דלתא בלוז

לעת בלותו באה לאריק קלפטון בושה. לגיבור הגיטרה הוותיק יש היסטוריה של בושות. עם חלקן הוא התמודד ממרחק נוח, ניסה להסביר דברים שעשה ואמר, לפעמים התנצל, תמיד סיים באמירה שדרסה את המיה קולפה שלו: “אותי זה מצחיק" נהג לומר. תמיד פתח מעל סטיות התקן הגסות שלו את מטריית ההגנה האולטימטיבית: הוא היה שיכור, הוא היה מסומם, הוא לא היה במיטבו. בשקלול הכללי בין היוצר האהוד ובין הנאומים שאחרים לא היו מקבלים עליהם הנחה, נטו לו חסד. זה בימים שנעשה בהם ניסיון אמיץ להפריד בו האומן לאומנות שלו.

כעת זה נגמר. במובן מסוים זה על החיים ועל המוות. קלפטון היה צריך להישאר נאמן להחלטתו לפרוש מהופעות בגיל 70. להקליט הוא הפסיק מזמן, או בקביעה מדויקת יותר, הוא לא כותב שירים חדשים. זאת מחשבה חתרנית שאני מודע להשלכותיה, אחרי 50 שנה, בגיל 76, אולי צריך להפסיק לנגן את “ליילה". השיר אינו מונח נעבעך בערימת אשפה היסטורית. טאדסקי-טראקס בנד הנשימו אותו.

בשבוע שעבר שבר רפול של הרוק שתיקה ארוכה והתראיין בפודקאסט של מתנגד החיסונים הקולני רוברט קנדי הבן. הוא בא להניח ראש כואב והלום טלטלות על כתפו של מי שבעדו בגדול וגם נתפס, טעות אופטית כמובן, כנצר מפואר לשושלת ליברלית ודורשת טוב. השתיקה כמובן, היא הפרעת שמיעה. אין בשנים האחרונות סרט תיעודי על מוזיקה שקלפטון לא אומר בו כמה מילים לא נחוצות.

המוזיקאי השתקן הוא כעת מעיין מתגבר של הגות מוזיקלית. מין זליג של הרעים, אפרופו וודי אלן ומי שצריך להסתייג מיצירתם בגלל מעשים מגונים המיוחסים להם. אלן הפסיד את עולמו; קלפטון הופיע בסתיו באמריקה, רק במדינות דרומיות אדומות של מי שממילא מתנגדים לחיסונים לקוביד‑19 ולא מניחים לאמריקה לצאת מהמקום המסוכן והבלתי נגמר שבו היא תקועה. אחוזי התחלואה עולים, חורף וכאלה, וכאלף אמריקאים עדיין מתים כל יום.

קלפטון תמיד היה מלא טרוניות אל סביבתו. הוא אינו מצליח להבחין בין דברים שקרו לו והחלטות מטומטמות שלו שמשפיעות על אחרים. בחודש שעבר, מעשה יוצא דופן יש לומר, אחרי שבעלי דעה, מכרים ומוזיקאים ניסו לענות על השאלה מה קרה לקלפטון, השיב הירחון “רולינג סטון" בתשובה מוחצת שעיקרה היה, לא קרה לו כלום. הוא תמיד היה כזה, עכשיו הוא גרסה מטורללת, לא מודעת ונטולת אחריות ציבורית המתבקשת ממעמדו, וגם חבר לטינתו ההיסטורית של ואן מוריסון לאנושות. ואן מוריסון לבדו לא היה משנה את לחץ הדם של אף אחד. אולי מאמר נוקב נגדו ב"אייריש טיימס".

חלק גדול מהקריירה שלו גלש קלפטון על זנב מעילן של פרסונות מנומקות ממנו. מסיבות אישיות הוא קפץ על העגלה של ואן מוריסון. ב"רולינג סטון", אגב, הוא קיבל במרוצת השנים שמונה שערים. אין מתחרים רבים על הזכות הזאת. אין כאן ונדטה אלא החלטה מערכתית להכפיף אינטרסים של שיקול דעת ובריאות הציבור ולרדת ממזבח הסגידה האלילית. זה לא נרשם עדיין, אבל ב"סטון" מנסים לחדש ימיהם כקדם. להדק את שרירי הבטן.

