הגענו לחוק האוסר על מי שהואשם בעבירה מסוג פשע לכהן כראש ממשלה בישראל. כשמקשיבים לביביסטים ושולחיהם, עושה רושם שמדובר בגזירה שמולה מתגמד הספר הלבן. מצד אחד, הם מצווחים שהחוק הזה ידהיר את המנדטים של הליכוד קדימה ויסייע להם לצלוח, בקלות, את מחסום ה־61 ואז הם גם ידרסו אותנו, גם יבטלו את החוק וגם ימנו את יאיר נתניהו למלך ישראל.

אוקיי. אז למה אתם ממשיכים לצרוח? לפי התיאוריה הזו, אתם אמורים לרצות שהחוק הזה יעבור, לא? הלאה: הם מצווחים שזוהי פגיעה אנושה בדמוקרטיה. חיים רמון מסביר, לכל מי שמסכים לשמוע, שבשנת 2001 הכנסת הפילה חוק כזה והבהירה שרק הציבור יקבע מי יהיה כאן ראש ממשלה.

רמון מדלג על שנה קרובה יותר, שנת 2008, שבה הכנסת דווקא העבירה חוק כזה ברוב גדול (61 מול 6). מי הצביע אז "בעד" חוק שימנע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה? כולם. נתניהו, כמובן. הליכוד כולו. החרדים. קדימה ז"ל. כולם התאחדו סביב החוק הזה מסיבה פשוטה: הוא הגיוני.

אבל בואו נניח ש־2001 עדיפה על 2008 ורמון צודק. אלא שבינתיים הגיעה גם שנת 2018, בעקבותיה 2019 ואחריה השנתיים האסוניות האחרונות. נתניהו לא הצליח לנצח בארבעה קמפיינים רצופים. הוא הואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ובמקום לעשות מה שהמליץ לאולמרט לעשות, במקום להתפטר כפי שאולמרט התפטר (עוד לפני כתב האישום), הוא התנפל על קרנות המזבח, הלחים את עצמו לכיסא וחטף את המדינה למסע הימלטות מטורלל מאימת הדין שכמעט הביא עליה את קצה.

לא, אני לא מגזים. הממשלה הנוכחית, על מגרעותיה, כשליה וקלקוליה, היא לא פחות מנס. האלטרנטיבה הייתה בלוק 61 של נתניהו, סמוטריץ', בן גביר, ליצמן, גפני ודרעי. ההתנקשות בשלטון החוק, שנתניהו מוביל מאז החלו החקירות נגדו, הייתה מוכתרת בהצלחה. מנדלבלוף היה מודח ומושם במעצר מנהלי. דודי אמסלם היה ממונה לקצין המבחן שלו. יעקב ברדוגו היה היועמ"ש החדש, כנרת בראשי פרקליטת המדינה, אוסנת מארק, שהתגוללה השבוע בציוצים מבחילים על לאה רבין, שמתה לפני 21 שנה (כנראה התבלבלה עם דליה תבדל"א), הייתה נציבת שב"ס כדי לוודא שאף אחד מאיתנו לא יימלט. כן, זה מה שעמד לקרות כאן.

הנאשם הוכיח, בעובדה שהסכים להצית את הבית על יושביו, את נחיצותו של תזכיר החוק שסער הניח השבוע במזכירות הממשלה, כפצצת מצרר עם טיימר. הצווחות הביביסטיות ש"אסור לתת לפקיד" את האפשרות להדיח ראש ממשלה, אינן מחזיקות מי שופכין. ח"כ גלית דיסטל אטבריאן צייצה ש"פקיד אחד יהפוך לקיסר, יניף אגודל כלפי מטה וראשו של ראש הממשלה יותז. מכיוון שכולנו יודעים", המשיכה הידענית, "שהחוק הזה מיועד רק למועמדים מהימין, זה הופך את כל מצביעי הימין לאזרחים־מינוס".

חשבתי שדיסטל אטבריאן דנן היא מינוי אישי של נתניהו, לא של אבישי בן חיים. ובכן, העובדות: שני ראשי ממשלה הודחו עד היום בגלל "פקיד". שניהם היו מהשמאל: יצחק רבין, שהתפטר בגלל עבירה מנהלית (חשבון דולרים בחו"ל) של רעייתו, ואהוד אולמרט, ששחרר את המדינה מעולו והתפטר בטרם הוגש נגדו כתב אישום. כלומר נכון לרגע זה, מצביעי השמאל הם האזרחים־מינוס. מצביעי הימין הם האזרחים המועדפים, כי המנהיג שלהם כלל לא התפטר. שהוא יתפטר? שאנחנו נתפטר.

