חיי אדם בישראל שווים כלום ושום דבר. אסף שטיירמן ז"ל היה בן 18 וחצי כאשר נרצח באכזריות בכפר סבא ב־1996. רוצחיו הורשעו חמש שנים מאוחר יותר. אתמול שוחררה סיגלית חיימוביץ' אחרי 19 שנות מאסר. היא בטח הביעה חרטה על מעורבותה ברצח, אז מחלו לה, כי אנחנו עם של רחמנים. רעי חורב, הנאשם העיקרי בתיק, נידון למאסר עולם, אף שהיה קטין בעת הרצח.
חמש שנים אחרי ההרשעה עונשו נקצב ל־36 שנות מאסר. בעוד ארבע שנים הוא זכאי להגיע לוועדת השחרורים. הנאשמת השלישית, ליהי גלוזמן, קיבלה מעמד של עדת מדינה. משפחתה מאוד מקושרת, זו כבר סיבה למחילה והמתקה. ברקע נותרו ההורים ובני משפחתו של הקורבן, המערכת לא רואה אותם ממטר רץ. אם הרוצחים היו ערבים, או בני העדה האתיופית, זה היה סיפור אחר, איתם היו ממצים את הדין. אבל אשכנזים "בני טובים" ללא עבר פלילי, כי הם היו קטינים ולא הספיקו לייצר עבר, זה סבבה. אגב, אסף ז"ל נבחר לקורבן באופן אקראי, כי הם לא מצאו מישהו אחר לרצוח באותו ערב.
ישראל ערבים זה לזה כאשר הקורבן זה מישהו שהם לא מכירים, כי אם היו מכירים, אז היו פחות ערבים והיו דורשים נקמה. כך גם אגם הדרעק שלנו. 2.2 מיליארד שקל מתקציב המדינ'ע יחולק ככייסף גועליציוני לחברי קולקציית האפסים בראשות נפתלי הגבר. בכל הסכום העצום הזה, שאפשר לחלק למקורבים, לא נמצא מימון לביטול סל התרופות. אף אחד מחברי הגועליציה לא הטריח את עצמו לבקר חולה שנידון למוות - מבלי שעבר על החוק - רק כי לא מאשרים לו תרופה שתציל את חייו, או שתיתן לו איכות חיים סבירה עד יומו האחרון.
יש להם המון רעיונות לכל חברי ממשלת השינוי־ריפוי־דיכוי, כגון מימון של עיקור חתולים ב־120 מיליון שקל. זה נורא חשוב הקטע הזה של חיות מחמד בגועליציה, חיי אדם זה באמת פארש. ההיגיון הרי פשוט להבנה. אותם חולים לא יכולים לעבוד ולייצר הכנסה למדינ'ע, הטיפול בהם יקר מאוד, אז זה לא טוב לאקסל, שימותו כבר וישחררו את הקופה, כי צריך לדאוג לאוכלוסיית החתולים. פגשתי דייר באגם הדרעק שהסכים לשוחח איתי על הסוגיה, בתנאי שלא אחשוף את שמו, כי הוא מתבייש. "מה אתה רוצה ממני, קוף? אני לא יכול לדאוג לכל העולם", הוא אמר.
"מה אני רוצה ממך? אני רוצה שתהיה אנושי. אני רוצה שתיסע עכשיו, אבל עכשיו, עם החליפה המזוינת שלך לאונקולוגית בשיבא, תסתובב בחדרים, תראה שם חולים עם ראשים בגודל של אבטיח, שמחכים לסניטרים עם השקית, כי הם יודעים שתם הטקס בשבילם. ואני רוצה שהתמונות האלה ייצרבו לך בזיכרון, יגרמו לך לסיוטים בלילה ויהרסו לך את התיאבון ל־20 שנה לפחות. איך אתה לא מתבייש להיות תליין?".
הוא קצת נבהל מטון הדיבור שלי, גם מהתוכן. "אתה ממש שונא אותנו, הא?".
"נכון. אתה אפילו לא מתאר לעצמך עד כמה. לכל דבר מצאתם כסף. רק לתרופות יקרות לא מצאתם".
"קוף, אתה חסר מושג, וגם פרימיטיב. אם יאשרו את כל התרופות שצריך, קופות החולים יפשטו רגל. אתה מבין מה אני מדבר, אתה מסוגל לקלוט?".
