1. ניתוח חירום
קשה להבין איך הפך אישור תקציב למדינה לאירוע מכונן, סוג של הכרזת עצמאות חדשה, המשך ישיר להחלטת החלוקה ההיסטורית, אבל זו עובדה. התקציב עבר. הביביסטים, שנלחמו בשיניים ובציפורניים כדי למנוע את המהלך החיוני הזה, נחרו בבוז. לא הייתה להם בעיה עם העובדה שמנהיגם לא העביר תקציב מדינה רק כדי לעקוץ את שותפו הקואליציוני ולסכל את הרוטציה, עכשיו הם ניסו לסכל את המאמץ לתקן את הנזק.
העברת התקציב בשבוע שעבר משולה לניתוח חירום בשדה הקרב, תחת אש, על מנת לתקוע צינור חמצן לפצוע אנוש כשסוכני הכאוס מנסים לשבש ולמנוע את המאמץ. כן, הם ממש רצו שישראל תמשיך להתנהל ללא תקציב, להיגרר למערכת בחירות חמישית, לשקוע עמוק יותר בתוך הביצה הטובענית שאליה נחטפה. ואחרי שהתקציב אושר, הביעה חבורת ההבל הזו פליאה על השמחה שאחזה בכולם. "מה אתם מתלהבים, בסך הכל עבר תקציב", גערו שוליותיו של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים בשאר העולם, בלי להבין אמת פשוטה ובסיסית: מי ששמח על העברת התקציב הוא ישראלי שאוהב את מדינתו. מי שעצוב, הוא ביביסט שמעדיף את טובת מנהיגו.
אי אפשר להפריז בחשיבות אישור תקציב מדינה, לראשונה מאז 2018. קשה להדגים עד כמה חיוני תקציב לתפקודה של מדינה. עד כמה חנוק המשק, משותקת הכלכלה, מאובנות זרועות הביצוע של מדינה כשהיא נאלצת להתנהל במה שמכונה "תקציב המשכי", כשכל הקצאה כספית חיונית מצריכה אישור נפרד ב"קופסה", כשאין מדיניות כלכלית, אין רפורמות, אין תכנון, אין בסיס תקציב, אין העברות כספים לזרועות הביצוע, התוכנית הרב־שנתית של צה"ל משותקת, העמותות קורסות וכו'.
המשבר הזה מאחורינו. הפרחים לאביגדור ליברמן, שמסתמן כשר האוצר הטוב ביותר שהיה כאן שנים רבות, ולראשי הקואליציה על סוגיהם וזרמיהם השונים. מרגע שעבר התקציב, הוסר האיום הקיומי על ממשלת בנט־לפיד. הסטופר הגדול שתקתק מעל ראשו של נפתלי בנט, נעלם. כדי להפיל את הממשלה עכשיו, יצטרך נתניהו כוח עליון כלשהו (כמו מלחמה, למשל), או נס מופלא שיאפשר לו להשיג איכשהו עוד שמונה ח"כים שיסכימו להצביע אי־אמון בממשלה ולהכתיר אותו, באותה הצבעה, לראש הממשלה החדש. נתניהו יודע שהסיכוי שזה יקרה נמוך, עד אפסי. חוץ מהוא־עצמו, החרדים הנשרכים אחריו ומפלגתו השבויה, איש לא מאמין למוצא פיו.
הקואליציה הפסידה השבוע בכמה הצבעות. היא תפסיד עוד הצבעות בעתיד. המשמעת הקואליציונית נסדקה. האגף השמאלי מייבב שמאלה, האגף הימני מקטר ימינה, מאזן גנאים הצביע הפוך בפרשת בית החולים בסח'נין ועוד הבלים מהסוג הזה. לא זה מה שיפיל את הקואליציה. "זו הזיה", גער בכיר בקואליציה השבוע במזכיר הממשלה שלום שלמה, "ראש הממשלה צריך לכנס את ראשי הקואליציה ולהגיד להם שהם התבלבלו. אם זה יימשך, העסק יתפרק. בנט צריך להגיד להם בבקשה, תמשיכו ככה, בואו פשוט נחזיר את ביבי, ניתן לו את המפתחות ונתפזר".
