משהו: פותחה מקלדת לעיתונאים, שבה המקשים של האותיות בי"ת ויו"ד חזקים במיוחד, כדי לעמוד בעומס ההקלדה של המילה ביבי.

גל גדות שעממה אותי

מצטער, גל גדות, הפסקתי באמצע. באתי בנפש חפצה לצפות בסרט החדש בנטפליקס, ידעתי לקראת מה אני הולך: סרט שוד עליז, ולא ציפיתי לגדולות, אבל בכל זאת, מרוב עניין השתעממתי, ומרוב פעילות נומנמתי. בסוף סגרתי. נתתם לי בסרט התרחשויות ברומא, בדרך כלל זה בלבד מחזיק אותי מרותק, אפילו זה לא הספיק. היה איזה קסם אפל בקטע שמתרחש ברוסיה, אבל גם הוא עבר.

גל גדות, אני אוהב אותך ומעריך אותך ומאחל לך הצלחות ומאחל לסרטים שלך שיצליחו בקופות כדי שמפיקים ירדפו אחרייך וכדי שהסוכנים שלך ישיגו עבורך סכומי עתק, לא בשביל הכסף, בשביל הכבוד. כבוד שלך זה כבוד של ישראל, אני יודע שהסרט הוא במקום הראשון בצפייה בארץ ובעולם, כולי בעדך, אבל עובדה היא שמהסרט הזה שהוקרן בטלוויזיה שלי קמתי והלכתי. תודה.

חששות חדשים

איש אחד קם בבוקר והציץ דרך החלון כדי לראות אם המדינה עדיין קיימת. היא קיימת. הוא נרגע עד חדשות הבוקר ומאז ממשיך לדאוג מפני התמוטטות המדינה עד הערב.

הוא מרגיש כך כל יום מאז הקמת ממשלת לא–ביבי. לאחרונה היה לו יום שמח כאשר ראש הממשלה, כבוד מר לא–ביבי, בישר על החזרת הזוג מטורקיה. הוא שמח גם לבשורה שבקרוב ירדן תספק לנו חשמל ואנחנו ניתן לה בתמורה רק מים מן הים. הוא החליט לעשות בדיקת מצב.

הכלכלה בסדר. השקל חזק. מצב הקורונה סביר, אם נכיל את המתים שניתן היה למנוע. הפעולות בסוריה פוגעות במטרות. בריטניה הרשמית עומדת להכריז שחמאס הוא ארגון טרור. עד כאן בסדר, אבל הוא ממשיך להיות מודאג. הוא ממשיך להביט בכל פעם מתחת לרגליים כדי לוודא שהמדינה עדיין שם.

שיחדש חדש

בישראל הוחלט על שיטת שלטון חדשה: דמוקרטיה נטולת דמוקרטין.
אני, לעומת זאת, מחזיק בעמדה נחרצת: שכל שהוא כדמוקרטיה - דמוקרטיה טובה ממנו.

ברשתות החברתיות אני מוצא ניסוחים קולעים המתארים את שליטינו אשר אומרים: “נשמור מכל משמר על הדמוקרטיה מפני העם הנבער".
“דמוקרטיה מהותית" היא בעצם אחותה של “הבטחה ליבתית", תאומה זהה של של “אמת לשעתה" בת דודה של “פונדקאות אתית", וידידה טובה של “גם אני לא אוהב את זה".

הבעיה של ג'ורג' אורוול היא שלא היה לו כישרון ספרותי כמו זה שיש למנהיגי ישראל הנוכחיים. לו היה לו, הוא היה כותב בספרו “1984" על עולם דיקטטורי שבו אומר השליט לנתיניו: “עבדות חירותית", “שקר אמיתותי" ו"מלחמה שלומית".

גרגר הגיע לעיר

ישבתי בקפה בתל אביב ביום חורף שמשי ויונים הסתובבו סביבי על המדרכה וניקרו.
לא אכנס לשאלה הזואולוגית אם אלה יונים, תורים או צוצלות, או לשאלה הלשונית מדוע אומרים יונה ביחיד ויונים ברבים, ומדוע אומרים שתי יונים ולא שני יונים. בשבילי הן יונים.
והנה אני שומע יונה אחת שואלת את אמא שלה: “אמא, מה זה?".

