נוסע עובר בגשם

נמלאת 40 ל"אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה" עלו הוא ואחיו לסדרה, ילדי ספילברג, ללולאת שידור לא נגמרת בכבלים (למושכים בכתפיהם בבוז, אין לי סטרימינג ולא נטפליקס). זה מצב עניינים עגום כמו דברים אחרים באמריקה בעת הזאת, אבל עשרה סרטים בערך מטיילים בין הערוצים כמי שהלכו לאיבוד. יש שעות שבהן בלוח השידורים על המסך נראים אותם סרטים עצמם בחמישה ערוצים בו בזמן. כמי שמשלם 300 דולר בחודש ל־DirecTV על הגבבה הזאת, לעתים אני מנסה להפיק ממנה תועלת, נכנס ויוצא מסרטים כנוסע עובר בגשם.

כך נזכרתי שעמיתי לשעבר מנו מייס כתב את התסריט של “אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". היו זמנים שזה צרב. במיוחד בפעם ההיא, כאשר במסגרת כתבת צבע גדולה על ספילברג ב"לייף", התפרסם צילום שלו ושל מייס עושים עצמם כותבים בחדר המגורים של ס"ס טובעים בספות לבנות כעננים שחברו וברקע דילגו להבות באח מבוערת. רגליהם היו על שולחן שעליו היו פרושים מגזינים אופנתיים במניפה דקורטיבית. לזכות מנו, אינדיאנה ג'ונס שלו חביב עליי מאחרים, בעיקר בשל נוכחותו של שון קונרי עם השי"ן הסקוטית השורקת.

בגילי הזיכרון מתעתע לפעמים, וכך קורה שאני בודק בקפדנות גם אמיתות שצרובות בי ואין סיכוי שאני טועה בעניינן. כך גיליתי, לא ששכחתי, שמייס כתב גם את “הצבע ארגמן" (גם הוא לספילברג) ואת “המצור", סרט על טרור אסלאמי בניו יורק, שחזה באופן עקמומי אך רלוונטי את הפיגוע במגדלי התאומים. עם דנזל וושינגטון, אנט בנינג, טוני שלהוב וברוס וויליס, סרט הפעולה הזה אכן נראה שלא אמריקאי כתב אותו. הרגישויות שלו הן של מהגר. אבל לא נגזים ברגישות.

מייס, יליד איינדהובן בהולנד, 1954, ואני למדנו יחד קולנוע במכון לאומנות בסן פרנסיסקו. אמצע שנות ה־70, נשיאותו של ג'ימי קרטר, משבר כלכלי עמוק, קרוב מדי לחרפת ווטרגייט וקללת וייטנאם; תקופה המזכירה את ההריסות שירש ג'ו ביידן. לא הסתובבנו באותם חוגים; בפורשה הפתוחה שלו עם שערה האדמוני של באבט ואן־לו מתנופף לידו, ועמיתנו האיראני העשיר מכווץ במושב האחורי, נראה מייס כדוגמן בילבורדים של קלווין קליין ששום דבר לא נכנס בינו ובין הג'ינס המתרחבים שלו. הוא היה מהנערים היפים האלה מאירופה לפני שנקראו יורו־טראש, עם קווי אספקה פתוחים לקולומביה, מסיבות ללא הפסקה וסופי שבוע זהובים בביג סור. זה היה לפני ההפיכה של חומייני, ובין האיראני וביני הייתה אמפתיה מיוחדת, כמקובל בין בדוקאי שב"כ וסאוואכ.

אם בודקים ב־IMDB, אתר הרזומה הקולנועי, שלושת הסרטים שהזכרתי הם עיקר הקריירה של מייס. בהמשך נפתחים רווחים ונוצר רושם שהוא עבר ליצור באירופה. אבל הרזומה שלו מרשים על רקע העובדה ש־SFAI היה בית ספר שכיוון לקולנוע עצמאי ושידר בוז גדול להוליווד. למדנו אצל אותם מורים: לארי ג'ורדן להפקה עצמאית; ג'יימס בראוטון להיסטוריה של הקולנוע; עם ג'ורג' קוצ'אר צילמנו סרטים. אלה יוצרים חשובים במה שמכונה אינדי, במיוחד קוצ'אר ואחיו התאום, שהיו מטורפים עם תעודות וצילמו סרטים מוזרים עם נטיות פורנוגרפיות רב־מיניות.

אין להקל ראש ברושם העמוק שהותיר מפגש של ישראלי בן 21 שהגיע משל"ת מאוחר בקיבוץ היישר ללב הבכחנליה של החוף המערבי. אלה הימים שבהם היה הנטר תומפסון שומר הלילה בבית הקולנוע הפורנוגרפי של האחים מיצ'ל ברחוב אופ'ארל. שוב, אם אינני טועה, אחד האחים ירה למוות באחיו.

האיש שלי בבית הספר היה הווארד קריימר. יהודי מבוסטון שחשב וחי מחוץ לקופסה והיה משוגע אמיתי במובן החיובי של המונח. החיבור בינינו היה מוזר, בעיקר משום שהווארד עשה את דרכו החוצה מהרפתקאות קולינריות, הרפה מהדוניזם וחיפש נתיבים ליהדות בגרסה משלו לחזרה בתשובה, בזמן שאני רציתי להתוודע לטעמים של החיים. אינך מגיע לכרך קוסמופוליטי כסן פרנסיסקו בלי להכניס רגל למים. הרבה ממה שהגדיר חלק גדול מחיי קרה שם.

עם הווארד אכלתי פעם ראשונה סושי ברובע היפני הקטן ב־1976. יחד הלכנו למסעדה המקסיקנית האהובה עליו ב־Mission. מאכלי ים ודגים אכלנו ב"Pacific Cafe", ואוכל סיני חריף מחבל הונאן בצ'יינהטאון. כל אחת מהארוחות האלו הייתה האחרונה או לפני האחרונה להווארד; רובן ככולן היו לא כשרות וזאת הייתה הפרידה שלו מחייו הקודמים. אין להווארד נוכחות ברשת, אבל אין ספק שחברתו התאימה לי יותר מאשר חברתו של מנו מייס. מתישהו עבר הווארד ללוס אנג'לס. לדעתי משום שהיו בה יותר יהודים.

הווארד בא כמובטח לאסוף אותי משדה התעופה הגדול באל־איי שלימים נקרא על שם ג'ון וויין. אחרי שהתחבקנו, הכריח אותי הווארד להניח תפילין בדוכן של חב"ד. באותו רגע, מזיע בז'קט הטוויד החדש בחום המעיק, מתוך הבעת הוקרה לדרך חזרה שעשה הווארד לחיק היהדות, הנחתי. בהתחשב בנסיבות שלשמן הגעתי, שכולן היו שליחויות מטעם השגחה עליונה או קרוב לה, חשבתי שלא יזיק לי להניח. הווארד מלמל באוזני את מילות הברכה והיה מבסוט. התקיימה בינינו חברות גדולה אבל גם תנועה נגדית עזה; נסענו בכיוונים הפוכים. אני ברחתי, והווארד החל את המסע הארוך לירושלים.

בדרך לדירתו בווניס בשבי נובה 62' הדפוקה שלו עם גלגלים והגה לא מאוזנים, הווארד אמר לי שבשיחות העדכניות שלו עם הקב"ה לא עולים ענייני קולנוע וכי בורא עולם מביט בעין עקומה על חזרתו הזמנית ללופט גשפטן. עד אותו רגע דיבר הווארד רק יידיש קולינרית. זה די הפחיד אותי, כי הוא היה מקור ההשראה שלי לפושריות חסרת פשרות וליכולת כמעט מאגית לדפוק על כל דלת באמונה מלאה שהיא תיפתח. היו לו כוחות בלתי נלאים ושאיפה ממוקדת. אם ייצא לכם לראות את הסרט שעשיתי אז ושהביא אותי ללוס אנג'לס, תראו בקרדיטים בסופו שאני מודה להווארד קריימר ברוחב לב.

נסיעות בגידול האורבני המפושט שמונה שעות דרומית מהקומפקטיות הנהדרת של סן פרנסיסקו, היו תמיד עניין ארוך ומייגע, כבר לפני 40 שנה. בדרך לביתו הסתבר לי שיש טובות שחייבים להחזיר מיד. אם אעזור לו להגן על התורה והפרוכת שהקהילה המקומית הטילה עליו “להפקיע" מבית הכנסת מפני התקפת נגד של הגבאי והבריונים שלו שהייתה צפויה אותו לילה, יקיים הווארד את הבטחתו וייקח אותי למעדנייה היהודית בסנטה מוניקה של אמו של סטיבן ספילברג, שם אכל ספילברג קרפלך בימי ד'; נלך יחד למסיבת הקוקטייל של לו ווסרמן האגדי, היו"ר של ,MCA בעל הבית של יוניברסל שהווארד שכב פעם בהופעה של הגרייטפול דד בגולדן גייט פארק עם אחייניתו; וגם יסיע אותי לראיון האישי במכון האמריקאי לקולנוע.