הוא המשיך לכהן, רימה ועקץ את גנץ, הותיר מדינה בלי תקציב, בלי פרקליט מדינה, בלי מפכ"ל, בלי נציב שב"ס, בלי מנכ"ל משרד משפטים, בלי עשרות שגרירים וקונסולים, בלי מאות עובדי מדינה בכירים. העסק התנהל בכאוס מוחלט, העזובה שבה נתקלו השרים החדשים שנכנסו לפני כארבעה חודשים לתפקידיהם הייתה מדהימה.

נתניהו, במעשיו, במחדליו, באובדן העשתונות הכללי של סביבתו, הפך את החוק שהגיש גדעון סער השבוע לצורך קיומי של דמוקרטיה מתגוננת, לא פחות. ועכשיו, ל"טענת הפקיד". לא, חברים יקרים. אין כאן פקיד שברצותו מדיח ראש ממשלה. התהליך שמוביל להגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה נמשך שנים ארוכות.

הוא מתחיל ב"בדיקה" משטרתית. אם היא מבשילה, היא הופכת לחקירה. שנמשכת בדרך כלל בין שנה לשלוש שנים. אחר כך עוברים חודשים ארוכים עד שהמשטרה מחליטה מה להמליץ. אגב, בדרך כלל, כשמדובר בפוליטיקאים, ההמלצה היא לסגור את התיק. רוב החקירות לא מבשילות לכתב אישום משמעותי, אם בכלל. אלה עובדות סטטיסטיות.

כשמדובר בראש ממשלה, הזהירות מופלגת שבעתיים, כפי שהוכיח אותו מנדלבליט בשנים האחרונות. אז אם המשטרה בכל זאת ממליצה על כתב אישום, פירוש הדבר שעשרות בעלי מקצוע השתכנעו שיש חשד סביר לעבירה. ואז עוברים לפרקליטות. ראשית, הפרקליטה המלווה. מה היא חושבת? אחר כך, הפרקליטות עצמה. ואחר כך, פרקליט המדינה. מה הוא ממליץ?

ואחרי שהוא ממליץ, מגיעים ליועץ המשפטי לממשלה. אגב, אם ניזכר רגע בחקירות נתניהו (פרשת עמדי והמתנות) בשנת 2000, פרקליטת המדינה המליצה על הגשת כתב אישום, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, לאחר התלבטות קשה, החליט לסגור את התיק.

ליועמ"ש מגיעים, בדרך כלל, אחרי שלוש־ארבע שנים. ואז מתחילים הדיונים. נסו להיזכר בפרשות ליברמן, שנמשכו 15 שנים, עד שיהודה וינשטיין החליט לסגור את הרוב ולהגיש את המיעוט המבוטל. אצל מנדלבליט זה היה זהיר הרבה יותר: הוא הקים צוות "איפכא מסתברא", הוא הקים צוות ייעוץ חיצוני של משפטנים דגולים, הוא ערך דיונים אין ספור בלשכתו, בנוכחות 22 פרקליטים בכירים. בסוף הוא החליט.

וגם אז, זה לא נגמר. כי כולם חיכו לשימוע. כזכור, ראש הממשלה עצמו הקדים את הבחירות פעמיים או שלוש רק כדי להתל בתאריכים הללו, בחקירות, בהמלצות, בכתב החשדות ובשימוע. מפה לשם חלפו שנים ארוכות עד שה"פקיד" הוריד את האגודל, כדברי המשוררת דיסטל. בקיצור, זה פייק מוחלט.

חוץ מזה, לו אני נתניהו, משוכנע בחפותי וגורס ש"התיקים קרסו", הכי נכון זה להאיץ את המשפט, לוותר על הסחבת והחקירות האינסופיות ופשוט ללכת קדימה. עד הבחירות הבאות יש קרוב לארבע שנים, הרבה מאוד זמן כדי לצאת חף מפשע ולחזור כמו חדש. לא? או שנתניהו כלל לא בטוח שיזוכה. כי פרקליטיו עושים הכל, מהרגע הראשון, כדי לדחות את הקץ. ובכן, כמנהגם של קצים, הם בסוף מגיעים.

הטור המלא של בן כספית - ב"מעריב-סופהשבוע"