קיבלתי שפריץ דם לראש, שקצת הפחיד אותי מעצמי. שתיתי קצת מבקבוק הבירה השחורה על השולחן, דיברתי בשקט. "קופות החולים יפשטו רגל? אתה באמת כרות אונה, אפילו בלי ניתוח לובוטומיה. תלאימו אותן!!! מה זה מעניין אותי? מה זה מעניין חולה במחלה נדירה? הוא לא תייר, הוא אזרח כאן! קח רבע, לא הכל, רק רבע, מהשלל שארגנתם לעצמכם ותקצו את הכסף למימון אותן תרופות. פגשתי מורה לחינוך גופני שמאושפז בגלל החמרה במצבו. התרופה בשבילו עולה 50 אלף שקל בחודש, הוא ואשתו, שהיא גם מורה, משתכרים ביחד 18 אלף שקל נטו. איך הוא ישלם? אין לך בושה? הוא ישאיר שני יתומים בעוד פחות מחצי שנה. הוא משלם 6% מהברוטו שלו כמס בריאות. ומה שאתה עונה לי זה שקופת החולים תפשוט רגל?".
כרגיל עם דיירים באגם הדרעק, הוא ביקש את הפרטים שלו, הוא ינסה לסייע. הוא הגעיל אותי, אבל נתתי לו את מספר הטלפון של אשתו של המורה. אמרתי לו שאעקוב אחרי ההתפתחויות, יש לו שישה שבועות לטפל בזה. "עד חג המולד, גבר. אם אין שינוי במגמה, אני אספר את כל הסיפור שלו, גם על הניסיונות שלך לסייע. זה לא צריך לקחת כל כך הרבה זמן, אבל אתה עסוק בהרבה שטויות. תודה על הנכונות".
הוא חייך ואמר: "אתה חולה נפש, אתה יודע?". הסכמתי איתו מיד, צחקתי והוספתי: "אתה לא יודע אפילו עד כמה".
השבוע היה יום השנה לפטירתה של אחותי, איריס ז"ל. היא מתה כתוצאה ממחלת הודג'קין. באותם ימים לא הייתה תרופה למחלה. היא קבורה בחלקת הילדים בבית העלמין בקריית שאול. כמו בכל שנה, בערב כיפור וביום השנה לקחנו את אמא, אחותי ואני, לעלות לקברה.
מגיל 8 או 9 אני משתתף באזכרות. כשהתחלתי, אוכלוסיית המדינה הייתה קטנה ב־70% לעומת גודלה כיום. חברה קדישא עוד לא הייתה טייקון עתיר מיליארדי דולרים. אז בבית העלמין היו שבילים רחבים, שניתן היה לנהוג בהם. אבל אצל היידעל'ך הכל ביזנס, בכל אפשר לסחור, גם במוות, צער ויגון.
כבר אז, בהיותי ילד, לימד אותי אבי ז"ל את הדיסוננס של החברה בישראל, על קברה של בתו. "רוני, הבעיה שלנו אינה הערבים, אלא החניוקים. אני יודע, כי אני מדבר ערבית ויידיש, אני שומע את שני הצדדים. מי שיגמור פה את העסק זה החניוקים שלא רוצים לעבוד". כשמסבירים לי לאט, אני תופס מהר. לא שכחתי.
לדוד ז"ל, שהיה דוד שלי, אח של אמא, היה מוסך לטרקטורים בדרך השלום בתל אביב, לפני שהפכה לשיר של פאר טסי. כל היום הוא ריתך כפות של טרקטורים ושופלים, לעתים היה יוצא לחילוצים בשטח. הייתי עובר מדי פעם דרך המוסך שלו, בדרך לעבודה. תמיד מוצא אותו עם בגדי עבודה כחולים, וכובע טמבל על הראש. "מה נשמע, רוני, איך הולך? אני רואה שאתה לא מקשיב לי, הא? מתי תגדל פאות ותהיה חניוק? אתה לא מבין שאי אפשר פה אחרת? אתה רוצה להיות כמוני וכמו אבא שלך? לעבוד עם רתכת כל היום? אתה לא רוצה משרד בקריה, לבוא עם חולצה לבנה ולקבל כסף סתם? חבל, אני מחזיק ממך, אבל אתה די מטומטם. חבל".
הגענו לבית העלמין. אמא בשנתה ה־90, שתהיה רק בריאה עד 155 שנה, באה לכאן כבר 60 שנה. הכל השתנה, אין כבר שבילים, מכרו אותם לעשירים ששילמו עשרות אלפי דולרים על חלקות קבר. והיא, בגילה, צריכה ללכת לאט בין הקברים של מבוגרים, בזהירות רבה כדי לא ליפול. היא נדרשת לדרוך על מצבות, כי אין מספיק מקום להניח כף רגל בין המצבות. פתאום גם הדיבור של דוד ז"ל, נכנס לי לראש. הוא צפה פני עתיד. כתריאליבק'ה היא מדינ'ע של פקידים.