ההמשך קצת מבולבל אצלי, ודאי כרונולוגית. גם בגלל רתיעתי הפתולוגית ההיסטורית מאל־איי וגם משום שלא היו היגיון ופשר בהישג יד לאירועים ולקצב שבו התפתחו. לקח לי זמן רב להירדם אחרי הארוחה הטבעונית שהווארד הכין באידוי מיוחד והייתה תקועה לי ככדור פרווה בריא; שעה לתוך שינה מסויטת התעוררתי מקול ניפוץ זכוכית. אבן גדולה שנזרקה דרך החלון נפלה ליד המיטה. התוכנית הייתה שהווארד יחטוף את החבילה הקדושה כשהיא עטופה בשמיכה וירוץ דרך הדלת האחורית מעל תעלות המים של השכונה למקום מחבוא שהכין מראש, שעה שאני אצא אל המסתערים ואסביר להם בעברית שאני אורח מישראל ואינני יודע איפה הווארד. הכל כדי להרוויח כמה ימים עד שהפלגים היהודיים הנצים יגיעו להבנה ודברים יסתדרו.

חלקי בפיאסקו הלילי, שרק בנס הסתיים ללא אבידות בנפש, היה כנראה דיבור לא ממש עובדתי על טיב שירותי הצבאי. הווארד היה איתי בחנות הגבינות השכונתית Say Cheese ליד דירתי למחרת הפשיטה באנטבה שנפלה ביום העצמאות ה־200 של אמריקה, והתרשם בטעות מהאופן שבו לא הדפתי את השבחים לסיירת מטכ"ל.

אחרי שהיהודים הפכו את הבונגלו הקטן בחיפוש אחרי התורה והעלו חרס, ניסיתי להרגיע את הרוחות והצעתי למשלחת הנרגנת תה צמחים. אישית העדפתי באותו רגע את האספרסו הנפלא של “Graffeo" מסן פרנסיסקו, אבל באותו ביקור גיליתי שבדרכו לחיים כשרים וחסודים, ויתר הווארד על כל הדברים הטובים. אחרי שהרוחות נרגעו ארגן הגבאי מניין, ועשרה יהודים, כולל עבדכם, עמדו במטבח והתפללו. הגבאי השביע אותי לשכנע את הווארד שיתקשר למספר הטלפון שנתן לי. נעלתי אחריהם את הדלת וניסיתי לחזור לישון.

בבוקר נסענו למעדנייה החלבית של גברת ספילברג בסנטה מוניקה. אם אינני טועה היה שמה לאה, אישה קטנה בשיער שיבה קצר ותפריט יהודי בינוני ומטה. לחדי עין, היא מופיעה לרגע קצרצר בסוף “רשימת שינדלר" בחברת הניצולים העולים לקברו של חסיד אומות העולם בהר הזיתים. מה שנקרא הומאז' בעגה.

עם תסריט כרוך מהודר באנגלית על גרעין נח"ל במלחמת יום כיפור, “Under A Falling Sky" שמו, הכריח אותי הווארד לחכות שעתיים לביקורו המשוער של הבן. זה היה ארוך, מביך ומטומטם למדי. מסוג הדברים שאנשים צעירים שאינם מבינים כיצד העולם עובד עושים כדי שעלבון ומבוכה ירדפו אותם כל חייהם. כשראשי חפון בידי ישבתי שם כאחרון הקבצנים שעה שהווארד חיסל בלינצ'ס ופטפט עם בעלת הבית.

במסיבה של ווסרמן על הגג של מלון גדול, ניסינו להתערבב בקהל. הצלחנו להחליף כמה מילים עם מייקל מדאבוי, שהיה אז סוכן שחקנים ידוע ב־CMA. מדאבוי הסביר לנו בנימוס שהוא לא קורא תסריטים שלא ביקש לקרוא (unsolicited) ושנתאם פגישה עם המזכירה שלו. זה היה בזבוז נוסף של זמן, כי רק ילדים חושבים שכך עושים עסקים באמריקה. נהג משאית נאה כמו רוק הדסון יכול להפוך לכוכב גדול, אבל יהודי מזוקן עם ציציות וכיפה בוכרית גדולה וחברו הישראלי לא מגיעים רחוק בפרמיירות. להגנתי אני רוצה לציין שהייתי בן 25.