RFK הבן לא הפריע לקלפטון לשפוך את מררתו. “במהלך השנה האחרונה היו שנעלמו לי רבים, הרבה אבק שהרימו אנשים שהתרחקו ממני מהר, וזה מגדיר היטב את סוג החברויות שיש לי", אמר קלפטון. “השנתיים האחרונות היו קשות, במיוחד כאשר המדיה המיינסטרימית הפנתה לי גב. הושפעתי מוואן, משום שהוא יצא חזיתית וההיגיון שלו היה: ‘אנחנו צריכים לנגן מוזיקה לאנשים'. הוא פורץ דרך, הוא רואה את מעשיו כשליחות. חשבתי לעצמי שהוא צודק, אנשים לא הבינו שעמדתו קריטית להחלמתם כמו כל תרופה. הרעיון של אנשים מתלכדים בקהילות סביב מוזיקה".

התרגום נאמן למקור. דברי ההגות האלה לא מתייחסים למיליוני אנשים שמתו מקוביד־19, משום שוואן מוריסון וקלפטון לא רצו להיות סגורים בבתיהם המרופטים ולהפסיד הכנסה מביטול התקהלויות. זאת הייתה השליפה הראשונה. “Stand and Deliver", הראשון בסדרת שירים שבהם מביע קלפטון התנגדות לסגרים, מדיניות חיסונים וכל האמצעים שננקטו נגד המגיפה. הוא מתעקש להופיע במקומות שבהם לא התקבלו החלטות דרקוניות לדבריו. לא היכן שחייבים במסיכות או חיסונים. זאת התנהגות מופקרת של מי שאינו פועל בוואקום. אבל קלפטון תמיד היה הדוניסט מופקר.

“חטפתי רסיסים מכל עבר מאנשים הקרובים אליי, מכרים ומשפחה שאמרו לי שאני לא יכול לנקוט עמדה כזאת בפומבי. לא הבנתי מה היה כה מסוכן ופוגעני, במיוחד שהדברים כוונו נגד הממשלה הבריטית".

אדם רשאי לדעתו, אווילית ככל שתהיה, בתנאי שהוא אינו מפיץ אותה מפסגת תהילתו למיליוני מעריציו ועלול להיות אחראי למותם כחלק מכת “הלא־מחוסנים". באמריקה חרשו את אדמת הבורות הזאת לפניו, ונבטו פה כמה מגידולי הפרא היותר רעילים. קלפטון טוען שזאת אינה עמדת טראמפיסטית, למי שמאמין לו, אבל במהלך ההופעות שלו בטקסס הוא הצטלם רוכן ליד כיסא הגלגלים של המושל גרג אבוט שאסר על הפלות, דילל את הקלפיות כדי להקשות על מיעוטים להצביע, שאוסר על חובת מסיכות וחיסונים ומאמין שהנשיאות נגנבה מהג'ינג'י. הצילום היה צעד אחד יותר מדי.

אפילו אישיות כה לא מודעת כקלפטון הייתה אמורה לחוש את נקודת הרתיחה. מעל השניים גוהר ג'ימי ווהן, אחיו הבכור של סטיבי ריי ווהן המת. החיוך על פניו של קלפטון מזכיר סנאי שנתקע באמצע הכביש ולא מצליח להחליט אם להימלט או להידרס.

אם לא הייתי שומע קודם את עיקרי הדיון המופרך הזה, הייתי חושב שהשניים מדברים על ציקלון בי. קנדי הבן הוא איש מסוכן, בעיקר משום שהוא בכיר נציגי דור הבנים ומטורלל קשות. הוא כתב ספר בשם “ד"ר פאוצ'י האמיתי", בניסיון לפגוע במעמדו ובמוניטין של פאוצ'י, יועץ רפואי בכיר לג'ו ביידן. לקנדי יש לפחות חשבון דמים אמיתי עם אמריקה. יש לו גם חשבון עם “רולינג סטון". ב־2005 הוא כתב לירחון מאמר שבו התנגד לחיסונים באופן גורף. המאמר עלה לאתר של העיתון והורד ממנו. קנדי וקלפטון הסכימו שמה שקורה להם הוא ניסיון של החברות הפרמקולוגיות והמדיה הוותיקה לצנזר אותם.

“כאשר הבנתי שדרכי נפרדת מדרכיהם של אחרים", הגיע קלפטון לעניין עצמו, “זה עשה אותי נחוש יותר. מסע ההשמצות ב'רולינג סטון' הופך למחמאה כמו דברים אחרים שמקורם באזורים מסוימים של התקשורת. זה רק מאשר לי שאני עושה את הדבר הנכון". קלפטון טוען שלמגזין יש טינה היסטורית כלפיו. שהעיתון “עזר בפירוק ‘קרים'" והוא מזכיר ביקורת מ־1968 שנכתבה בידי ג'ון לנדאו, לימים המנג'ר של ברוס ספרינגסטין, שבה חלק על גדולתו של הגיטריסט והציג אותו כ"שרלטן".