אני לא יודע אם בנט כבר עשה את זה, או יעשה את זה בעתיד. אני כן יודע שאין בקואליציה גורמים שלא יודעים מהי האלטרנטיבה ואין בה מי שיוכל להרוויח מפירוק הממשלה המוזרה הזו. עבודת התחזוקה של הממשלה הזו מפרכת ונופלת בעיקר על מזכיר הממשלה, שלום שלמה. מצד שני, האלטרנטיבה ברורה והאיום מוחשי ומיידי: חזרתו של נתניהו וחזרת הכאוס שנלווה אליו - חידוש ההתקפה על הדמוקרטיה, חידוש המצור על המוסדות הממלכתיים של המדינה והמשך פירוק שלטון החוק. חזרה בזמן למה שהיה כאן שנתיים, כשהמדינה היטלטלה מקמפיין לקמפיין וירדה מהפסים.
האם יש היום בקואליציה מי ששואף לחזור לשם? נדמה לי שלא. גם לא איילת שקד. גם היא יודעת שטובת המדינה קודמת לטובתם האישית של מנהיגיה.
2. התוקעים בשופר
אז השבוע נראו שוב התמונות המוזרות של חגיגת ביבי וטיבי, דרעי ועודה, החינגה של הליכוד והמשותפת. תארו לעצמכם מה הם היו מחוללים כאן אם זה היה הפוך. כך או אחרת, מבחינת הליכוד מדובר בשמחת עניים. חלוקת כופתאות בימי רעב וכפן. החברים יודעים את האמת, והיא ניבטת אליהם מכל פינה במשכן הכנסת: הם תקועים במדבר. הם מצביעים באופן קבוע יחד עם אחמד טיבי, איימן עודה ובל"ד, רק כדי להביך את הממשלה. הם מונעים את הארכת תוקף חוק האזרחות, הם מאשרים בית חולים בסח'נין (במקום בקריית אתא), רק כדי שיוכלו לפצוח בריקוד אביונים ולזלול עוד כמה ממתקים מהשקית של דוד ביטן. זה מה שנשאר להם. הנוכל, שחטף את המדינה כדי להסתתר מאחוריה, לקח אותם כבני ערובה. הם חטופים שאינם מודעים לחטיפתם.
ח"כ בכיר מאוד בליכוד אמר השבוע את מה שכולם יודעים: "ביבי הוא המתנה הכי גדולה של בנט ולפיד. הם יודעים שברגע שביבי זז, אין ממשלה. הקואליציה תקרוס לתוך עצמה. ביבי הוא הכוח היחיד שמחזיק את הקואליציה הזו כמקשה אחת. בכל פעם שהוא עולה לנאום, הוא ממלא את מחסני החירום של הממשלה ומפיח רוח חיים במפרשיה. הוא מזכיר להם למה צריך להתעלם מהמחלוקות ולהמשיך קדימה. כל עוד הוא נשאר, הם נשארים".
את האמת הזו ממאנים הביביסטים לקבל. הם מהופנטים, מכושפים ואיבדו כבר מזמן את יכולתם לחשיבה עצמאית. מי שכן מבין את המצב, הוא נתניהו. למיטב ידיעתי, הוא טרם הכריע בשאלה האסטרטגית מה לעשות. להישאר על סיפונה של הרפסודה החבוטה שלו, או לחתור לאקזיט מכובד. כרגע הוא מתנהג כמי שלא הולך לשום מקום. אפשר להבין את זה ממבט חטוף לעבר צבא השופרות שלו: מרגע שהתקציב עבר, שונה דף המסרים, עודכנו ההוראות, והשליחים הבהולים יצאו רכובים על גבי הוואטסאפים שלהם לעדכן את כל מפיצי הכאוס והפייק באסטרטגיה החדשה: תעזבו את בנט, תרפו מגדעון סער, יש רק מטרה אחת: לפיד. יאיר לפיד. להלן הנבל המשוכלל, השטן המעודכן, אויב העם המדופלם.
