אני לא יכול להתחייב על זה, אבל אם לשמאל הישראלי הייתה דרך מדינית רלוונטית כלשהי, ואם מהלכי העבר המדיניים שלו היו מביאים אותנו למקום טוב כלשהו, יש סיכוי שיום הזיכרון ליצחק רבין היה נראה אחרת.
במציאות כזו היינו רואים את יאיר לפיד, המנהיג הנוכחי של המחנה הזה, עומד על דוכן הכנסת ומדבר על חזון ועל מדיניות. במציאות כזו היינו שומעים את נכדו של רבין מפליג בגאווה בתיאור פריצת הדרך ההיסטורית שאחראי לה סבו. אלא שהמצב מסובך קצת יותר, כידוע. ומשכך, כשלשמאל אין חזון מדיני שמעניין את הציבור הישראלי, וכשדרכו של רבין מתחרזת לרבים מהישראלים עם דם ואש ותמרות עשן, ועם יאסר ערפאת שסידרנו לו פרס נובל לשלום בעודו ממשיך לטבוח בנו, נגזר עלינו להיווכח, בכל שנה מחדש, שלשמאל הישראלי נותר גורם אחד בלבד שבאמצעותו הוא מגדיר את עצמו. קוראים לו בנימין נתניהו.
יום הזיכרון ליצחק רבין הפך כבר מזמן לפארסה. זה יום שבו הכל מותר. מותר להסית ולהשמיץ ולחרחר ריב ומדון. מותר להמציא על אודות ראש הממשלה המנוח אגדות שלא היו ולא נבראו. מותר להפוך אותו לשמאל קיצוני, כזה שמעולם לא היה. ובעיקר מותר להשתמש בזכרו כקרדום פוליטי ציני לחפור בו. רבין המת הוא אחד הנכסים החשובים של מחנה השמאל, ומשנה לשנה ברור יותר ויותר שאין לאף אחד במחנה הזה כוונה לוותר על ההזדמנות לסחוט ממנו מה שרק אפשר.
מילא מה שמעולל לזכרו השמאל, שמתקשה לנסח לעצמו משפט אחד שלם שעוסק ברבין, ומתחיל ונגמר בלי המילה נתניהו. מכמיר הרבה יותר לראות שזה מצבה של משפחת רבין עצמה. מאז שתקוותיו המדיניות של רבין קרסו במחיר דמים כבד, ומהרגע שהובן שמדרכו המדינית לא נשאר דבר, בחרה גם המשפחה לחפש את האויב היחיד שניתן לאחד את המחנה סביבו, ולהיתלות רק בו.
ביטא זאת טוב מכולם הנכד יונתן בן ארצי. אחרי שדיבר על השיסוי ועל ההסתה, כשהוא שוכח שרק לפני שנה וחצי הוא עצמו איחל לראש הממשלה דאז "שיקבל קורונה ויסיים את חייו בכלא חולה", הכריז בן ארצי ש"תקופת האבל נגמרה". או בעברית פשוטה: האבל על סבא שלי קשור בנתניהו. אם נתניהו הוא ראש ממשלה, יש אבל. אם נתניהו לא ראש ממשלה, אין אבל. "היה שווה לסבול 26 שנים", הוסיפה גם אמו דליה רבין אחרי נאומו של ראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט, ולרגע עלה הספק אם יהיה בכלל טעם, מבחינתה, להמשיך לקיים את ימי הזיכרון הללו אם נתניהו לא ישוב לשלטון.
וכמו בכל שנה, יושב סגל א' של המדינה ומאזין בפנים חתומות, בלי תגובה ובלי מחאה, ללכלוך ולטינופת ולפוליטיקה הקטנה שמושפרצת מדוכן הנואמים ביום הממלכתי הזה. רגע אחרי, כשיסיימו ליטול חלק בשתיקה באירוע גס הרוח הזה, הם ימשיכו, איש איש בתורו, איש איש בניסוחו, ויכבירו מילים על הממלכתיות ועל הצורך לשמור על שיח מכבד ועל היכולת להתווכח מבלי לשנוא. הצגה אחת גדולה ומאוסה שאין מאחוריה דבר שיש בו ערך.
אז נכון, מצד אחד משפחת רבין שילמה את המחיר היקר מכל, ו"קנתה" את זכותה לעמוד שם ולומר את מה שעל לבה. מצד שני, בשום מקום לא כתוב שאנחנו צריכים לשתוק מול אוסף הטקסטים החלולים והמטופשים המותזים אל המיקרופון, מצדם של בני משפחה שנראה לעתים כי המשימה החשובה האחרונה שסימנו לעצמם מתחילה ונגמרת בריסוס רוע כלפי כל מי שלא שייך לקבוצה שלהם. "שלטון העם ניצח את שלטון היחיד", אמר הנכד בן ארצי, כשהוא עושה דה־לגיטימציה לכמחצית מהעם. מי ששמע אותו יכול היה לחשוב שנתניהו תפס כאן את השלטון באמצעות טנקים ומטוסי קרב ולא באמצעות המוני בוחרים, בהליך דמוקרטי שאצל חלקים במשפחת רבין, מתברר, נתפס כהתרחשות לא מובנת.