היונה האם התקרבה, הביטה בעיון ואמרה: “בחיי, גרגר. זרעון. וואללה, זה גרגר אמיתי. ווי, אני זוכרת שסבא של סבא שלי סיפר לי שפעם היונים בתל אביב אכלו זרעונים וגרגרים שאנו, הציפורים, ניקרנו מעל פני האדמה. אפילו הראו לי גרגר אחד כזה ונתנו לי לטעום, אבל מאז לא ראיתי או אכלתי גרגר. חמודה, את מביטה עכשיו בגרגר אמיתי".
היונה הבת הביטה בגרגר. היא התרגשה. עד היום היא אכלה רק פירורים של עוגות ושל קרואסונים שהיא ניקרה מהמדרכה. פתאום גרגר.

על רעש וצלצולים

בשקט בשקט, בלי רעש וצלצולים, הממשלה הזאת עושה הרבה רעש והרבה צלצולים כדי שאף אחד לא יחמיץ את העובדה שהממשלה פועלת בשקט ובלי רעש וצלצולים.
האוזניים כבר מצלצלות לנו מרוב תרועות על כך שהחזרת הזוג מטורקיה נעשתה בלי רעש וצלצולים.

בעצם, מה רע ברעש וצלצולים? מה אכפת לי שמנהיג או פוליטיקאי, אם הוא אוהב רעש וצלצולים, יעשה רעש וצלצולים? מה אכפת לי שמישהו יגיד “בזכותי ובזכות רעייתי", אם זה מה שהוא רוצה להגיד? או “בזכות חברי ובזכותי בלי רעש וצלצולים", אם זה מה שהוא רוצה להגיד? מה זה משנה לי? אני רוצה תוצאות למדינתי. שיהיו, אם צריך, בליווי רעש וצלצולים או בשקט גמור ובאמירות ג'נטלמניות ומצטנעות: “אוי נו, לא הייתם צריכים, זה לא רק בזכותי".

שישיגו את ההישגים, ואם הם ילוו בתופים וחצוצרות או רק בנעימת חליל עדין במרחקים, מה אכפת לי? מה אכפת לכם?

קורה כרגע בחוץ

מול כל זרם החקיקות הלא דמוקרטיות, חלוקת המינויים ופיזור הכספים של ממשלת הריפוי והשינוי מתברר שוב כמה הימין היה חלש, וכמה השמאל יהיה שקרן.

שיעור בדמוקרטיה 2021

יצחק בן–אהרן, מנהיג מפ"ם, אמר אחרי בחירות 1977, שבהן בפעם הראשונה השמאל איבד את השלטון: “עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה". הוא לא ניחש ולא ידע שבסופו של דבר, בשנת 2021 האמירה הזו תהפוך לעיקרון המוביל של צורת המשטר בישראל.

תזכורת בנושא תרבותנו

התרבות והספרות העברית התחילו כאשר הסגנון השולט היה: “אנחנו, אנחנו, אנחנו", המשיכו בסגנון ה"אני, אני, אני", וקורסות כשהסגנון השולט נעשה: “הם, הם, הם".

פינת השלולית

הצפרדע שהיה לנסיך ומנסיך הפך למלך, חלם.
זה היה חלום חזק, מסוג החלומות שנשארים לרגעים באוויר שבין המציאות לבין הדמיון, עד שהם נמוגים ונארגים בתוך החיים. הוא חלם על נסיכה אחת שהייתה שם אי–פעם בשולי גדות השלולית, עוד לפני שהוא הפך לנסיך ומנסיך הפך למלך. היא עצמה, גם היא מצאה צפרדע משלה שגם הוא הפך לנסיך ומנסיך למלך.
בעוד הוא לוגם את קפה הבוקר החלום נמס לו לאט-לאט. בהמשך היום נותר רק משהו מעורפל מהמפגש הזה שלא התקיים אבל כן התקיים עם הנסיכה. 