אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות בבניין משותף, הוא שזרם המים שלך תלוי בשכן. עצרו רגע וחשבו איך ייתכן שב־2021 איכות המקלחת שלכם תלויה בזמני הגילוח של השכן מלמעלה. אני לא יודעת איך זה בערים אחרות, אבל עם כל היתרונות של תל אביב, צנרת היא לא הצד החזק שלה.
עבור מי שמקללת כמוני מדי בוקר וערב את השכנים שלא סוגרים את הברז, משחקת איתם משחק מוחות ונותנת למים לזרום לפחות עשר דקות לפני שהיא נכנסת למקלחת (הכנרת כבר ממש מלאה, בדקתי) - העובדה שהדירות הישנות שלנו, עם לחץ המים הדפוק, הן לפחות גוש בטון שיגן עלינו במקרה אסון, הייתה יכולה להוות חצי נחמה.
אלא שהתיאוריה שלי התערערה לפני מספר שבועות, כשבניין קרס בשכונה לא רחוקה משכונת ילדותי בחולון. אני מכירה היטב את הבניין שקרס. כשצפיתי בלופ ובאימה בסרטון הקריסה, הבנתי שזה יכול היה לקרות גם לנו. בהתחלה גרנו בבניין רכבת, גוש בטון אימתני שגם כל הארסנל של חיזבאללה לא היה מזיז במילימטר.
אחר כך עברנו לקומפלקס בניינים אחר, שבו השכן שלנו היה עובד המוסד ויקטור אוסטרובסקי. תמיד חששתי שאם תהיה פעולה חשאית של שירותי הביון, אנחנו נופלים יחד איתו. הסדקים היו שם. צחקנו על זה שחדר המדרגות מתחיל לנוע באלכסון. ״נדידת אדמה״, קוראים לזה, או שם מומצא אחר של אנשי מקצוע שמחפשים כסף קל.
אף פעם לא באמת חששתי שהבניין יקרוס. ממתי בטון קורס? זה לא נשורת הזכוכיות של מגדל תל אביבי מסוים שלא אזכיר את שמו, שמנשיר בעונות המעבר קרעי חלונות ושברי קרמיקה אל הרחוב. ובכן, כנראה שיש הפתעות בחיים. שום דבר בעולם הזה כבר לא יציב ובטוח.
לפני כמה שבועות הרסו בניין ישן מתחת לחלון שלי והחלו כמעט מיד לבנות חדש במקומו. בכל בוקר, אחרי המלחמה על המקלחת, אני עומדת עם הקפה ומביטה בזעם על הפועלים שהעירו אותי מוקדם מדי כדי לחפור את יסודות הבניין החדש. מדהים עד כמה בנייה מודרנית מתקדמת במהירות, כמו מגדל לגו של ילד בן 3. שלושה שבועות מתחילת העבודות ויסודות הבניין כבר הונחו על ידי פועלים שנראים כמו מי שיכלו להיות הילדים שלי.
אני מודה שככל שאני מתבגרת, מתחזקת בי התכונה ששייכת ל״גדולים״, להטיל ספק בבעלי מקצוע צעירים ממני. אני יודעת שזה ילדותי, אבל זה מעצבן אותי. אני מגלגלת עיניים מול רופאים שלא עברו את גיל 40 ומתייחסת בחשדנות לפועלי בניין שאמורים לבנות בניין יציב בן שמונה קומות, עם הרחבה לפנטהאוז. ככה זה כיום, לא בונים בניינים רגילים לאנשים רגילים במחירים רגילים. אצלנו בשכונה מוכרים בעיקר הרחבות, תוספות, חוויית מגורים שלא הכרנו אף פעם, נוף מרהיב שבעוד כמה שנים לא יעוטר במנופים ופנטהאוז ליחידי הסגולה שרק אלוהים יודע איך הם עושים את הכסף שלהם.
לא, עיני לא צרה. כשאני מביטה על הבחור שיושב בפנטהאוז מול החלון שלי ומביט בשקיעה, אני אפילו לא מאחלת לו בלב ליפול מהמרפסת. יותר נכון, כבר לא. התבגרתי. אני רק תוהה איך הוא, איש שנראה צעיר ממני לפחות בעשור, הצליח לצאת מקוביית ה־30 מ״ר ולרכוש לעצמו חוויית מגורים בגיל 34. איך הוא הפך להיות זה שממוקם מעל כולם ושולט בזרם המים של הצנרת החדשה והלא רקובה שלו.
אחד השכנים שלי, אדם שיש לו מספר דירות ברחבי העיר, אמר לי שהוא לא מאמין בבניינים החדשים. שבכל הנוגע למגורים אסור להסתכל בקנקן אלא בבעיות התחזוקה שבו. ״פה אולי ייקח לך יותר זמן לחפוף״, אמר, "אבל תראי איזה חדר מדרגות מסיבי יש לך במקרה של התקפת טילים".
אני כמובן לא מתלוננת ושמחה בחלקי. ואם צריך, אני תמיד יכולה לחפוף במקלחות בחוף שרתון כמו אלונה ואריק איינשטיין. וחוץ מזה, חברה סיפרה לי שבניו יורק המצב אפילו יותר גרוע. בבניינים היקרים ביותר בעיר צריך שמישהו יוריד לך על הראש דלי כדי לשטוף את השמפו.
אני לא אוהבת בנייני אינסטנט, כאלה שנבנו תוך זמן קצר. הם מפחידים אותי, במיוחד אחרי שאני רואה את תהליך הבנייה שלהם בכל בוקר מהחלון. אבל אני מודה שאני מפלרטטת עם חוויות המגורים שמעטרות לי את השכונה. מדי פעם אני מביטה אל מרפסות חווייתיות לא מאוכלסות, חדשות, אומרת להן היי, ושולחת קריצה. בודקת אם יש ממ״ד ותוהה אם יום אחד אני לא סתם ״אגור״ אלא ״אחווה מגורים״, ואומרת לעצמי בלב את מה ששנים אמרו לי באירועים משפחתיים: ״בקרוב אצלך״.