פעם ראשונה כתבתי על קלפטון במוסף “קליפ" של “חדשות", שבוע לפני ההופעה הראשונה שלו בישראל. אני מזכיר אותה לא כאליבי אלא כדוגמה לתחושות המעורבות שלי כמי שאוהב חלק מהמוזיקה של קלפטון. זה היה ב־29.6.1989, והכותרת הייתה “פועל הבניין של הרוקנרול". ביקורת אינה דת. אינך אמור להתפלל באותה דבקות אלא להציג היבטים שונים. וקלפטון היה תמיד דבר והיפוכו; או אולי דבר שאת היפוכו המצאנו לבד. הרי לא הכרנו אותו אישית. חבל שלא פרש כשהכריז.

בפסטיבל הגיטרות “Crossroads" ב־2019, נדמה היה שקלפטון הלך והשאיר את צלו. הוא ניגן כמי שנרדם בעמידה ואלמלא חיוך מסוים ומראה אצבעותיו נעות בלאות גריאטרית על צוואר הגיטרה, היה חשש כבד שהוא בשוק סוכרתי; נסיגתו המפרגנת לעמדת כינור שני הייתה יפה בעיניי, אבל גם בשירים שלו הוא לא הצליח להתעורר מהתרדמת ולגייס משהו מהתלהבות הנעורים.

קלפטון ניגן עדיין בקרים כאשר ג'ימי הנדריקס נחת בלונדון. ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים נמצא קלפטון במקום השני אחרי הנדריקס, לא ביושר, אבל נוכחות הנדריקס בלונדון לא הייתה קלה לו. קלפטון הוא גיטריסט שמתעלה על עצמו כשהוא מתחרה בדואט דמוי דו־קרב עם מישהו לא פחות טוב ממנו.

דוויין אולמן, ג'ורג' הריסון, בי. בי. קינג, באדי גאי, רוברט קריי, רובי רוברטסון, וורן היינז, דרק טראקס ואחרים. הנדריקס הטיל עליו צל בדיוק כאשר הגולם הפך לפרפר. קלפטון, כמו בריטים אחרים בני זמנו, לקה בשכנוע עצמי מדומה שהוא נצר עבדים שחורים קוטפי כותנה שהשתחררו במלחמת האזרחים. קלפטון הבין שהנדריקס הוא מה שאלוהים התכוון כאשר המציא את האמפליפאייר. הוא עשה סלסול פרמננטי באפרו מפואר, לבש חולצות מלמלה תפוחות, חליפות קטיפה ומגפיים של עירונים. בראיון ב־1968 ל"רולינג סטון" היה לו מה לומר על המיתוס בדבר גודל איבר המין של שחורים, כמי שרוצה להבהיר שהנדריקס לא כבש את לונדון עם הצוואר של הסטרטוקסטר.

“כשהנדריקס הגיע לאנגליה, היה ידוע שלאנגלים יש קטע עם Spades (שם גנאי לשחורים). הם ממש אוהבים את הקסם, את העניין המיני. כולם מתים על זה. כל אחד ואחיו באנגליה חושבים עדיין שלשחורים יש זין גדול. ג'ימי בא וניצל את המיתוס הזה עד הסוף. כולם נפלו בזה. שיט".
מי מאיתנו לא חש התעלות במחיצת הגות אינטלקטואלית נדירה וכלל לא סטריאוטיפית? אין לי מידע על חלציו של הנדריקס, אבל קשה לא להשגיח ברגשי הנחיתות של קלפטון. והוא המשיך: “גם אני נפלתי. עד שהתחלתי לחשוד אחרי שהכרתי אותו. גיליתי שהוא לא שם, ממש לא בזה. מה שהוא עושה על הבמה זה לבחון את הקהל. כמו לשחק עם הלשון שלו, לנגן מאחורי הגב וללטף את המפשעה עם הגיטרה. אם זה מחרמן את הקהל, הוא לא אוהב את הקהל".