הסיבה פשוטה: התחנה הבאה שבה אפשר להפיל את הממשלה בקלות יחסית, היא הרוטציה. מי שרוצה לסכל אותה, צריך להתחיל לעבוד עכשיו. בעיקר לאור העובדה שאין דרך אחרת. כל הדרכים מובילות לרוטציה. ולכן, הגייסות עודכנו להתחיל במתקפת אמוק נגד הלגיטימציה של לפיד, לבנות אותו כפוטנציאל השואה השנייה החדש, כמי שכניסתו ללשכת ראש הממשלה תמיט על ראש היהודים את הגדול באסונותיהם. את האות נתן התוקע בשופר הראשי, שמעון ריקלין, בציוץ הזה: "לגבי סער המטרה הושגה בקלות, הוא 0 מנדטים. לגבי בנט זה היה קצת קשה, אבל כיום כולם מבינים שמדובר בנוכל לא לגיטימי עם 0 מנדטים. לגבי שקד זה היה יותר קשה עם כל התחמונים שלה. אבל הצלחנו להסביר לכולם מי היא. כעת האנשים הללו לא ממש חשובים. עכשיו צריך להסביר לכולם מי זה לפיד המושחת והשקרן".
כמה חבל שאף אחד לא הסביר לריקלין שהאנשים ה"לא חשובים האלה" הם שר המשפטים, ראש הממשלה ושרת הפנים. בלי לשים לב, הביביסטים לא רק מתפלשים באותה ביצה אופוזיציונית עם המשותפת ובל"ד, הם גם הפכו לגלגול המודרני של שמעון פרס, רק עם הרבה פחות קלאסה. כמו פרס בזמנו, מה שיש להם זה סקרים. הם הסבירו, הם הוכיחו, הם ניצחו, עכשיו הם ממשיכים הלאה, ללפיד. אבל מומלץ לא לזלזל בכוחם. אם הם הצליחו לשכנע לא מעט אנשים שאביחי מנדלבליט ורוני אלשיך חברו לקנוניה שמאלנית אפלה להחלפת השלטון והשמדת ישראל, הם מסוגלים להפיץ כל שקר באותה רמת כישרון. אין בדיה הקטנה למידותיהם. אז עכשיו הם מסתערים, כשופר אחד, על לפיד, בתקווה שעד הרוטציה זה ישפיע על איילת שקד או עידית סילמן, או גנץ. בני גנץ.
מישהו צריך להסביר להם שגם הפעם התקווה הזו תיכזב. במאמציו לסכל את העברת החוק שלא יאפשר לנאשם בשוחד להרכיב ממשלה, פגש לאחרונה נתניהו את ח"כ מיכאל ביטון מכחול לבן. במהלך הפגישה שאל נתניהו את ביטון "תגיד, מה הסיכויים שאני משכנע את בני לבוא?". "אין שום סיכויים", ענה ביטון ביבושת. הוא כבר בא, וראינו איך זה נגמר. זה לקח לא מעט זמן, אבל נתניהו הצליח לשכנע את כל המערכת הפוליטית שאסור להתקרב אליו, אסור להאמין לו, אסור אפילו להקשיב לו. זה מה שהפיל אותו.
3. נופל בקצוות
שבוע לא קל עבר על יאיר לפיד. האופוריה של העברת התקציב, שסימנה כמעט בוודאות שלפיד יהיה ראש הממשלה ה־14 של ישראל, הוחלפה בחמיצות היומיום. מינוי גיסתו של לפיד לדירקטורית בקק"ל נתן את האות למתקפה. "אין הנחתום מעיד על גיסתו", קרא נתניהו מעל דוכן הכנסת, ושופרותיו מיהרו להסתער על לפיד כאילו זה בעצם הוא שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
הציון הפוליטי של לפיד בשנה האחרונה קרוב למושלם. הוא התבגר והבשיל, הפך למבוגר האחראי התורן, לשומר הסף, לזה שסופר עד עשר, מוחל על כבודו, מוותר על נכסיו למען המדינה. זה לא נאמר כקלישאה. זוהי עובדה. בסבב הקודם הוא ויתר לגנץ, בסבב הזה הוא ויתר לבנט. הוא ניהל את המו"מ הקואליציוני באומנות, הוא כמעט לא עשה שגיאות, ועכשיו הוא מצא את עצמו תחת מתקפה פרועה משום שמינה את גיסתו, עו"ד אילאיל קרן, לדירקטורית בהתנדבות.
