השבוע זכיתי לראשונה בחיי בפרס על עבודתי. נדמה לי שזו אחת הפעמים הבודדות בכל שנות קיומי שמוענק לי פרס על הצטיינות מקצועית. קיבלתי מדליות בחוגי ג׳ודו וכדורגל, ואפילו זכיתי לאות הצטיינות בצבא, אבל אלו סיפורים אחרים. ואם ממש להיות כן, לפני יותר מ־20 שנה קיבלתי מלגה חלקית ללימודי משחק באוניברסיטה. מאז חלפו עשורים, ודממה נרשמה בכל הקשור לטפיחות פומביות על השכם.
עכשיו החליטו באגודת העיתונאים להעניק את הפרס לסיקור עיתונאי בתחום הפלילים והמשפט על תחקיר שעשינו בתוכנית ״חשיפה״ על סוכן הדוגמניות שי אביטל. פרסים ואותות הם עניין מוזר ומעט אירוני.
כשצריך אותם, בזמנים שהקריירה צולעת וכאשר דחיפה חיצונית מורלית יכולה לסייע גם לתדמית - הם לא מגיעים. כשאתה מרגיש בשפל ומאבד תקווה, לא תמצא את החיזוק המשמעותי הזה. אבל כשלא בדיוק זקוקים לו מבחינת המצב האישי וההצלחה המקצועית, דווקא אז כל הטוב הזה יופיע.
ועדיין, זמן קצר לאחר שמושא אחד התחקירים שלנו ניסה להטיל עליי את מימיו בבית המשפט (זו לא מטאפורה, כל זה התרחש באמת ואף כתבתי על כך כאן בשבוע שעבר), זה בהחלט נחמד להיות בצד החיובי של העניינים. כמאמר הקלישאה: אם נותנים לך - תיקח, ואם מרביצים לך - תברח.
מודה, חשבתי שלא יזיז לי לקבל את ההוקרה. הייתי קר רוח לאורך כל השבוע וגם בזמן הטקס עצמו. בסיומו, אחרי הנאום וקבלת צלחת ענקית ממוסגרת, שאני תוהה איפה לתלות, הבנתי שהתרגשתי ושאפילו די שמחתי לקבל את הפרס.
אז לטובת קוראיי האדוקים, אם יש כאלה, הנה הנאום שנשאתי ביום שני בערב על הבמה בכנס אגודת העיתונאים באילת.
"לפני הכל, רציתי לברך את הקולגות גיא לרר מערוץ 13 ואדוה דדון מחדשות 12 על הזכייה (השניים זכו אף הם בפרסים של אגודת העיתונאים - ח"א). אתם שני עיתונאים אמיצים, שמנסים להפוך את העולם למקום טוב יותר. כבוד גדול עבורי לחלוק איתכם את הבמה הזו.
"הפרס הזה שייך בראש ובראשונה לגילה גולן צוקרון ממערכת 'חשיפה', שעבדה קשה על התחקיר. אין כמוה. הפרס שייך גם לאנשי המערכת המסורים והחרוצים, לקסטינה, לקשת, לאבי ניר, לחיליק שריר ולעדי גרתי הנפלאה.
"העבודה הזו של חשיפת מטרידנים, אנסים, מתחזים ונוכלים בשלל תוכניות, היא קשה ומאתגרת. כמעט אין שבוע שבו אנחנו לא מאוימים. יורקים עלינו, מרביצים ומקללים אותנו בקביעות. לימי צילום אנחנו יוצאים כשאנחנו מאובטחים. כל כמה חודשים מוצמדת למשפחתי ולי אבטחה בעקבות איומים כאלה ואחרים.
"זה לא פיקניק, אבל זו זכות גדולה, ואני מודה לבורא עולם בכל יום ויום שהיא ניתנה לי. הייתי שמח שיותר עיתונאים יעסקו בז'אנר הזה, שבו מנסים לתת מענה לאזרח ולאזרחית במקום שבו הרשויות כשלו. והן כשלו ונכשלות. ישראל היא גן עדן לעבריינים, אנסים ונוכלים. אנחנו לא מוגנים. אין דין ואין דיין.
"למרות הצורך הבוער, יש עיתונאים רבים שמעדיפים להתקוטט ביניהם על זוטות, ללבות את היצרים ולהפריח ססמאות פופוליסטיות לטובת לייקים. מקווה שהפרס הזה ששלושתנו מקבלים ייתן תמריץ לעשייה אחרת.
"כבר כמה שנים - ובעיקר מאז הולדת הבנות שלי - אני מנסה, אולי בנאיביות, להפוך את העולם למקום בטוח וטוב יותר לכולם ובפרט לנשים, שבמובנים מסוימים חייהן, רגשותיהן וגופן הם הפקר בישראל של היום.
"שי אביטל, לדוגמה, ממשיך להלך חופשי, כשהוא נתמך בניכר בידי ישראלים. מי יודע אם בכלל יגיע לכאן לתת דין וחשבון. בינתיים הוא לועג לכולנו - לקורבנות לכאורה ולחוק.
"ולסיכום משהו אישי:
זה שאני עומד כאן, אחרי שנים שבהן הדלתות לא תמיד היו בדיוק פתוחות בפניי, שנים שבהן נאבקתי, לעתים בהצלחה מוגבלת מאוד על מקומי בעולם העיתונות, מוכיח שלפעמים גם כשרבים וחשובים מרפים את ידייך ולא נותנים לך הזדמנות, חשוב להמשיך להאמין ולהילחם, כי בסוף חריצות, מקצועיות ומסירות מנצחות.
בקיצור אני ממליץ לא לוותר. אף פעם".