כמה מצחיק לכנות "שלטון העם" קואליציה שלא הייתה קמה אלמלא מפלגות שמרכיבות אותה היו בזות להבטחות שלהן שלא לשבת זו עם זו, הבטחות שנתנו לאותו "עם" שהצביע להן. כמה שטויות אפשר לשמוע ולהחריש, רק משום שמדובר ביום הזיכרון? ובכלל, משפחת רבין הזכירה השבוע את אותם פרשנים בעיתונות שמסבירים שוב ושוב עד כמה נתניהו כבר אינו רלוונטי, אבל ממשיכים להקדיש לו מדי שבוע מחצית מטוריהם. גם הם לא יכולים בלעדיו. גם הם צריכים אותו כדי להגדיר את עצמם.
הסתה בתחפושת
בואו נדבר רגע על יאיר לפיד, המנהיג מפלגה שאם נפצל את חבריה ונכניס אותם לחדרים נפרדים, ונבקש מהם להעלות על דף את תפיסת העולם שלהם, ספק אם נקבל את אותה תשובה פעמיים. בלבול פוליטי שמונהג על ידי מנהיג שהיה גם בעד ישיבה עם הערבים וגם נגדה, שגם חיבק את המתנחלים וגם הציע להפסיק לממן אותם, שלפעמים הוא בעמדת המסית ולפעמים הוא בעמדת המפייס, ושכל עמדה שלו נקבעת בהתאם לרגע, ובהתאם למעמד.
"צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר יושבים היום בכנסת ישראל, מקבלים לגיטימציה", אמר על הדוכן מי שהכשיר את כל תומכי הטרור ומחבקי המחבלים שבכנסת. מי שאין לו בעיה עם אלה שלא מסוגלים להוציא מפיהם גינוי לרצח יהודים. מי שאין לו בעיה עם חבריו לקואליציה שעולים לרגל ומעניקים את הלגיטימציה הכי גדולה שאפשר למי שמשלם משכורת לרוצחי יהודים רק משום שהסכימו לרצוח יהודים. ואתה שומע את הדברים ומבין את סדרי העדיפויות של האיש. עם אנשי הימין, שהוא מכנה "צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר", הוא לא יישב. עם צאצאיו האידיאולוגיים של יאסר ערפאת אין לו שום בעיה.
"רצח רבין היה התנקשות בדמוקרטיה הישראלית", אמר ראש הממשלה החליפי, "בשנים האחרונות היה פה ניסיון להתנקש בה באמצעים אחרים. מנענו אותו ברגע האחרון". הבנתם? קו ברור מחבר, מבחינתו של יו"ר יש עתיד, בין המתנקש יגאל עמיר למתנקשים החדשים, היושבים היום באופוזיציה. הוא מתנקש, והם מתנקשים, לו את הנשק שלו ולהם את הנשק שלהם. כל מי שלא הצביע לממשלה של לפיד יכול לראות את עצמו סוג של יגאל עמיר, רק "באמצעים אחרים". הפסקנו את השיסוי, הוא יגיד שוב מחר, בעודו יורק על כל מי שלא שותף לקואליציה שלו.
כמה צביעות יש בטענה שלפיה נתניהו מסית נגד ממשלת בנט, כשלפיד עצמו כינה בעבר את נתניהו "ארדואן", ואת ממשלתו "לא לגיטימית".
אותה צביעות בדיוק כמו זו שנשמעה מצדה של מרב מיכאלי, שביכתה את היום שבו הוגדר רבין כלא לגיטימי, ושכחה שכך בדיוק היא עצמה הגדירה את נתניהו. וכמו זו שנשמעה מכיוונו של יאיר גולן, שהזדעזע ממי שמכנים את נפתלי בנט בוגד, אבל כשינון מגל הזכיר לו שהוא עצמו כינה "בוגדים עלובים" את יועז הנדל ואת צביקה האוזר, הסביר שזה לא אותו הדבר כי במקרה שלו "היה הקשר לדברים". וכן, כל זה לא מוריד מנתניהו ומבכירי הליכוד את האחריות לגנות ולהרחיק מקרבם תופעות אלימות ומכוערות ומסיתות, דוגמת איציק זרקא ואורלי לב, פעילים שהמפלגה מחבקת אליה.
צריך להגיד את מה שכבר נאמר פה יותר מפעם אחת. בשנים האחרונות התקבעה כאן תובנה שלפיה יש מי שמותר להסית נגדם ויש מי שאסור. שיש הסתה שהיא הסתה, ויש הסתה שאיננה אלא מופת של חופש ביטוי. ולכן, יותר מחצי יובל משחקים כאן בשאלה מי ייצר את הדף שחילק סוכן השב"כ אבישי רביב, עם התמונה ההיא של יצחק רבין במדי אס־אס, כשבמקביל מוצגות כאן פי אלף יותר השוואות של נתניהו לצורר הנאצי, ועוברות בדממה.
ובעוד שלהתבטאויות הקשות מהעבר היו אחראים בעיקר פרחחים ומפגינים שאיש לא מכיר, את נתניהו השוו להיטלר עיתונים מכובדים ואנשי רוח ותרבות, שאיש מהם לא נתפס כמוקצה מחמת מיאוס אחרי שהוציא מפיו את התועבה הזו. פעם אחת זו השוואה להיטלר, פעם אחרת לצ'אושסקו, פעם שלישית לארדואן, ופעם רביעית השווה ראש ממשלה לשעבר את נתניהו ורעייתו ללואי ה־16 ולמארי אנטואנט, שלמיטב הזיכרון לא סיימו את חייהם בשיבה טובה.
רבין שלא היה
ולמי שמרשה לעצמו להסית נגד כל מי שלא דומה לו, אין גם בעיה לשקר ולהמציא רבין שלא היה ולא נברא. מפלגת מרצ, לדוגמה, צייצה ביום הזיכרון לרבין את התמונה המחויכת של בכיריה - ניצן הורוביץ, עיסאווי פריג' ומיכל רוזין – כשהם מבקרים אצל אבו מאזן, ולצדה הכיתוב "2 מדינות ל־2 עמים, ממשיכים בדרכו". רבין? שתי מדינות? זו הייתה דרכו? אתם בטוחים? כמה פעמים עוד צריך להזכיר שכמה ימים לפני שנרצח הוא התראיין לתוכנית "מוקד" של הערוץ הראשון, והסביר ש"כשנגיע לפתרון של הסכסוך הפלסטיני־ישראלי, אני רוצה לראות את מדינת ישראל כמדינה יהודית, לא בגבולות 67', ובצדה ישות פלסטינית שאינה מדינה. ויחד עם ירדן וישראל כמדינות ריבוניות, והרשות הפלסטינית כדבר שפחות ממדינה עצמאית, יוצרים מסגרת לחיים משותפים".
הבנתם, שם במרצ? "ישות פלסטינית שאינה מדינה". פחות מחודש לפני הרצח, על דוכן הכנסת, הוא אמר: "אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה". עם יד על הלב, הניסיון הציני הזה לקדם את האידיאולוגיה שלכם תוך הישענות על אידיאולוגיה שלא הייתה לרבין, לא מביכה? האם זו לא פגיעה בזכרו של האיש? ובכלל, אין ספק שרבין היה פטריוט ענק, וציוני גדול, ואיש שלחם למען המדינה הזו יותר מרבים אחרים, ורצה עבורה רק טוב. על הסיכום הזה, שדי בו כדי להפוך את האיש לדמות היסטורית חשובה וראויה להנצחה גם בלי הרצח, יחתמו גם יריביו האידיאולוגיים מימין.
מכיוון שכך, אין צורך להמציא לרבין מעלות שלא היו לו ותכונות שהיו זרות לו, ולספר כיצד התחבר לכל אזרח, וכיצד כיבד כל אחד, וכיצד נהג כג'נטלמן גם כלפי יריביו, ועוד ועוד. רבין היה מי שכינה את המתנחלים "סרטן", ומי שלעג להם שהם מתגוררים ב"אריאל, עמנואל ושלומיאל", ומי שאמר ש"מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלור", ומי שהסביר ש"התנחלות פוליטית היא כזאת שסדאם חוסיין לא יבזבז עליה סקאד", ומי שעל רקע הפגנות המתנחלים, עקב המצב הביטחוני הקשה, סנט בהם וכינה אותם "המתנחלים המתבכיינים מהשטחים". וכששומעים את מי שבימים של שגרה מדברים ללא הרף על זכויות האדם, מחבקים אליהם את זכרו, כאילו היה חבר האגודה לזכויות האזרח, כדאי להזכיר להם כיצד כינה אותם רבין, ולאו דווקא מתוך הערכה מופלגת, "האגודה לזכויות החמאס".