לפיד חתך הפסדים, וקרן הודיעה על התפטרותה. בניגוד לאריה דרעי, שבנו זכה לג'וב שמנמן בקק"ל במשכורת של עשרות אלפי שקלים לחודש, לפיד היה משוכנע שהעובדה שמדובר בהתנדבות מכשירה את המינוי. הוא היה בטוח שהוא בא בטוב. אבל הוא טעה. לא ממנים קרוב משפחה לשום תפקיד, בשכר או בהתנדבות. גם למראית העין יש חשיבות. לפיד מצליח במשימות הגדולות, אבל נכשל בקטנות. במשך שנים הוא מקפיד על טוהר המידות ביש עתיד, קלה כחמורה, ואז תופסים אותו על הגיסה. ומי תופס אותו? נתניהו. האיש שהותיר מדינה שלמה ללא מינויים רק כדי להימלט מאימת הדין.
התסכול של לפיד מובן, אבל הטבלה אינה משקרת. זה קורה לו יותר מדי פעמים, כמעט תמיד על שטויות. כאן מעידה לשונית, שם התבטאות מיותרת, פה מינוי מעורר סימני שאלה. זה מיותר. לא יעזרו כאן הנסיבות המקילות: הרי מדובר במתקפה מתוכננת היטב. הרי מדובר בתיק שהוכן מראש נגד לפיד, כדי לטרפד את העברת התקציב ו/או להתחיל לקעקע את הלגיטימציה של הרוטציה. הרי המינוי של הגיסה לקק"ל קרה לפני ארבעה חודשים, אבל אף אחד לא צייץ. הרי גם ההקלטות של איילת שקד וההדלפה על דברי בנט ("לא תהיה רוטציה") הודלפו בבת אחת, יחד עם סיפור הגיסה, רק כדי להמשיך לתקוע את המדינה במבוי הסתום שאליו נקלעה. כן, כל זה נכון. לפיד צודק.
אבל הוא גם טועה. יאיר לפיד הוא פוליטיקאי נקי יחסית. הוא איש נדיב, הוא בא בטוב, הוא ג'נטלמן, הוא יודע לקבל החלטות, הוא פיתח קור רוח ובגרות פוליטית, אבל הוא נופל בקצוות. הוא מועד בשטויות. בהשוואה לנתניהו, לפיד הוא שילוב בין הנזירה תרזה לאלפרד דרייפוס. אז מה? זה לא פוטר אותו מאחריות, זה לא נותן לו חסינות. אסור למנות קרובי משפחה לאף תפקיד. רצוי מאוד להפר כמה שפחות הבטחות בחירות. גם חוק נורווגי, גם כספים קואליציוניים וגם מספר שרי הממשלה, זה יותר מדי. לפיד חייב להדק לעצמו את הקצוות ולדייק את ההתנהלות.
על פי התזה המקיאווליאנית, מדינה חפצת חיים צריכה להעדיף נוכל מוכח, שקרן מועד, כייס מבוסס ומניפולטור מדופלם כנתניהו, על איש הגון בהרבה כלפיד. עדיף שטיפוס כנתניהו ייצג אותנו מול הגויים, מאשר איש כלפיד, לא? אם נתניהו מוכרח לשקר, לכייס ולרמות כל מי שנקלע לדרכו, לפיד בדרך כלל יעדיף לרצות את שותפיו, להקסים את בני שיחו, לקיים את הבטחותיו. ולכן יש לא מעט ישראלים שחושבים שעדיף נתניהו. שיקרקס את העולם למעננו. הוא מתאים יותר למדינה שנמצאת, עדיין, במלחמת קיום.
הם טועים. שום דבר לא מצדיק מנהיג שאיש לא מאמין למוצא פיו. אין בעולם סיבה שתכשיר התנהלות מושחתת, פופוליזם זול, מכירה פומבית של ערכים ופולחן אישיות מחליא מהסוג שחווינו כאן בשנים האחרונות. מצד שני, כדי שהעדפת לפיד תהיה מדויקת יותר, הוא צריך לבצע כמה תיקונים. הוא צריך לעבוד לפי הספר. לאלתר פחות ולתכנן יותר. להקפיד על צעדיו ולבדוק בשבע עיניים כל מהלך ממהלכיו. צריכים להיות לידו אנשים המסוגלים להגיד לו שהוא טועה. שאת זה אי אפשר לעשות (אף על פי שזה חוקי). כשאתה שר חוץ וראש ממשלה חליפי, האינטרס היחיד שאתה צריך לרצות הוא האינטרס הממלכתי.
