מי ששמע את חברי האגף השמאלי של הקואליציה מגוננים השבוע על ששת הארגונים שעליהם הכריז שר הביטחון בני גנץ כעל ארגוני טרור, יכול היה להבין שוב כמה גדול נזקה של הממשלה הזו. השרה מרב מיכאלי וסגן השר יאיר גולן דיברו על הארגונים הללו במונחים של "ארגוני החברה האזרחית". השר נחמן שי העיר שעל ישראל "להצטייר כמדינת ערכים דמוקרטית שמכבדת זכויות אדם". ח"כ מאזן גנאים הסביר שמדובר ב"עמותות אזרחיות שעוזרות לאנשים". השרה תמר זנדברג, וח"כ נעמה לזימי וח"כ גבי לסקי ואחרים התעקשו שיש לנו עסק עם "ארגוני זכויות אדם".
מה קורה כשהגירסה של שרת הפנים איילת שקד פוגשת את העובדות?
בימים של שגרה, כמעט תחת כל ממשלה אחרת, ההחלטה הזו של שר הביטחון הייתה עוברת אגב פיהוק. רוב מוחלט של אזרחי ישראל, לו נשאלו, היו מחזקים את ידיו של שר הביטחון. אחרים היו מעבירים ערוץ בחוסר עניין. קולות בודדים בשולי השוליים של השמאל היו מצייצים את דברי הביקורת שלהם בטוויטר, ובכך היה תם הטקס. באה ממשלת בנט־לפיד, אספה את שולי השוליים הללו, העניקה להם מקום של כבוד, הפכה אותם למיינסטרים, והנה, ההזדהות המוכרת של הקצה השמאלי עם כל פלסטיני שנאבק בישראל הפכה למשהו שמדברים עליו ברצינות, שנוכח על סדר היום, שנמצא על שולחן הממשלה, שיש לו נציגות של ממש בקבינט המדיני־ביטחוני. אתם מבינים? הבעיה הגדולה של הממשלה הזו איננה רק במה שהיא עושה או במה שהיא נמנעת מלעשות, אלא באופן שבו היא לקחה את כל השיח ההזוי הזה, והלבישה לו חליפה של חשיבות ומכובדות.
ועל השמאל הזה צריך לדבר. כי אתם יודעים מה? בואו נניח שלא גילינו עכשיו שום דבר חדש. שכל החומרים שהניח עכשיו משרד הביטחון על שיתוף הפעולה העמוק של פעילי הארגונים הללו עם ארגון הטרור של החזית העממית, לא היו צפים השבוע. הלא די לקרוא את החומרים שמפרסם ארגון NGO MONITOR באופן שוטף, חלק גדול ממנו על בסיס חומר גלוי לגמרי, כדי לשאול כל איש שמאל ציוני, מה לעזאזל לך ולארגונים האלה? מאיפה בא הרצון להגן עליהם? מהיכן מגיעה ההזדהות איתם? גם אם הם לא עוסקים בטרור, אלא מסתפקים במאבק שוטף ורצוף נגדנו.
האדרת מחבלים
הנה, כאמור, מעט פרטים, ממש דוגמאות קטנות, על הארגונים הללו, מתוך פרסומים של NGO MONITOR. ארגון אדאמיר, למשל, הוביל קמפיינים לשחרורו של אחמד סאדאת, רוצחו של השר רחבעם זאבי, ולתמיכה במחבלים אחרים. בין השאר, הוא נלחם גם למען סאמר ערביד, שעמד בראש חוליית הטרור שרצחה את הנערה רנה שנרב. ערביד פעל במקביל, בחזית העממית ובאדאמיר, שגם מסייע לו משפטית. איזה ישראלי ציוני יכול לראות בארגון הזה משהו שחשוב להילחם למענו או להזדהות איתו או לכנות אותו ארגון זכויות אדם?
הלאה. האגודה הבינלאומית לזכויות הילד – פלסטין (DCI-P) תומכת בקמפיין החרם, ומקדמת בקונגרס האמריקאי מהלכים לשלילת הסיוע הביטחוני מישראל. עזבו רגע את הטרור. בואו נישאר רק עם אלה. כמה ישראלים מוכנים לפעול למען ארגון כזה, כי מדובר באחד מ"ארגוני החברה האזרחית"? כשבעל תפקיד בכיר באגודה הזו נהרג במהלך עימותים עם כוחות צה"ל, פרסם ארגון הטרור של החזית העממית מודעת אבל על מותו, שיבח את עבודתו באגודה לזכויות הילד, וציין כי "הוא היה בשורות המאבק לשחרור לאומי ובחזית העממית מגיל צעיר". אירוע האזכרה שלו קושט בתמונות של מנהיגי ארגון הטרור ושל רוצחו של השר זאבי.
מנהל בכיר אחר בארגון, כך לפי תיעוד שליקטו ב־NGO MONITOR, נאם באירוע הנצחה שהפיק ארגון הטרור לזכר אחד מאנשיו, שנהרג "תוך כדי שימוש באבנים ובקבוקי תבערה בהפגנה אל מול כוחות הכיבוש". מי שכיהן שנים במועצת המנהלים של האגודה לזכויות הילד ישב במשך 17 שנה בכלא הישראלי בעקבות חלקו בפיגוע שבו הושלכו רימוני רסס בירושלים. אלה רק דוגמאות. יש כאלה נוספות. אריאל כהנא פרסם בעבר ב"ישראל היום" שהאגודה החביבה הזו מנהלת מערך פעילות שמטרתו היא הכנסת ישראל לרשימה השחורה של האו"ם כמי שמתעללת בילדים, לצד הטליבאן, דאעש ואל־קעידה.
