עכשיו, כשהתקציב מאחורינו, הגיע הזמן לנער מעלינו את המלל הכוזב והמטעה שנשמע משני צדי המתרס הפוליטי. כי האמת היא שאין מהפכה בשני התקציבים שהועברו בשבוע שעבר, וגם לא בחוק ההסדרים. הפעם אכן הייתה משמעות לעצם העברת התקציב, היא סימנה את קץ עידן השימוש בתקציב למניפולציות פוליטיות.
אבל מעבר לכך אין בתקציב בשורה, בניגוד לטענות ראשי הממשלה, וגם לא עוול ופגיעה בחלשים, בניגוד לזעקות האופוזיציה. הבעיה האמיתית, ששני הצדדים העדיפו להתעלם ממנה, היא המשך חוסר צדק והעיוות שבתקציב הזה, כמו בקודמיו. אכן, בחוק ההסדרים מצויות כמה רפורמות שנתקעו או נדרשו במשך שנים, כמו העלאת גיל הפרישה לנשים וריסוק המונופול החרדי ברבנות ובכשרות.
נכון גם שהתקציב מחדד הקצאת תקציבים לחברה הערבית, לטוב ולרע. אבל חוץ מזה, קיבלנו את אותו סדר עדיפויות מעוות ולא צודק של תקציבי העבר. המחשה לעיוות הכי חמור באה דווקא בסמוך להעברת התקציב, בהכרזה על "עסקת חבילה" עם ההסתדרות והתעשיינים, שבה התגאה כל כך שר האוצר.
אין כמו העסקה הזו כדי לבטא את הריקבון שטמון בקונספציית התקציב כולה. מדובר בהסכם שמנציח את המשך השוחד ודמי השתיקה שניתנים להסתדרות ולוועדים הגדולים, מי שמונעים את השינויים הקריטיים הנדרשים בסדר העדיפויות הלאומי. מתקציב לתקציב אנחנו משמרים ומחזקים את הרעה החולה הכי גדולה - המנגנון הממשלתי המנופח והאומלל שלנו. ובד בבד חונקים ולא מעודדים מספיק את המגזר הפרטי.
תקציב המדינה היה צריך לקצץ בחדות את הגודל וההוצאות במשרדי הממשלה, להפריט את עיקר הפונקציות שלהם ולבנות תוכנית של הסבת עובדים מהמשק הציבורי לפרטי. זו גם הדרך להוריד מסים ומכסים, לרסק את יוקר המחיה ולפנות הון אנושי חשוב ואיכותי לחברות הישראליות שמובילות את העולם. מובילות בהייטק, בביומד, בפינטק, באוטוטק - רק לא במנגנון הממשלתי, שם אנחנו ההפך מאור לגויים.
תזכורת מקוממת לתפקוד של משרדי הממשלה קיבלתי השבוע, במסגרת עתירה מנהלית שאני מנהל עבור לקוחותיי מול רשות ממשלתית מסוימת. ארבעה חודשים המתנו לתגובת יחידה ממשלתית להצעה שהונחה על הפרק, אחרי שנים של התעמרות ומאבקים משפטיים. אחרי חודשים ארוכים ללא תגובה, בתשע בערב, ערב הדיון המכריע בבית המשפט, נזכרו נציגי המדינה להרים טלפון. אפילו השופטת שישבה בדין התקוממה.
הסיפור הזה הוא סיפור חיי המנגנון הממשלתי. כולו מסכת של גרירת רגליים, חוסר תפקוד, חוסר אכפתיות, שלא לדבר על שרירות לב. כל חברה פרטית, לו הייתה פועלת על פי אמות המידה המקובלות בממשלה, הייתה פושטת את הרגל. והאבסורד הוא שהרבה מעובדי הגופים הממשלתיים הם אנשים טובים, שיכולים היו לעשות קסמים בעולם האמיתי – הפרטי. רק שהעבודה בסטנדרטים ובאווירה של משרדי הממשלה משחיתה גם אותם.
הממשלה אינה פושטת את הרגל רק כי היא פושטת לנו את העור ותמשיך לעשות כך מתוקף התקציב הנוכחי. היא הרי אחראית לעיקר יוקר המחיה המטורף בארץ. ל־65% ממחיר הדלק שכולו מסים, לשני שלישים מעלויות הרכב, ובקרוב – לאגרת גודש. אלו, לצד אינסוף מכסים, אגרות והיטלים השודדים את האזרחים היצרנים, במטרה לשמר את המשך הבזבוז הממשלתי.
התקציב צריך להוביל את הפרטת מרבית המגזר הציבורי, את רידוד הפונקציות שלו ואת צמצום עובדיו. ובד בבד, להפסיק את היקף התמיכה במי שלא תורמים את חלקם לחברה, בעיקר במגזר החרדי. שהרי משכורות ראויות לחיילי הסדיר אין, אבל תקציב הישיבות והאברכים כמעט שלא נפגע.