ללפיד יש עקומת למידה מרשימה. מאז קפץ למים הפוליטיים לפני כמעט עשור, הוא צמח והעפיל ל"קומת ראשי הממשלה". הוא צריך לנצל את היכולת הזו כדי להמשיך להשתפר. יש לו עוד לא מעט עבודה, אבל יש לו גם מספיק זמן כדי להשלים אותה.
4. נקודת האיזון
אם כבר מדברים על עקומת למידה, הגענו לבני גנץ. ביום רביעי הקרוב הוא אמור היה להיכנס לתפקיד ראש הממשלה ה־14 של ישראל. זה לא יקרה. גנץ הוא, לכאורה, הורס המסיבות הטבעי בקואליציה. בליל הקמת הממשלה, וזה כבר נכתב כאן, הוא נראה כמלפפון חמוץ שנקלע לסלט פירות. שוב ושוב חזרו הספקולציות על חבירתו המחודשת לנתניהו תמורת תפקיד ראש הממשלה. שוב ושוב התגלעו מחלוקות מעצבנות בינו לבין חברי קואליציה אחרים.
אפשר להירגע: גנץ לא ילך עם נתניהו. אפילו הוא, איש תמים יחסית, לא יסכים לעבור פעמיים את אותה ויה דולורוזה. הוא איבד את בתוליו הפוליטיים בהרפתקה מרסקת האיברים שחווה עם ראש האופוזיציה. הוא לא יישב שבעה ביום רביעי הקרוב והוא לא יכריז על יום אבל. הוא הגיע לפרקו, הוא למד את שיעורו, הוא מהווה היום את נקודת האיזון הארכימדית של הממשלה, המרכז האולטימטיבי, זה שחוטף באופן שווה מימין ומשמאל, זה שמייצג את השכל הישר הפשוט ובסך הכל עושה עבודה לא רעה.
הוא שר ביטחון שקט ויעיל. הוא זה שהגיע להסדר החדש והמשופר באשר לכסף הקטארי המוזרם לרצועת עזה (אין יותר מזוודות מזומנים), הוא זה שהגיע לפשרת אביתר, כי הבין שפינוי אלים בנקודת הזמן הנתונה יגרום לאסון (נראה אותו מיישם עכשיו את הפשרה). הוא זה שמאפשר לרמטכ"ל אביב כוכבי לעבוד בשקט, הוא זה שמנצח על המערכה שבין המלחמות (המב"מ), שבמהלכה, רק בשבוע האחרון, על פי פרסומים זרים, חטפו האיראנים בסוריה בין שבע לשמונה מכות רצח.
בניגוד לרינונים, גנץ הניח בסופו של דבר הצעת החלטה בממשלה להקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. ההצעה הזו ממתינה עכשיו לבנט. הוא מנהל את מערכת הביטחון במיומנות, הוא לא מתקוטט על קרדיטים והוא מתגבר בהדרגה על תחושת העלבון והנבגדות שחש מול יאיר לפיד. השבוע, אל מול הרינונים שלפיהם גנץ יסכל את הרוטציה, הוא מיהר לפרסם פוסט שבו קבע ש"מי שלא מקיים הסכמים, תראו איפה הוא נמצא היום".
הוא לא ויתר על חלום ראשות הממשלה. הוא ימתין להזדמנות הנכונה. הוא לא אובססיבי. הוא עבר את מטחנת נתניהו, קומביין ההכפשות והפייק ניוז חרש על גבו הלוך וחזור, הותיר לא מעט צלקות ונזקים קשים מבית. נכון לעכשיו, לא אצה לו הדרך. אחרי אביגדור ליברמן, הוא הגיבור השקט השני של הממשלה הזו.
5. נפילת החומות
היה שווה שהממשלה הזו תקום, ולו רק כדי להעביר את התקציב. היה שווה שהממשלה הזו תקום, ולו רק כדי לשבור את הטאבו ולהוכיח שערביי ישראל יכולים להשתתף במשחק הפוליטי בלי שהדבר יפגע בביטחון או באינטרסים החיוניים של המדינה. היה שווה שהממשלה הזו תקום, ולו רק כדי לנתק את החרדים, לפחות לזמן מה, מעטיניו המשחיתים והממכרים של השלטון.
הבהרה: מה שייכתב מכאן והלאה, אינו מיוחס לציבור החרדי בכללו, אלא למנהיגיו הנוכחיים. הציבור החרדי ישראלי יותר מאי־פעם. החרדים של היום מעודכנים יותר, מזדהים יותר עם המדינה, מעורבים יותר בחייה ואפשר אפילו להגזים ולהגיד שחלקם ציונים יותר מאי־פעם.