ישי פרידמן מ"מקור ראשון" הראה השבוע כי ארגון נוסף מהשישה, ועדת הנשים - UPWC, איננו האחות התאומה של נעמת, כפי שהוא אולי נשמע. בפירוט שהציג הראה כיצד מאדיר הארגון את שמן של מחבלות שרצחו יהודים. אחת מהם, לדוגמה, היא דלאל מוגרבי, שרצחה 35 ישראלים ובהם ילדים. אחרת היא לינא ג'רבוני, שישבה בכלא על סיוע לביצוע פיגוע התאבדות. מחבלת נוספת היא שורוק דוויאת, שביצעה פיגוע דקירה והורשעה בניסיון רצח. רביעית היא נורהאן עוואד, שיצאה עם מספריים כדי לחפש יהודים במטרה לדקור אותם. עוד מריע הארגון הזה לאום חאמיד, שילדיה רצחו ישראלים. פרידמן הראה כיצד מכנס הארגון אירוע לזכרו של מזכ"ל החזית העממית אבו עלי מוסטפא, שהיה אחראי למעשי רצח רבים של יהודים וחוסל על ידי צה"ל באינתיפאדה השנייה.
מעורבות בטרור
נמשיך. קחו את ארגון אל־חאק. על המנכ"ל שלו, שעואן ג'אברין, כתבו שופטי בג"ץ ב־2007 שהוא "פועל, ככל הנראה, בבחינת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד - בחלק משעות פעילותו הוא מנכ"ל של ארגון זכויות, ובחלק אחר הוא פעיל בארגון טרור, שלא בחל במעשי רצח ובניסיונות לרצח, אשר דבר אין להם עם זכויות, ואדרבה, שוללים הם את הזכות הבסיסית מכולן, זכות היסוד שביסוד, שבלעדיה אין זכויות אחרות – הזכות לחיים". שנה אחר כך חזר בג"ץ וכתב כי האיש "נמנה עם פעיליו הבכירים של ארגון הטרור החזית העממית". הארגון הזה חתום, בין השאר, על התלונה הרשמית נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי, והוא מתאם קמפיינים למשיכת השקעות מחברות ישראליות.
איחוד ועדות העבודה החקלאיות הוא עוד ארגון שמארגן ימי הזדהות עם הרוצח של השר זאבי. שניים מעובדיו הבכירים נעצרו בחשד להשתתפות ברצח רנה שנרב. פעיליו עוסקים במאמץ לשכנע ארגונים בעולם להחרים את ישראל ולא לשתף פעולה איתה. אלה דוגמאות קטנות ומעטות. כל מי שמתעניין מוזמן לעיין בחומרים, שכאמור מופיעים באתר של NGO MONITOR.
כעת שימו בצד את המעורבות בטרור. נניח שבני גנץ לא היה מכריז כלום. נניח שהאנשים האלה לא היו פועלים במסגרת החזית העממית, ושכל מעשיהם היו במסגרת החוק. נניח שהם רק עוסקים בניסיון לפגוע בישראל ולעצור השקעות בה, ורק מתאמצים להביא להעמדתה לדין בבית הדין הבינלאומי, ורק משכנעים את מי שאפשר להכניס אותה לרשימה השחורה של ארגוני טרור כמו דאעש, כמי שפוגעת בילדים, ורק קוראים להחרים אותה ולהפסיק את הסיוע הביטחוני שמגיע אליה.
נניח שזה כל מה שהם היו עושים. בלי שום נגיעה בטרור. מישהו יכול להסביר מה לישראלים, אוהבי המדינה, עם הדבר הזה? מישהו יכול להבין איך הגענו למצב שבו קולות חשובים בקואליציה ובממשלה של ישראל נזעקים לעזרת האנשים האלה? חושבים שזו טעות להכריז עליהם כעל ארגון טרור? אחלה. אבל אחרי שאמרתם את זה, אין לכם מילת ביקורת עליהם? אתם חיים בשלום עם מה שהם עושים לנו? ועוד נקודה אחת חשובה מאוד בהקשר הזה. את הארגונים האלה מממנים, בהיקפי ענק, מיטב ידידינו באירופה. צרפת והולנד, ספרד ונורווגיה, גרמניה ואירלנד, שווייץ ואיטליה ובלגיה. ולצורך הדיון שלנו כאן, בואו נשים בצד גם את השאלה מי צודק.
נניח שאתם חושבים שישראל לא נוהגת כהלכה ביהודה ושומרון. האם נראה לכם סביר שמדינות שנמצאות איתנו בקשרים ידידותיים ישקיעו כאן כסף בארגונים שפועלים כדי להילחם בישראל, במדיניותה, באנשיה ובכלכלתה? במי שעושים הכל כדי שיחרימו אותנו בעולם? כדי שיעמידו אותנו לדין על פשעים?
זה נחמד מאוד שכל צמרת המדינה גילתה אומץ לב והתייצבה נגד שני יצרני גלידה אמריקאים שרצו להחרים אותנו. אבל מתי גילתה כאן איזושהי ממשלה אומץ לב מינימלי כדי להודיע לגרמנים, לצרפתים או לנורווגים שאין לנו שום כוונה לאפשר להם להמשיך להתערב במה שמתרחש אצלנו, ושאם הם ימשיכו להשקיע כאן בארגונים שפועלים נגדנו, גם אנחנו נשקול להתחיל להשקיע בארגונים שפועלים נגדם?