ניתן להבין את מאמציו הנואשים של בנימין נתניהו לייצר סביבו תשומת לב ואהדה בכל מחיר. הוא רוצה להישאר רלוונטי. הנכס היחיד שנותר לו הוא האהדה הציבורית. היא אמיתית. האיש שווה עדיין 30 מנדטים (בסקרים מעט יותר). יש בישראל מקומות שהיו מושחים אותו למלך, או משיח, או מלך המשיח. ודווקא על הרקע הזה, אי אפשר להבין מדוע הוא צריך לבדות מדמיונו הקודח את הסיפור הפנטסטי על החוויה שעבר כשיצא מהספר שלו בתלפיות.
איך "יצאתי מהמספרה ואי אפשר היה לזוז", ואיך "עמדו שם אנשים בחוץ, כל השכונה התרכזה", ואיך "אנשים קוראים בקול, אנשים בוכים, אנשים זועקים". והוא קינח כשקבע "אני לא זוכר דבר כזה. אני. לא. זוכר. דבר. כזה". דווקא במשפט האחרון, הוא דייק. הוא לא זכר דבר כזה, כי הדבר לא קרה. האם הוא היה מודע לכך שהוא משקר? האם הוא הבין שהוא לא מסתודד עם מקורב אלא מדבר במיקרופון בסיעת הליכוד, קבל עם ועדה? האם הוא איבד את כושר השיפוט ותפיסת המציאות שלו?
האם טופז לוק לא סיפר לו שכל תנועה ציבורית שלו מצולמת בעשרות מכשירים סלולריים? האם אף אחד לא הזהיר אותו שמדובר בשקר שתוקפו יפוג בתוך דקות? בשביל מה להסתבך בשקרים לא נחוצים? בשביל מה הוא צריך היה לבדות את הבדיה הזו? הרי לא חסרה לו אהדה. הוא באמת מתקבל כמשיח פעמים רבות, בעיקר בריכוזי הבייס הגדול שלו. אז למה? זה מזכיר את סיפור החיילים הבריטים. העיקרון נכון: אכן היו כאן חיילים בריטים, אבל לא בתקופת נתניהו. וגנדי, הוא אכן שירת בממשלות ישראל, אבל לא בממשלת נתניהו. והוא באמת הבטיח לקיים את הרוטציה עם גנץ "בלי טריקים ובלי שטיקים", אבל לא הבטיח לקיים. וכן הלאה.
הנפילה של נתניהו לא פשוטה. האיש שהתרגל לנהל את המדינה בהבל פיו, לעקור מנהיגי עולם ולטחון אותם זה בזה יותר מ־12 שנים רצופות, מוצא את עצמו מנסה לקושש תקציבים דלים כדי להמשיך לתחזק את ערימת החנפים המיוזעים המכרכרים סביבו. המטוס המלכותי, שבו השקיע קרוב למיליארד שקלים (מכיסנו), סוף־סוף סיים את תהליך הרישוי והוא מוכן לטיסה, אבל לא נתניהו ואפילו לא הגברת נתניהו יטוסו בו.
הוא רואה את בנט נפגש עם ביידן, עם הנשיא א־סיסי, עם המלך עבדאללה ואפילו עם פוטין, בעוד הוא נפגש עם אורלי לב, איציק וחני זרקא. בנימין נתניהו הוא פליט ריאליטי שמנסה להתנחם בנדידה בין השקות נידחות של מותגים דהויים, כדי להישאר בתמונה. בזמנו, כמה פליטי ריאליטי מצאו מפלט דווקא בו. שיתייעץ איתם.
אבל לא הכל מצחיק. במאמץ הנואש לקעקע את הממשלה, חוצה נתניהו שוב ושוב את אחרוני הקווים האדומים. מפלס ההסתה נגד כל מי שסומן כאויב העם מרקיע שחקים. בעיקר הנטל נושאים אנשי ימינה: איילת שקד, עידית סילמן וניר אורבך (מתן כהנא נראה חסין, ואביר קארה מפחיד).
לראש הממשלה בנט אני פחות דואג, שומרים עליו. הלקחים "מהתאבדותו" של רבין בכיכר נלמדו. שנית זה לא יקרה. כל האחרים, לנפשם. ערימות הגועל, תועפות הפייק, הגידופים, השקרים, השנאה, ההסתה, החרפות והנאצות המוטחות בחברי ימינה שוברות את כל השיאים הקודמים. לא קל לעמוד בזה. לפעמים אני חושש לבריאותם הנפשית, ואין כאן בדל של הגזמה.
אבל לא מדובר רק בגידופים. תעשיית השקר והפייק איבדה כבר מזמן את שרידי המעצורים והבושה. אם אפשר לסמן נזק אסטרטגי ברור אחד מעידן נתניהו, הרי הוא השקר. גבי אשכנזי אמר פעם ש"נתניהו נושא את השקר בגאון". יאיר לפיד אמר "הוא משקר כמו שהוא נושם". נדמה לי ששניהם דייקו, אבל המעיטו. נדרש מאמץ על־אנושי כדי למצוא עובדה אמיתית אחת בכמויות הרפש והפייק שהחבורה הזו מפיצה. הם לא מתביישים, לא מפחדים, לא טורחים לתקן, להתנצל, למחוק. הרי לכולנו יש מעידות. אם נמעד, נתקן ונתנצל. לא, לא הם. התפיסה פשוטה: אם יהיו מספיק אנשים שיהדהדו את זה, סימן שזה נכון.
* על מנת למנוע אי הבנה, המשפט "התאבדותו" של יצחק רבין נכתב בציניות.
הטור המלא של בן כספית - במעריב סופהשבוע.