למרבה הצער, אין שום התאמה בינם לבין הנהגתם. אני לא מדבר על גדולי ישראל, המנותקים מההוויה הפוליטית היומיומית, אלא על ההנהגה הפוליטית המסואבת, בראשותם של הדינוזאורים ליצמן, גפני ודרעי. היה שווה שהממשלה הזו תקום ולו למען רפורמת הכשרות (שאפו ענק למתן כהנא), ששמה קץ לאחד המונופולים הרקובים והמושחתים ביותר שצצו כאן בשנים האחרונות. תעשייה מנופחת, שנועדה להציק למלונאים ולמסעדנים ובעצם לכולנו, להעשיר כמה אלפי משפחות ולהשליט את עקרונות האורתודוקסיה הקיצוניים ביותר על מדינה שלמה.
בניגוד לרפורמת הכשרות ורפורמת הכלים החד־פעמיים (שרק תיטיב עם החרדים, כשיפסיקו לייבב ויתחילו להתרגל למציאות החדשה), יש רפורמה נוספת שלא דובר בה עדיין והיא חשובה ודרמטית לא פחות: רפורמת ניוד המספרים הסלולריים, שמוביל שר התקשורת יועז הנדל. כמה מילים על הנדל: הכרתי אותו (שטחית) כיועץ התקשורת של בנימין נתניהו וכעיתונאי. אחד האנשים החביבים, ההגונים והנעימים שבהם נתקלתי. עלם חמודות על מלא. מה שהביא אותי למסקנה שבפוליטיקה הישראלית הגסה והכוחנית, הוא ייכשל.
טעיתי. גם בממשלה הקודמת שהייתה משותקת כמעט לגמרי, היה הנדל היחיד שהצליח לחלץ את רפורמת הסיבים האופטיים מהבוץ שבו השקיע אותה נתניהו, ולפרוץ את המבוי הסתום. נגישות ומהירות אינטרנט הן היום תנאי לצמיחה כלכלית מהירה ופועלו של הנדל בתחום, שנמשך גם בקדנציה הזו, הוא אחד הגורמים לנתוני הצמיחה המרשימים. צריך להוסיף לזה את סיכול כוונתו של שר הפנים הקודם, אריה דרעי, לפטור קבלנים מאספקת תשתית סיבים אופטיים כתנאי למסירת בניינים חדשים. לדרעי לא הייתה בעיה לחסום את צאן מרעיתו ובוחריו מנגישות לאינטרנט מודרני ומהיר. להפך, זוהי מטרתו בחיים. מזל שזה סוכל.
עכשיו הגענו למספרי הסלולר. גם בתחום הזה הצליח לצמוח בתוך המגזר החרדי הר גדול של שחיתות בוטה, זועקת, מקוממת. גוף שנקרא "ועדת הרבנים" מתנכל, באלימות, לבעלי חנויות סלולר שמעיזים למרוד בו. החרדים, בניגוד לנו, לא יכולים לנייד מספרי סלולר. הם קהל שבוי בידיה של קליקה מצומצמת, שנשלטת על ידי אחת החסידויות הגדולות ועל ידי פוליטיקאים שאתם מכירים מצוין. השליטה המוחלטת הזו, על קהל של חצי מיליון משתמשי סלולר, מעניקה עוצמה אדירה ומשאבי כסף אינסופיים. ובכן, הנדל עומד לשים לזה קץ.
קוראים לזה "קווים כשרים". לחרדים, כידוע, אין סמארטפון רגיל. יש להם סלולר עתיק שלא מאפשר גלישה סלולרית, ואם יש להם סלולר שכן מאפשר גלישה כזו, הוא נתון ברגולציה הדוקה של "אינטרנט כשר". הקידומת שלו קבועה ומזוהה כקידומת "כשרה". זו אחת הסיבות שמונעת מהם להחליף מספר, כי פרנסיהם יכולים לזהות, על פי המספר, אם המחייג מצויד בסלולרי כשר או שהוא "מורד" ומחזיק בסלולרי שמאפשר לו גלישה חופשית.
