השבוע הבא יהיה הגורלי בתולדותיו של בנימין נתניהו בעת החדשה. תקציב המדינה שיובא לאישור יטרוק שער פלדה כבד על אצבעותיו של ביבי, שמנסה להיאחז עדיין בתקווה שיכול לקרות נס כלשהו שיאפשר לו להחזיר את הגלגל אחורה ולהתחיל לרמות את כולם מחדש.
הבעיה של נתניהו, כפי שנכתב כאן לא מעט פעמים, שבפעם הראשונה מתמודדים מולו אנשים מהליגה שלו. שועלים מנוסים וגנבי סוסים ותיקים כזאב אלקין, למשל, שהגה את התוכנית המוזרה להביא את התקציב לאישור בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בימים רביעי־חמישי (3 ו־4 בנובמבר), עשרה ימים לפני הדד־ליין.
למה עשרה ימים לפני? הרי במקומותינו הכל קורה רק ברגע האחרון (ולפעמים רגע אחד אחריו). אלקין ידע למה הוא מתעקש על מרווח ביטחון של שבוע פלוס: תוכנית ההצלה הנואשת של נתניהו היא דו־שלבית: ראשית, לשחד איכשהו את כל חברי הרשימה המשותפת שיצביעו נגד התקציב עם האופוזיציה (סיכוי אפסי). אחר כך, לשחד ח"כ עריק מבין הח"כים ה"נורווגים" שבקואליציה שיעשה מעשה שיקלי ויוריד את מפלס הידיים של הממשלה ל־60. התקציב לא יעבור, הממשלה תיפול. גם כאן, אין הרבה סיכוי, אבל נתניהו ינסה.
הקדמת הלו"ז באה כדי להקדים תרופה למכה. בהתחלה, נדמה היה שבלתי אפשרי להספיק להשלים את הכל עד תחילת נובמבר. אלקין התעקש. זה הצליח. ועדת הכספים אישרה את התקציב לקריאה שנייה ושלישית ביום רביעי. אם אכן ינסה נתניהו לתרגל את תרגיליו הבאושים הנ"ל, יהיה לקואליציה מספיק זמן להפעיל את המנגנון הנורווגי, לבעוט את הנורווגי הבוגדני בחזרה הביתה, להחזיר את השר הרלוונטי למשכן ולהעביר את התקציב.
ישראל תצא לדרך חדשה. לראשונה מאז 2019, אפשר יהיה לתכנן תוכניות כלכליות, לבצע רפורמות חיוניות, ליישם תוכניות ארוכות טווח, להעביר תקציבים למגזרים, לפרויקטים, לעמותות ולצרכים חיוניים אחרים. ישראל תחזור להיות מדינה נורמלית, מנוהלת, מתפקדת, מדינה שכוח מיוחד הצליח לשחרר אותה ברגע האחרון מחוטפיה.
אחרי שזה יקרה, בהנחה שיקרה, אתם לא רוצים להיות נתניהו. מה שנותר מה"בלוק" המפורסם שלו, עלול להתרסק לו על הראש. האיש, שגרר אחריו לא מעט חסידים שוטים, משוטים ומהופנטים אל הישימון הפוליטי, יגלה פתאום שהוא נמצא שם לבדו.
הסדקים הראשונים כבר נסדקו: הכרזתו של יולי אדלשטיין על התמודדות נגד נתניהו ואמירתו שלפיה "כל עוד הוא כאן, לא נהיה בשלטון". אחר כך בא ח"כ ישראל אייכלר, ביביסט מושבע, שהישיר מבט למצלמה של ישי כהן ואמר את הדברים הפשוטים, כפשוטם: "הפקדנו את עתיד עולם התורה באשליות של נתניהו ארבע פעמים, אפילו צ'רצ'יל הגדול פרש אחרי שהפסיד".
מי שצפה בראיון קיבל את הרושם שאייכלר נהנה לנעוץ את סכינה של האמת בבלון ההליום של הזיית נתניהו פעם, ועוד פעם, כמה פעמים שצריך: "מההתחלה כשקמה הממשלה, הייתי נגד החרמת הוועדות", אמר, "אבל היינו חייבים להשתעבד לליכוד ולנתניהו. צריך להבין שיש לנו ציבור שאם אנחנו לא יושבים בוועדות אנחנו פוגעים בו... נתניהו גורר אחריו את כל האופוזיציה על סמך אשליות שהממשלה תיפול בקרוב... אני מדבר עם הח"כים הערבים ומתרשם שזה לא יקרה... כל פעם כשנתניהו חשב שהוא עומד לנצח, זה לא קרה, ואנחנו הלכנו אחריו, הוא היה צריך לפרוש אחרי הבחירות הראשונות, להודות בעובדה שהפסיד, עוד כשהוא לא רצה לקיים את הרוטציה עם גנץ היינו צריכים להגיד לו תשמע, אתה לא יכול לשחק ככה עם המדינה".
אני לא חושב שאייכלר נמנה עם קוראי הטור הזה, אף על פי שהדברים שאמר הם סיכום מנהלים של מה שנמרח כאן לעייפה קרוב לשנתיים. הוא פשוט ראה את האור. הגיע לחוף המבטחים של האמת. התפכח. או שמדובר באפשרות הגרועה יותר: הוא סוף־סוף הפסיק לפחד והחליט שנמאס לו להיות שרפרף חבוט כאריה דרעי. בעקבות דבריו, קרס גם החרם הילדותי והמטופש שאכף הליכוד על כל חברי האופוזיציה להטיל על עבודת הכנסת והוועדות.
אחד אחד ובאין רואה התגנבו הח"כים החרדים אל ועדות הכנסת והשאירו את נתניהו עם שפוטיו הנואשים ועם עוד אחד שמצא את עצמו חשוף בצריח, לבד על הגבעה: בצלאל סמוטריץ'. לו בדק, היה מגלה סמוטריץ' שההיסטוריה לעולם חוזרת. ביבי תמיד משאיר בסוף את המתנחלים לבד עם עצמם ומחזיר את חברון/חותם על הסכם וואי/מקפיא את הבנייה/משחרר מאות רוצחים/נושא את נאום בר־אילן/מבטל את הסיפוח ההיסטורי לטובת חומוס בדובאי וכו'.
הטור המלא של בן כספית - במעריב סופהשבוע.