כך בדיוק, בכל פעם שיבצעו החייאה לסיפור "הרבנים שהסיתו ופרסמו דין רודף", כדאי יהיה להזכיר בתגובה שחודשים ספורים אחרי הרצח פעל צוות של המשטרה, השב"כ והפרקליטות שחקר כל מה שרק אפשר, בניסיון למצוא דרך להעמיד מי מהרבנים המדוברים לדין, אם בעוון פרסום "דין רודף", אם בעוון הסתה מסוג אחר. מיכאל בן יאיר, אז היועץ המשפטי לממשלה, מי שלא ידוע כחבר במועצת יש"ע, סגר בכבודו ובעצמו את התיק הזה, כשהמכתב שיוצא מלשכתו מסכם: "על סמך שמועות בלבד אין ניתן לבסס אישום פלילי".
בשלה העת לשינוי
ואי אפשר בלי מילה אחת גם על הציוץ של ח"כ שירלי פינטו מימינה, שנמחק אחרי שהמחברת הבינה איזו מהומה יצרה. "לפעמים נדמה", כתבה על נתניהו, "שהוא אף פעם לא עזב את המרפסת ההיא. מסית היה ומסית יישאר". נפתלי בנט, יו"ר המפלגה של פינטו, נלחם בעבר בדיוק בהאשמות המופרכות האלה, כשהסביר שהטענות הללו נגד נתניהו הן הדרך של השמאל לנצל את הרצח כדי להשתיק את הימין.
בדיוק מהמקום הזה, אפשר לומר שהציוץ של פינטו מספר בשורה אחת את סיפורה של ימינה. מפלגה שהיא לא ימין, ולא שמאל, ולא שום דבר שמישהו יכול להגדיר. הכל בהתאם לשעה. הכל בהתאם לדובר. הכל בהתאם לצורך הקואליציוני. והכל על חשבון מצביעי המחנה הלאומי, שבקולותיהם נכנסה פינטו לכנסת, ובקולותיהם היא מאשימה עכשיו, במשתמע, גם אותם עצמם שהשתתפו במחאה ההיא, בהסתה לרצח.
כתבתי כאן בעבר שלעניין הזיכרון הלאומי, יצחק רבין חשוב מאותה סיבה שגדליה בן אחיקם, שנרצח בידי מתנקש, חשוב. שני אנשים שהם עצמם אינם העניין, אלא משמעות הפגיעה בהם. זה היה צריך להיות המסר המרכזי של יום הזיכרון, אבל המסר הזה, כך מתברר משנה לשנה, אינו מעניין את האגף הפוליטי שרבין הנהיג, ואינו מעניין את משפחתו. אלה ואלה מעדיפים לנצל את הרצח לצרכים פוליטיים ולהגברת השנאה והפילוג. "אתם רוצים להיות בטוחים שאנחנו נורא רעים", כתב פעם אורי אליצור ז"ל, "כדי להרגיש שאתם נורא טובים".
על הרקע הזה, צריך לומר, בשלה העת לשינוי. נכון עשה נתניהו כשבחר שלא להגיע לטקס, שבו ממתינים לו מדי שנה בני משפחת רבין כדי לשפוך עליו את מררתם. נראה שלהבא צריך יהיה לקחת את זה צעד אחד קדימה.
מה עושים? מציבים שתי אפשרויות. אם לשמאל ולמשפחה יש עניין להפוך את היום הזה ליום שבו מזכירים את מעלותיו של המת, ועוסקים בלקחי האירוע שבו ויכוח פוליטי גלש לאלימות נוראה, אנחנו איתכם. אם אתם לא מצליחים לכבוש את יצרכם, אם משפחת רבין מתעקשת להמשיך לפזר שנאה, ואם נציגי השמאל מתקשים לוותר על ההזדמנות שמעניק להם היום הזה כדי לגרוף נקודות פוליטיות, אזי בצער גדול נצטרך להיפרד ולהודיע: לא מגיעים לטקס הממלכתי, ולא משתתפים בדיון בכנסת.
בסיטואציה כזו, יצטרך המחנה הלאומי לכנס ביום הזה אירוע זיכרון משלו. גדול, רחב, משמעותי, עם תנועות נוער, עם אנשי רוח, עם גורמי חינוך. להזכיר את האיש שתרם למדינת ישראל, גם אם חלקנו על דרכו. לדבר על המאחד. לעסוק בדרך לנהל שיח בלתי אלים במציאות פוליטית מורכבת. זה המסר שצריך להינשא ביום הזה. אם בשמאל לא מעוניינים בו, צריך להגיד, בכאב: שלום, חברים, להזכיר שזה יכול היה להיות אחרת, ולעשות את המיטב לבד. בדרך הנוכחית, אין טעם להמשיך.