העזובה שולטת. המקום מטונף, בקבוקי פלסטיק, פרחים שהתייבשו על המצבות ועפו ברוח, נשורת של עצי הברוש. הזעם מההזנחה עצום. הגענו לקבר של איריס. אורלי הביאה איתה בקבוקי מים מינרליים גדולים כדי לנקות את המצבה. כשאבי היה בחיים, הוא היה בא עם דלי, ברז מים היה בסמוך. הורידו אותו, כדי למכור חלקת קבר. אני רק עישנתי סיגריה, ובהיתי בכיתוב האלכסוני על פניה: "איריסק'ה את תמיד איתנו", עם פרח איריס שבור, שחרוט מעל הכיתוב. אמא התחילה להיאנח בכבדות.
"תפסיקי עם זה, אמא, מה את חולת שחפת? מה נסגר איתך?".
"אוי רוני, אתה לא מבין כלום. אין יום שאני לא חושבת עליה. חושבת מה היה אם לא הייתה חולה, איך היו החיים שלה. וכן, אני חושבת גם עליי, מה עבר עליי כל השנים האלה מאז שנפטרה".
וואו, אני לא בנוי לזה. "בסדר, אמא, בסדר. תחשבי בלב, אני בטירוף על מה שקורה כאן ליד הקבר, אל תוסיפי לי".
לפני כמה שנים שילמתי לסתת אבן שישחזר את צבע האותיות, וישייף את לוחות השיש. הוא עשה עבודה טובה, זה עוד מחזיק. אמא שלי התחילה לצחוק. "רוני, אף פעם לא ידעת להתמודד עם רגש. אתה כמו אבא שלך, שומר הכל בפנים, עד שמתפוצץ". זהו, היא מתחילה עכשיו עם התוכחה, מזמן לא היה לנו את זה. אורלי התערבה במהירות: "אמא, די כבר". אבל אמא כבר הייתה על המסלול, עם סל"ד שהגיע למומנט. "אני חושבת שההנהלה כאן רק מחכה שאלך, כדי למכור את הקבר למישהו אחר. זו כבר לא חלקת ילדים. אני יודעת את זה". "אמא, זה בגלל הדתיים שלך, שאת כל כך אוהבת. הם מנהלים פה, לא אני ולא שום חילוני אחר. תפסיקי להצביע לבן גביר ולסמוטריץ', אולי יהיה פה טוב. אולי, אני לא מתחייב".
היא המשיכה לצחוק, ואמרה שהיא לא מצביעה להם. "אני הצבעתי ללפיד, רוני. הוא כל כך יפה". אין עליה, היא מצאה סיבה טובה.
"אמא, צריך לשלול ממך את זכות ההצבעה. אגב, גם ממני. מגיל 60 אנחנו מתנוונים, זהו, נגמר".
עזבנו את המקום. פעם, מזמן, היינו עוצרים בסטייקיית הפיל, כדי לאכול אחרי האזכרה. היא כבר לא קיימת, אז לקחתי אותן לקפה של דני. הוא מאוד שמח לקראתה. "גב' קופמן, את יודעת כמה כסף הבן שלך חייב לי?". יגאל, שישב על הבר, זרק לו אגבית: "אולי תסתום?". אבל אמא שלי שומעת הכל, גם ממרחק. "רוני, אתה באמת חייב לו כסף? עוד פעם חזרת לשטויות?". הבטתי במאותגר שכלית, אז עניתי לה. "תביטי בו טוף־טוף, הוא נראה לך נורמלי? אני הייתי בא לפה כל בוקר, אם הוא היה נורמלי? אצלו כל מי שעובר ברחוב, חייב לו".
הסתובבתי לדני וביקשתי ממנו קפה קר לאמא, גם דניש קינמון. "אבל שיהיה טרי, מהיום. זה בשביל אמא שלי, לא בשבילי, שאתה מסתלבט עליי כל יום". ואז היא התחילה לספר לנוכחים איזה ילד טוב הייתי פעם, אבל היא לא יכולה לדייק את היום שבו הפכתי לפסיכי. הם היו מבסוטים. הם קיבלו אישור מהאמא לאבחנה שכבר הייתה ידועה להם.
לילה, חזרתי הביתה, במקום לשוטט בהפגנות בהבימה וכיכר רבין. אם הדמוקרטיה כאן מתבטאת רק באסיפות של כרותי אונה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, אפשר לוותר עליה. הרוב המוחלט בשתי ההתוועדויות האלה לא יודע מה הייתה מטרת הסכמי אוסלו, שהייתה סיבת החיסול של ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד. ולשמוע צבר של שרלטנים גונבי דעת, שמתפרנסים מהקופה הציבורית, זה באמת גדול עליי. אני מעדיף לאכול קלקר על פני האזנה לערימת הטמטום הזו.