“אין הוכחות רבות לגאוניותו של קלפטון בהקלטותיו המוקדמות", כתב ונימק המבקר דייב מארש. גרסאות הכיסוי של קלפטון לשירים של אחרים יהיו תמיד יותר מעניינות מכתיבתו המקורית. מי שמרים את השמלה של “ליילה" ומציץ ברבדים העמוקים יותר של האלבום ושל השיר שעל שמו הוא נקרא, יגלה צליל דומיננטי אחד קבור תחת ערימת הצרחות ויללות הגיטרות המשובחות: רוברט ג'ונסון. הנוף השחור והחיים המייאשים וקצרי המועד של נגן הדלתא בלוז ג'ונסון, קסמו לקלפטון כמו שבלוז יכול לקסום לצעיר אנגלי. השילוב בין הקול המיוחד, הגיטרה והסמכותיות המיתית שמוענקת לאומן כאשר הוא מת באמצע מפעל חייו, אפשרו לקלפטון לעטות את עורם של ג'ונסון והנדריקס. “אריק רצה לעשות רוברט ג'ונסון", כלומר למות צעיר, אמר אחד מידידיו של קלפטון כשהנדריקס מת.

עבור מי שהיה מוכן למות צעיר, כולל כמה מההתמכרויות היותר נבזיות המוכרות לאדם כמו אלכוהול והרואין, השנים הרזרביות הופכות לסוג של נטל. הדבר ניכר גם במוזיקה שלו. במובנים רבים סיים קלפטון את מה שהיה לו לומר בגיל צעיר, בערך 40 למי שרואים את חצי הכוס המלאה. ההתמכרויות שלו הן הרקע לתחלואיו הפיזיים; קלפטון קיבל שני חיסונים של אסטרהזניקה, הפחות מוצלח מאחרים ושלא אושר לשימוש באמריקה עם טעויות קשות בתהליך הייצור, ואלה הדליקו לטענתו שיתוק בידיו (הוא סובל ממחלת עצבים), אקזמה שכיסתה את כל גופו, תחושת נימול בגפיים ומפגעים אחרים. הוא לא הצליח להחזיק גיטרה ולנגן, תופעה שארכה מספר שבועות.

אם אני הייתי צריך לצאת לקרב כל פעם שמיחוש כלשהו מנטרל אותי לכמה שבועות, הייתי מקס הזועם בדרכים. קלפטון עדיין מתלונן, אבל עובדה שהוא מופיע ומתכנן מסע הופעות באביב הבא. התופעות שהוא מייחס לחיסון - הרפואה אינה סותרת אותו - העלו אותו על משעול הקרב, שם הוא חיפש מחסה מאחורי גבו הרחב של ואן מוריסון.

מטרידה במיוחד העובדה שהמעידות המילוליות והפיזיות של קלפטון מפוזרות על פני 76 שנותיו. האפולוגטיקה הרגילה שאותה הוא נוקט: הייתי אלכוהוליסט ונרקומן כשהדברים הללו קרו או יצאו מפי. ואז הוא מקנח ברדידות חסרת פשר אחרי שהודה במה שגרם לאנשים לעזוב אותו לנפשו המסוכסכת: “אותי זה מצחיק" כאילו שהחיים הם מסכת של ויצים, חלקם טרגיים.

הסיבוב הזה שלו הוא מסור במיוחד ונטול ספקות כ־anti-vaxxer חרוף ביותר. כאחרון האווילים, פתח דיון בדברי הבל היסטוריים שנפלו משפתיו והעלו באוב אירועים שרבים העדיפו לשכוח. כמו מופע האימים שלו בברמינגהם 1976, שחלקים מצולמים ממנו הופיעו ב"חיים ב־12 תיבות", סרטה התיעודי עליו של לילי פיני זאנוק (2017), וודאי אחד המסמכים היותר מדכאים, נכאי רוח והעצובים על מישהו מוכשר, מפורסם ועשיר, שהתחביב שלו הוא לקנות מכוניות פרארי.

חלק גדול מהסרט קלפטון בוהה בחלל כמי שסופר גחליליות. זה מישהו שבינתו נגנבה וחומרים כימיים או אלכוהול עוסקים בהמתה שיטתית של תאי מוחו. הוא נראה קטטוני. אבל קודם לכן הוא לא הצליח לכבוש את יצרו וחמד, עד שלקח את פאטי בויד, אשת חברו הטוב והקולגה ג'ורג' הריסון. העובדות ידועות אבל הברוטליות של הנחישות תמיד הרעישה אותי. לא משום שאין אהבות מפתיעות ושוברות לב, אלא בגלל ההחלטה ששום דבר לא יעצור את אחד האגואיסטים הבכירים של הרוק. בסוף הוא הצליח, והשניים הסתגרו באחוזתו והתמכרו לכל דבר גבה אוקטן. זה נגמר בבכי.