אז נא לשכוח מהקשקושים על כלים חד־פעמיים ומשקאות ממותקים, ונא לעסוק בהרזיה מסיבית של הממשלה ותמיכותיה. אולי בתקציב 2023 נראה מהפכה, אשרי המאמין.
על האקטיביזם
הגורם היחיד שיכול לרסן את המחדלים, הבזבוז, גרירת הרגליים וההתעמרות של המנגנון הממשלתי הוא בתי המשפט, ובמקרים מיוחדים - לעתים גם התקשורת. בעשרות השנים של עריכת דין ועבודה עיתונאית נחשפתי וטיפלתי בכמות בלתי נגמרת של התנהלות ממשלתית פסולה.
כזו שפוגעת קשות בבודדים ובגורמים עסקיים. ממשרד הבריאות ועד רשות האוכלוסין, מרשות החשמל ועד רשות ההשקעות, ועוד ועוד לאין קץ. עד כדי כך שכאשר אני נתקל בטיפול ממשלתי יעיל והגיוני, אני מופתע.
לא מזמן טיפלתי במקרה מקומם במיוחד, שהגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו שופטת מוערכת הצליחה לקפל במהירות את ההתעמרות הממשלתית בזוג יהודים מבוגר שעלה מארה"ב, אפילו לפני שהתקיים דיון בעתירה. אחר כך היא גם פסקה הוצאות משמעותיות נגד המדינה.
לו מרבית השופטים היו נוהגים כמוה, חלק ניכר מהנורמות הפסולות של גופי ועובדי המדינה היו מרוסנות. אבל, למרבה הצער, מרוב דיבורים על אקטיביזם שיפוטי, שופטי בתי המשפט המנהליים וגם שופטי בג"ץ מגלים סלחנות מופלגת כלפי גופי המדינה.
הסלחנות והאפליה באות לידי ביטוי אפילו בכמות הארכות והדחיות שהשופטים מאשרים לגופי המדינה, לעומת היחס הקפדני יותר כלפי הצדדים הפרטיים. שלא לדבר על כך שהשופטים נמנעים, לרוב, מלפסול התנהלות מקוממת של גופים ממשלתיים. הכותרת של אי־התערבות במתחם שיקול הדעת של הרשות מגינה אין ספור פעמים על רשלנות, חוסר אכפתיות וגם התעמרות.
בניגוד לרושם שיכול להתקבל, האקטיביזם השיפוטי המפורסם בא לידי ביטוי כמעט רק בעניינים פוליטיים שנויים במחלוקת, או בהתערבות בחוקים שלא מוצאים חן בעיני מי משופטי העליון. דווקא שם בתי המשפט חייבים לגלות איפוק מופלג, בעוד שמול הדורסנות וחוסר האכפתיות של גופי הממשלה, כדי לעשות צדק עליהם להפעיל אקטיביזם שיפוטי־טורבו. לכן, לקראת הכינוס הקרוב של הוועדה לבחירת שופטים, חשוב במיוחד לברור את מי שאינם חוששים ממוראה של פקידוּת.
דוגמה לעובדה שבית המשפט יכול לשמש מגדלור של צדק והיגיון ולהשפיע על המדינה כולה ניתנה השבוע בפסק הדין בעניין אריה שיף, על ידי נשיאת המחוזי בבאר שבע - השופטת רויטל יפה־כץ. הסיפור העצוב של שיף הוא תוצר של אוזלת יד ממשלתית רבת־שנים.
היא אחראית להשתוללות הבדואים בנגב, לפשיעה במגזר הערבי, להפקרת האזרחים הנורמטיביים. מי שהיו צריכות לעמוד לדין הן הרשויות - שמאפשרות לחבורות שודדים לשוטט ברחבי הנגב ולהפוך את חיי התושבים לסיוט מתמשך. במקום זה, נציגי המדינה, אנשי הפרקליטות, דרשו להטיל ארבע שנות מאסר על שיף בן ה־71, אף על פי שהודו שהפעולה שלו קרובה מאוד להגנה עצמית שקיימת בחוק, כשתוקפים את בית המגורים.
אלא שהשופטת יפה־כץ לא התרשמה מהניתוק ומעזות המצח של נציגי המדינה, שדרשו להעניש בחומרה דווקא את הקורבן, שיף. תשעה חודשי עבודות השירות שהיא פסקה הם עונש לא קל בנסיבות העניין, אבל יש בו תבונה ובמיוחד עשיית צדק. חבל שאלו לא התגלו אצל נציגי המדינה.