צריך להבהיר: לאף אחד אין רצון להעביר את החרדים על דתם או אורחות חייהם. מצד שני, מי שחושב שעל ידי הקמת חומות מלאכותיות בעידן האינטרנט והסלולר הוא יצליח לשמור על מיליוני בני אדם לא מעודכנים ולשלוט בגורלם, טועה טעות קשה. להיות חרדי או חילוני זו החלטה מורכבת בהרבה מהיכולת לגלוש בפייסבוק או להציץ ביו־טיוב. אף אחד, אף פעם, לא הצליח לשלוט בגורלם של מיליונים באמצעים מלאכותיים לאורך זמן.
הברית האוטומטית של החרדים עם הליכוד והשלטון אפשרה לאותם גורמים להמשיך את המונופול ואת השליטה המוחלטת הזו בתחום הסלולר. עד שהגיע יועז הנדל. במשך שנים אף אחד לא נגע ב"קווים הכשרים". כולם ידעו שאותן ועדות רבנים נותנות הוראה לחסימת קווי סלולר באופן שרירותי (ומנוגד לחוק), אבל אף אחד לא העז לצפצף. בתחילת הקדנציה הזו, כשהליכוד והחרדים נותקו מעטיני השלטון, יצא הנדל לשימוע בנושא הזה. הוא למד אותו והבין אותו. עכשיו הוא עושה מעשה.
הנדל ביקש חוות דעת של רשות התחרות (אף שר לפניו לא העז לבקש חו"ד כזו, כדי שלא יאולץ לפעול), וקיבל מסקנה ברורה: איסור הניוד של מספרים כשרים פוגע פגיעה קשה בתחרות, מביא לעליית מחירים, פוגע בצרכנים. יש עתירה תלויה בבג"ץ בנושא, והנדל יודיע בקרוב לבג"ץ שהתערבותו מיותרת, כי הוא מתכוון להפסיק את הנהלים הללו ולשנות את ההסדרים שהיו נהוגים עד כה.
בקרוב הוא ייצא לרפורמת הטלפונים הכשרים. אף אחד לא יפגע ביכולתם של החרדים להחזיק מכשיר סלולרי כשר. זו זכותם, צריך לכבד אותה. את המונופול צריך לנפץ. את ההגבלות וחוסר היכולת להתנייד ולהגיע למחירים הכי נמוכים, כנ"ל. אם זה יפגע ביכולת של פרנסי העדה החרדית להתחקות אחר הסלולרים של צאן מרעיתם, הם ייאלצו להתמודד עם זה. השנה היא 2021.
בניגוד לשאר הרפורמות, לרפורמת הקווים הכשרים של הנדל יש תמיכה גורפת במגזר החרדי. לא רק הציבור, גם לא מעט מהפוליטיקאים החרדים ישמחו כשהמונופול של "ועדת הרבנים" יופסק. הוועדה הזו הפכה לסיוט עבור הסוחרים, הצרכנים וכל הציבור. היכולת שלה לחסום באופן שרירותי מספרים כאוות נפשה מעבירה אנשים על דעתם. גם המהלך הדרמטי של האפשרות לנייד מספרי סלולר ממספרים כשרים (יש קידומות קבועות) ללא כשרים, לא יקומם עליו את החרדים. רבים מהם מחזיקים היום שני מכשירי סלולר. אחד גלוי וכשר, השני לא כשר ומוסתר עמוק בכיס הפנימי של הז'קט. הם יוכלו להצטמצם חזרה למכשיר אחד. בנושא הזה תהיה מחלוקת, אבל רוב הדור הצעיר בעד.
ההתמודדות של החרדים עם המודרנה, עם האינטרנט, עם החופש ברחבי הרשת, היא סיפור מרתק. זה החל בהתנגדות גורפת, חרם מוחלט, נידוי טוטלי. זה נסדק, קועקע והתרסק. אין היום חצר רבנית בלי אתר אינטרנט. אין גמ"ח בלי אפשרות לתרום ברשת. החרדים מתחילים להבין שהחומות נפלו. במקום לצעוק געוואלד, הם פשוט צריכים לעשות כמה התאמות, להבין שאנשים אינם כבשים פועות, להשקיע יותר בחינוך ואולי אפילו להבין שגם לימודי ליב"ה אינם שמד ופוגרום. אם כל זה יקרה, ליועז הנדל יהיה בזה חלק לא מבוטל. ורק בשביל זה היה שווה שהממשלה הזו תקום.
[email protected]