קלפטון עלה על הבמה בברמינגהם שיכור כלוט. מילותיו בלועות, עומד בקושי, ופתח במונולוג גזעני שנרשם קשה בתודעתם של מבקרים, עיתונאים וחברים שהיו בקהל. הוא דיבר על שיטפון של מהגרים לאנגליה שיהפוך אותה למושבת חסות תוך עשר שנים. הוא ליהג על זרים שצריך לגרש, להוציא את ה־wogs וה־coons, שני כינויים גזעניים ללא לבנים. כדרכם של קהלים, קודם תדהמה ואחריה עלו רחש ותהייה “מה הוא אמר?" ובסוף צעקות. בהזדמנות אחרת הביע קלפטון תמיכה באנוך פאואל השמרן, פוליטיקאי מחרחר מהומות בדמותו של ג'ורג וואלאס מאלבמה. שיכור או לא, צריך לתהות מאיזה חור שחור בנפשו של אביר הבלוז השחור ומשמר המורשת יצא השד שגרם לו להתגולל כך על מהגרים שחורים?

בראיון ב־2017 אמר קלפטון שהיה עליו “להתמודד עם מי שהייתי כאשר הדלק שהניע אותי היה אלכוהול וסמים. אינני מבין כיצד הגעתי כה רחוק, עד הקצה. ולא היה מי שיעצור אותי". חוץ מפיט טאונסנד שהשתתף במופע של “רוק נגד גזענות" ב־1979. הדרישה הייתה שקלפטון יתנצל כדי להשתתף. הוא לא התנצל ולא הופיע. לזכותו הניח קלפטון לזאנוק להשתמש בחומר, אבל הסרט נעשה בהסכמתו ובאישורו. לא מעט מחומר הגלם המרשיע לא מופיע בו. בראיונות לפני הקרנת הסרט, שב קלפטון על טענת האלכוהול אבל אמר “עשיתי דברים בלתי נסבלים באותה עת, הייתי אדם לא נעים, והדברים בברמינגהם היו גזעניים על מלא".

מאמר דעה ב"לוס אנג'לס טיימס" מאת וירג'יניה הפרנן, החמיר איתו במיוחד: “העמדה המסוכנת שלו על חיסונים חייבה דיון נוסף בחשיבות ההפרדה בין המוזיקה והאדם. אוהדים החלו לטעון שוב שקלפטון הוא כזה מיכלאנג'לו של הרוק ומחבר שירים כמו ‘ליילה', ‘קוקאין' ו'נפלאה הלילה', שהתנהגותו חסרת האחריות לא תגרום להם לתהות בעניין היצירה שלו... לפי מי שמאמינים בהיבט האלוהי של קלפטון, אפשר לבקר את האיש - ויש יותר ממדיניות אנטי־החיסונים שלו לבקר - אבל לא לגעת במוזיקה. המוזיקה והאדם אחד הם.

הופעות ארוגנטיות ואייקוניות הקוסמות בעיקר לקהל צעיר ומוחות אכולי ספק משוועים לגיבורים פורעי חוק. החבילה של קלפטון פוגעת במקום הזה בשלב הורמונלי מסוים של החיים. אחר כך אתה יוצא מתחום ההשפעה, במיוחד כאשר המוזיקה והאישיות מחמיצות... במיוחד קשה לעיכול כאשר סנאטור טד קרוז, גם הוא מחוסן כמו קלפטון, מצייץ את הערצתו: ‘בראבו, אריק קלפטון. אומנים צריכים להגן על חופש אישי'. כמו לומר שקלפטון, הסולן הסהרורי, תמיד פרט על אותם מיתרים כמו קלפטון, המטיף נגד חיסונים... וישנה כמובן הפעם ההיא ב־1999 כאשר קלפטון אמר ל'סאנדיי טיימס' בלונדון, שהיה שיכור ומסומם כאשר התעלל בפאטי בויד במהלך נישואיהם: ‘כפיתי עליה סקס בכוח, כי חשבתי שזאת זכותי'".

קלפטון עשה דברים טובים כמו להקים ולמממן מכון גמילה באנטיגואה, תרם כסף, טיפל בבילי פרסטון הגוסס ועוד. אבל הוא לא הדוד שפולט שטויות בערב חג, משהו שכולם מסתייגים ממנו אבל אומרים “שמישהו יעביר את הפירה". הוא שקוע עד צוואר בהתנהגות מסכנת חיים ואולי הדרך לעצור אותו היא להחרים אותו. עם משאלת המוות שלו לא בטוח שזה אפקטיבי. 