גם ממרחק 40 שנה ויותר אני נזהר בכבודו של הווארד. הוא התפקע מכוונות טובות והוא ליווה את סרט הסיום שלי בבית הספר בנאמנות ובאהבה. חומר הגלם המצולם מישראל, הפגישה עם משה דיין, הסיור בקדומים עם בני קצובר, הוויכוחים הפוליטיים והעימות המשפחתי, גרמו לו לבעבע ולצהול. הוא אימץ אותי מהרגע שנפגשנו במסדרון. כשסיפרתי לו יום אחד שהמורה לקולנוע, אכן ממוצא שוודי, שבבקתת העץ שלה שהייתה צמודה לצדו של מצוק בפוינט רייס, שאלה אותי אם האנשים על המסך מדברים “יהודית", הוא רתח מכעס. הוא ראה את החיים כג'סטות גדולות, אולי בעצם נואשות, ומכאן הרעיונות ההזויים שלו לאופן שבו מתקדמים בהוליווד.

הפגישות שסידרתי לעצמי באותה נסיעה עלו יפה. לא אחזור על הסיפור, אבל ג'ון לנדיס, שראה את הסרט שלי והראה להוריו, עמד בהבטחתו וביליתי איתו בצילומי לילה בחצר האחורית של יוניברסל, שהתחפשה לשכונה בשיקגו בהשלמות של “האחים בלוז". כך פגשתי את בלושי ואקרויד, אכלתי כמה ארוחות בחברתם, ביקרתי בחדר העריכה וכאלה. לנדיס היה בצוות הקבלה לתוכנית הבמאים ב"מכון האמריקאי לקולנוע" ותמך בקבלתי.

הווארד הביא אותי לפגישה במכון, ששכן אותם ימים על ראש גבעה בקצה הכביש העקלקל Doheny Drive בבניין היסטורי ענק בשם Greystone Mansion. כהרגלי ברגעי מתח התעוררתי עם מיגרנה גבה גלית והגעתי לראיון עיוור מכאבים. חמש דקות לתוך הראיון זיהיתי שאחד האנשים מעברו השני של השולחן היה משה רבנו.

צ'רלטון הסטון היה באותן שנים יו"ר איגוד השחקנים ואחד מתפקידיו היה ראיון הקבלה לבמאים. זה היה רגע לא קל לגלות שלבן חור יש פאה אפורה זולה על ראשו, ערכת שיניים של כריש לבן ופלטפוס קשה. מאוחר יותר מייקל מור התנפל עליו בתפקידו כחובב נשק נלהב. אינני זוכר דבר ממה ששאלו אותי, קל וחומר מה עניתי. אבל כשחזרתי הביתה לסן פרנסיסקו חיכה לי מברק שבו הודיעו לי שהתקבלתי. כאשר חזרתי לאל־איי שנים לאחר מכן והתארחתי ב"שאטו מרמונט" כדי לכתוב על מותו של בלושי, לא מצאתי את הווארד.

הימים האחרונים של אוקטובר מבהירים לי שאינני ערוך, פיזית ונפשית, לחורף הקרוב. כבר עכשיו קר לי. בלילות מרחפות המעלות מעל לאפס, והאינסטינקט הטבעי להפעיל את החימום עומד כעת בסתירה כואבת לעליית מחיר הדלק מ־2 דולר לגלון בשנה שעברה ל־5 דולר השנה. האצבע על הדק התרמוסטט אינה מהירה כשהייתה. לכן הזמנתי עץ להסקה מוקדם, אבל המשלוח מתמהמה כמו דברים אחרים במיין, והמקומיים מורגלים בקצב החיים האטי ואינם ממהרים להתקשר בגערה. מצרכי יסוד בסופרמרקטים חסרים. מחיריהם של הקיימים כמעט הכפילו את עצמם. מה שנקראת supply chain נשברה טוטלית, ועצי חג מולד רבים יהיו חפים ממתנות. כשהיא קורסת, נופלת אמריקה כענק שדוד שנורה במצחו. ואין לי ויכוח עם אלק בולדווין ולא הוקל לי עם מציאת השלד של בריאן לונדרי, שחנק כנראה למוות את ארוסתו גבי פטיטו. אם היא לא הייתה נערה בלונדינית מצודדת, זה לא היה סיפור עיתונאי. אלפי נשים נעלמות מדי שנה באמריקה.

