קל לתאר באיזה פסטיבל היינו עכשיו אם בני הזוג אוקנין היו חוזרים ארצה בתקופת נתניהו. נאומי ה"הוריתי", ו"החלטתי", ו"הפעלתי". השטיח האדום, המטוס המיוחד, בני הזוג המלכותי יורדים אט אט מכבש המטוס מלווים בזוג המשוחרר, מנופפים לקהל הנתינים, הפרחים לרעיית ראש הממשלה (ומה עם הצמיד?), פולחן האישיות ליכולותיו הקוסמיות ומנהיגותו האינסופית של המנהיג הנצחי, מצעד התודות הנרגשות, יועץ הסתרים שיתקשר לבת וינזוף בה על שלא אמרה מספיק פעמים את שמה של "הגברת", רבקה פאלוך כלשהי שתדרוש בוואטסאפ סרטוני תודה למנהיג ורעייתו, לאו דווקא בסדר הזה, מפיהם של כל בני המשפחה, ביחד ולחוד.

כאן יש להוסיף את שרי, ח"כי ומזדנבי מפלגת השלטון, כל אחד בתורו, כל אחד בטוויטרו, מעלים על נס ומשבחים את המנהיג העליון ומודים למזלנו הטוב על שזכינו לחיות בתקופתו. במקום זה, קיבלנו אתמול זרזיף מגוחך של מירי רגב, מיקי זוהר אנד קומפני מודים ל"בורא עולם". אותו בורא עולם שנפקד מהתודות שפיזרה אותה רגב על אותו נתניהו כשהביא, במטוסו!, את נעמה יששכר מרוסיה אחרי תשעה חודשים (במקום תשעה ימים). כלומר, אם זה לא נתניהו, זה "בורא עולם".

לזכור איזה שימוש פוליטי ציני נעשה בשחרור נעמה יששכר וגילוי עצמותיו של זכריה באומל. תמיד זה ערב בחירות. במקרה, כמובן. מתואם עם פוטין, תמורת תשלום כבד, רק כדי להאדיר את שמו של המנהיג, רק כדי להעצים את שטיפת המוח שהכל נעשה בדברו, שאין בלתו. מתברר שיש בלתו. לא רק בלתו, גם טוב בהרבה ממנו. אנשים שעובדים בשקט, לא מתקוטטים על הקרדיט, לא ממנפים שום דבר לצרכים פוליטיים, שומרים על פרופיל נמוך וצניעות מסוימת, כדי שהמבצע יצליח. כמה חיכינו לשינוי הזה.

למה אני נדרש להשוואה הזו? כי האירוע הזה מהווה דגימה קטנה ומזוקקת למה שקרה כאן בחצי השנה האחרונה. לשינוי שחל בצורת המשטר הישראלית, באווירה הציבורית, בתרבות השלטונית. זה לא שאין קלקולים בממשלה הזו. זה לא שאין חסרונות בקואליציה הזו. יאיר לפיד מפרנס, ברוך השם (ותודה לבורא עולם!), את הביביסטים במעידות לשוניות מהעבר, ההווה והעתיד, על בסיס יומי. אבל כשצריך להוביל מהלך רגיש כמו שחרורם של זוג ישראלים שנפלו לנסיבות קשות בחצר האחורית של ארדואן, הוא מתפקד באופן מופתי. נפתלי בנט נעדר כריזמה, אבל יש לו יכולת ניהול מוכחת, והוא יודע לזהות משבר, לשים תוכנית ולטפל. וכן, ההגדרה הכי נכונה היא אמירתו ההיא של אותו בנט: "נגמר עידן האני, החל עידן האנחנו".

לא רק "אנחנו" ממשלתי וקואליציוני. יש גם "אנחנו" ממלכתי וציבורי. אף שנטלי ומורדי אוקנין היו ביביסטים הארדקור, למרות טקסטים לא פשוטים שפיזרה אוקנין בפייסבוק שלה, כולל גידופים מגוונים נגד ממשלת בנט־לפיד לפני ואחרי שהוקמה, נדמה לי שהשמחה על חזרתם הייתה משותפת כמעט לכולם. קשה היה להסוות את הדמעה שבצבצה כשנשמעה שיחתה עם בתה, להסוות את הגרון הניחר כשהיא שאלה על הילד הקטן עם הצרכים המיוחדים, איך הוא מסתדר, האם הוא יודע, האם הוא אוכל. קשה היה לא להתרגש כשחזרו והודו לכל מי שעזר להם לחזור הביתה.

לא רק מורדי ונטלי חזרו הביתה. יש כאן חזרה, בקטנה, של הסולידריות. לא, אני לא תמים, לא מסתנוור מיום השמחה אתמול, אני יודע שזה יתפוגג בעוד חצי דקה. אבל זה לפחות מזכיר לנו מה היה כאן פעם ומה יכול להיות פה פעם, כשנשתחרר סופית מהכישוף, מהפולחן, מהכת שהפכה לדת שמאמינה שלא הייתה כאן מדינה ולא תהיה כאן ריבונות בלי המשפחה ההיא. ואני לא מתכוון למשפחת אוקנין. אני מאמין שהתחושה של עם אחד, גורל אחד ומדינה אחת עוד לא נקברה לגמרי. אני מקווה שהתקלה ההיסטורית, שבמסגרתה לא מעט ישראלים מאמינים שהמנהיג גדול וחשוב מהמדינה שבראשה הוא עומד - לפני סיום.

הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופשבוע".