השבוע את "יום קולומבוס", על שמו של כריסטופר קולומבוס, מגלה הארצות שנחת ביבשת. אבל החגיגה מוכתמת בעימות אידיאולוגי חריף על מורשתו של קולומבוס, ועל השאלה אם יש בכלל לחגוג את מעשיו של מי שמואשם היום במעשי זוועה נגד הילידים שכבר גרו באמריקה כאשר הוא וחבריו "גילו" אותה.
בפילדלפיה, אחד ממוקדיו המשונים ביותר של העימות הזה, עומד פסלו של קולומבוס עטוף בארגז קרטון גדול, עד שיוחלט מה לעשות בו. שוטרים מוצבים לצד הארגז כדי למנוע מפעילי שמאל להפיל את הפסל, וכדי למנוע מפעילים של הקהילה האיטלקית־אמריקאית, שרואה בקולומבוס גיבור מורשת, להסיר את הארגז. בית המשפט יצטרך לפסוק אם הפסל נשאר או הולך. בינתיים, במקסיקו סיטי הוחלט השבוע להוריד פסל גדול של קולומבוס. במקומו יוצב פסל של אישה ילידית. הגיבור של פעם הוא הנבל של היום.
אצלנו, בחצר בית הנשיא, שבו יושב היום יו"ר הסוכנות לשעבר, עוד ניצב פסלו של הנשיא לשעבר משה קצב. דרישת שדולת הנשים להסיר את פסלו לא התקבלה, אך הנשיא רובי ריבלין החליט לצרף לו הסבר המזכיר שהנשיא השמיני הורשע באונס ונאסר. עכשיו נשאל, ומה על פסלו של מי שניצב לשמאלו של קצב בכניסה לאולם שאגאל? מה על שמעון פרס, שעדותה של קולט אביטל מכתימה גם אותו במעשים חמורים? אביטל נשמעה כמעט מתנצלת על הפגיעה ברקורד של אחד מענקי המדינאות הישראלים.
פרס כבר איננו כאן כדי להגן על עצמו, שלא לדבר על להכחיש (ושיהיה ברור: אני מאמין לאביטל בלי שמץ של ספק). שלא לדבר על לתקן, להסביר, להתנצל, להזכיר שהייתה תקופה אחרת, שהיו סטנדרטים אחרים. זה כמובן לא הופך את מה שעשה לכאורה לפחות פגום, אבל מעמיד את המעשים הנטענים בהקשר קצת אחר.
יש הבדל בין מי שעושה מעשה פגום כאשר ברור לכל – ומוסכם על הכל – שהוא פגום, לבין מי שעושה מעשה פגום כאשר ישנה מידה של ערפול מוסרי ביחס למעשיו, ולא לגמרי ברור לכל ולא לגמרי מוסכם על הכל מה מותר ומה רק קצת אסור, ומה אסור בהחלט.
כמובן, כל מקרה הוא אחר. אי אפשר להשוות את הקולוניאליזם של קולומבוס לאונס של קצב, לגריסה של שטרן, להעסקת עבדים של תומס ג'פרסון, לניסיון המגושם של פרס לכפות את עצמו לכאורה על אביטל. כל מקרה לגופו, כל זמן לזמנו. דבר אחד משותף להם: הנורמה השתנתה – ולא רק ביחס למה שעכשיו ולמה שיהיה, אלא גם ביחס למה שהיה.
המעשים האלה, כל אחד וחומרתו, לא רק בלתי נסבלים בהווה, אלא גם בלתי נסבלים בדיעבד. כלומר – מהיום והלאה גם מי שהטריד בעבר, או סייע להטרדה בעבר, או התעלם ממנה, או גרס אותה, יזכה לטיפול מסוג חדש.
הטרדות מיניות אסורות, פורמלית וחוקית, כבר הרבה מאוד שנים. הן חורגות מכל נורמה סבירה של התנהגות אנושית כבר הרבה מאוד שנים. ובכל זאת, עובדה שהיה צריך לחכות למהפכה תודעתית, דרמטית, חדה, כדי שהכללים יחלחלו יותר לעומק. שטרן יפסיד תפקיד, משה איבגי ייכנס לכלא, פרס יספוג מכה תדמיתית, לקצב יוצמד כיתוב. כנראה שלגברים היה קשה להפנים ולקבל וליישם עד שבאה תביעה חברתית נחרצת יותר, סוחפת יותר. לחלקם מן הסתם קשה לקבל אותה אפילו עכשיו – אבל עכשיו לפחות יש כלי ענישה יותר חזקים.
סקרים מלמדים שבדור המבוגר יש עוד מי שמפקפקים ביכולת לשנות מסורת גרועה אך ארוכת שנים, אך בדור הצעיר ניכרת אופטימיות: גם בישראל וגם במקומות אחרים בעולם, הצעירים מגלים מודעות גבוהה יותר להכרח להימנע מהטרדות, ויש להם גם אמונה חזקה יותר שבעתיד ישתפר מצבן של נשים ונערות לטובה.
סטיית תקן
1. קשה לדעת למה יולי אדלשטיין החליט לפתע להכריז על התמודדות מול נתניהו. מה שברור, ועולה במפורש מנתוני אתר המדד, הוא שהאמון בנתניהו לא נפגע – בקרב מי שיש להם אמון בו, קרי מצביעי הגוש.
2. מחפשים נושא בקונצנזוס לאומי? הסכמי אברהם הוא הנושא. בעצם, מדובר בקונצנזוס יהודי. רק מיעוט מהערבים בישראל סבורים שההסכמים "מילאו את הציפיות" (43%).
3. מאבק המתמחים הוא חלון שדרכו אפשר להביט בשאלות גדולות יותר, שכלל העובדים, בכל העולם, מתמודדים איתן. כמה שעות עבודה ראוי שאדם יעבוד במאה ה־21? כמה ברצף וכמה בכלל? באוגוסט השנה התפטרו 3% מהעובדים בשוק האמריקאי. שלושה מכל מאה עובדים בחודש אחד. הנורמות משתנות, הציבור חסר מנוחה. הקורונה עשתה משהו לאמביציה הכלכלית והאישית של בני אדם בכל העולם.
4. ובעוד האמריקאים מתפטרים בהמוניהם כדי לחפש מקום טוב יותר, שני שלישים מהיפנים אומרים שעכשיו לא זמן טוב לחפש עבודה חדשה (66%). לכמעט אותו שיעור מהיפנים אין אמון בממשלה שלהם.
5. כמה מוציאה כל מדינה על חינוך ילדים בגילים הצעירים ביותר? האמריקאים מוציאים 500 דולר בשנה לילד. ישראל הבאה בתור, מלמטה, עם 3,327 דולר. בנורווגיה כמעט 30 אלף דולר, והבאות בתור מלמעלה הן איסלנד, פינלנד ודנמרק.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, כאן חדשות, המכון לדמוקרטיה, מכון גאלופ, מכון פיו, אפשוט