היו לי כמה הישגים קטנים. אחרי חצי שנה של מאבק סיזיפי לתקן את וסת המים החמים במקלחת שלי בקומת הקרקע ליד חדר השינה, באה מנוחה ליגע. הדיאלוג - בטלפון ובמייל - עם ג'קי מ"אוסבורן", האנשים ששיפצו לנו את הבית, הניב לבסוף את החלק הקטן, כאצבע גודלו, המכונה cartridge, שאותו היה צריך להחליף בקלות מאחורי הווסת של החברה הגרמנית שאת הכלים הסניטריים שלה קנינו. עלות קטנה ושעת עבודה לעומת האופציה של החלפת כל הצנרת במקלחת, שבירת הקיר האחורי ותיקונו בעלות שאותה היה עליי לחלק לתשלומים. החלק הגיע מאוהיו אחרי תחקיר ארוך של ג'קי, ולא עלה דולר, מכיוון שאחרי 15 שנה המקלחת עדיין תחת אחריות. זה לא נשמע לכם כמו הישג, אבל כעת אני פטור מלטפס לקומה השנייה שאינה מחוממת כדי להתקלח.

זה היה מביך וצורב להיזרק כמו פסולת אנושית מהביטוח הרפואי מדיקייר שמגיע לי. מכיוון שלא צברתי נקודות זכות בביטוח לאומי כמי שזה מקרוב בא, הייתה הפרמיה החודשית אסטרונומית. שילמתי אותה עד שכשל כוחי ואז הושלכתי. בהתמדה נחושה שאינה מאפיינת אותי, פילסתי דרך לאובמה־קייר, וכעת אני מבוטח וגם משתתפים איתי בקניית תרופות.

אבל כל זה מצטבר לתמונת מצב מבלבלת שקשה לתפוס ממנה מרחק ראוי שרק ממנו היא נכנסת לפוקוס. אינני זקוק לידעונים ולקוראים בקפה כדי לדעת שאני על סִפה של הדעיכה הגדולה, ממש מתנדנד על קצה האצבעות על הרכס, אבל אין החלטות קלות. הפרטים מייגעים, אבל מי שפתוח לדברי אמת - בדידות הורגת. במיוחד כשהיא תתכסה תכף בשכבה עבה של שלג. לא משום ששלג הוא אויב אלא משום שבקיץ ויטמין D נקלט טוב יותר.

אחד המדדים המובהקים שלי לקריסת מערכות הוא הרצון לפנק את עצמי. דברים קטנים בדרך כלל. אין לי שום ציפייה לרגעי נחת מהמסעדה־פאב שנפתחה השבוע ברחוב הראשי בבלו היל. זה נכס מועד לפורענות שבו קורסת מסעדה בעונה. אם זה לא היה במיין וגם ענייני, הייתי ניגש לבעלים החדשים בעת ההקמה ומסביר להם מה קרה למסעדות שנפתחו בחלל המקולל. אני יכול לאכול דבר מה נחמד בקמדן או ברוקלנד, וכמובן בפורטלנד, אבל העיירה הקרובה ביותר נמצאת שעה וחצי נהיגה ממני. עד שאני משתלט על הבוקר עובר לי החשק.

התקפי נפילת הסוכר האלה נגמרים לרוב בקניית מעדנים אונליין. לרוב אני מתנקז ל"ראס ובנותיו". זה קורה פעם בשנה בערך. למדתי לא להזמין באבקה ורוגלך, וכמובן לא חלה, מכיוון שאלה לא שורדים את הקרח היבש והשינוע המזורז. מאז שיא הקוביד השתלטה Goldbelly, המנצחת הגדולה של המגיפה שתשלח אליכם ערכות ארוחה מהמסעדות הטובות באמריקה, מחיר Fedex לבדו הוא 55 דולר. בזהירות החדשה שאימצתי הזמנתי תריסר בייגלס (plain), פרוסות סלמון מעושן, פרוסות Sable, שני סוגים של קרים צ'יז וחלווה. כל ניסיונות העבר בתחום ההרינג והמטיאס נגמרו באכזבה. ההרינג תמיד מתוק מדי, והמטיאס מלא עצמות. מי שהיה מוכר מטיאס כזה בלוינסקי היה חוטף מכות.

המשלוח הגיע בגשם עטוף בניילון אטום. מצאתי אותו ליד דלת המטבח. מאז הקמתי לעצמי משטר קפדני של הנאה מבוקרת. הקפאתי בייגלס. מרחתי קרים צ'יז (עם בצל ירוק) בנדיבות ועליה הנחתי יריעת סלמון על כל חצי בייגל. זה לא שינה את חששי מהחורף הקרב, אבל יש משהו במראה בייגלס וסלמון על צלחת שמחדש את הקשר עם האנושות.