החלטתי לצפות בהקלטה של חתונמי, כדי להחליט סופית אם הקשר ביני לבין סדרת החלטורה הזו מסתיים לאלתר. את החצי הראשון של מפגש הזוגות התברר לי שלא ראיתי, אבל בטוח שלא הפסדתי כלום, כשנפלתי על החצי השני. יעל, החצי הנשי משני המאכערים לפסיכו, נורא התאכזבה. "אף אחד לא עשה כאן התקדמות, איזו אכזבה", היא פעתה לדני, שהנהן בהסכמה מול מוניטור הריגול אחרי הזוגות המשתתפים. מתברר שהזוגות מאסו בשני המאכערים, ויש להם מבט של בחילה וגם שפת גוף כזו, בכל פעם שהם נפגשים. היא כועסת, יעל, שהקופים לא מוכנים לקבל גזר גמדי ורק רוצים בננה, על אף שתכננה בשבילם התאהבות בגזר.
אז עשיתי לי קצת רישומים, כמו שמאכערים לפסיכו עושים. אני חוויתי כמה שרלטנים כאלה בחיי. אז ככה: ניצן, שהיא עובדת סוציאלית, מתייחסת למנו כאל מטופל שלה. מנו, שאני הכי מחבב בטמטמת הזו, חסר סבלנות אליה וחייב להיות מסטול או שיכור או שניהם, בכל פעם שהיא פולטת את המשפט המפגר: "אני מרגישה אותך איתי". באמשלי, הייתי בורח כמו מאש מהטיפולית הזו, שממליצה למנו על קלונקס.
קארין, היא כבר מיצתה את איתמר מין־זאמאן. העיקר שהוא חושב שהוא שולט בגזרה, אבל היא כבר מעפעפת לטומטום הבא שהיא תנסה להפוך לבן זוג. עכשיו היא מנצלת את כל הג'סטות הנשיות בסופ"ש זוגות הזה כדי לאותת לקהל שהיא פנויה רגשית. יש לה חוזה עם ההפקה, הייתה לה הזדמנות טובה לברוח, היא חלפה לה.
מעיין ממשיכה להתקרבן. היא סובלת בשביל זמן מסך. כאחת שמתפרנסת מהופעה מול מצלמה, היא באמת לא מפנימה כמה נזק היא עושה לעצמה. שגרת המסכנות שלה מול הרופא שיניים היא מבוא לאסון. הדס הכי חכמה, היא אילמת. עינת מנהלת סטאז' כגננת לגיל הרך, עם הטוי־בוי שארגנו לה כבן זוג. היא גם דומעת יותר, אולי היא מחפשת תפקיד בערוץ ויוה. אז אני סיימתי, אחרי עונה וחצי, את הריאליטי היחיד שצפיתי בו. בעוד קשת ורשת מייצרות רפש טלוויזיוני, כאן 11 עושה עבודה. כל סדרה שהם מפיקים שווה צפייה. מי שלא ראה את "עלומים", חייב לעשות את זה. יופי של תסריט, באמת.
סערה בסצינת הגייז. גל אוחובסקי ואיתי פנקס סיימו את דרכם הציבורית. את פנקס איני מכיר, את אוחובסקי דווקא כן. העובדה שקארמה־איז־אה־ביץ' תהיה דרך חייו מגיל 63 צפונה. האיש שהפך את נטייתו המינית לפרנסה ושליחות ציבורית, פגע באין ספור אנשים בשלושת העשורים האחרונים. מיישם תורת האאוטינג (איחצון) בישראל הרס חיים של גייז שרצו לשמור על אלמוניות ועמימות בתחום. אז הגיע יום נקם ושילם, אוחובסקי גמור. אין לי מושג לגבי החשדות הפליליים שהוא מעורב בהם, לא נחשפתי לעדויות בתלונות, אבל בגדול הוא לא הכחיש. "בלהט התשוקה", כפי שפרסם בפוסט שכתב, זה פארש. תשוקה אינה מתירה לך לפגוע באדם אחר, גם אם נורא בא לך. אולי הוא יכתוב תסריט, איתן פוקס יביים, אולי תהיה מזה פרנסה. אבל לפחות לא נשמע אותו נואם על זכויות להט"ב בישראל. לשיטתי הוא פסול.
פנקס דווקא היה פעיל שהערכתי על פעילותו להורות של להט"ב. לא ידעתי שבמסגרת הרצאות בקהילה הוא גם מצא קורבנות צעירים. "הם היו בגיל ההסכמה", הוא מדגיש, "אני מצר על כך. זה היה מזמן". גם הוא הפך את נטייתו המינית, שלא אמורה לעניין אף אחד, לסוג של שליחות ציבורית, שמתברר שיש גם פינוקים בזכותה. עכשיו הזמן לחשבון נפש, פעולה שתימשך הרבה זמן. מתברר שאין קדוש שלא חטא, גם אין חוטא שלא חולם להיות קדוש. כולם רק מחפשים שיעריכו אותם. על מה?