אנחנו אלה שצריכים לבוא ולשמוע את הסיפורים, כי אחר כך כבר לא יהיה זמן

4 שעות ו־25 דקות. המובילים עבדו במרץ. זה הזמן שנדרש לפינוי מסכת חיים שלמה. המשאית חסמה את גדר הבית היפה שבקומתו האחת, רחבת הידיים, נרקמו חיים שלמים, זיכרונות, אהבות ורישומים. בבית הזה נולדו ילדים, נכדים, והספרים על אצטבותיו הלכו ונערמו.

וזהו. מאז הלך לעולמו האיש שגר בו, הבית הומה אדם. כמעט בכל יום מגיע לשם מישהו. נכנס, יוצא עם פריט ביד. לפעמים קטן, לפעמים מכונת כביסה או כורסה, מהסוג שכבר לא רואים. "פעם היה פינס", נהג האיש לומר. עד לכתו, הבית שקק בעיקר בחגים. בין לבין, האיש אמר לילדיו ולנכדיו: "מספיק שתטלפנו. אני יודע כמה אתם עסוקים. גם אני הייתי פעם כמוכם". בסתר לבו הוא ידע שהוא לא באמת היה כמוהם. גם כשהיה עסוק בבנייה של מה שידע שיישאר אחר לכתו לילדיו, אימפריה, ליתר דיוק, היה לו זמן להורים שלו. הוא לחש לי את זה פעם בסוד, כשישבנו על ספסל. אני עם עגלת תינוק והוא עם מקל. האבולוציה של האדם בתמונה אחת.

ביום שמת קניתי חבילת קרמבו, הדפסתי תמונה של סבתא שלי בפוזה המפורסמת שלה, כלומר כשהיא עושה שפגט, מסגרתי אותה ונסעתי לבית האבות. גל ניחוח אקונומיקה קידם את פניי. אחריו הגיעה תנועת ידו של השומר, ספק סימון לשלום, ספק תנועה שתפטור אותו מדיבור מיותר. נכנסתי למעלית. קומה 1. תשושים. זקוקים לעזרה קלה בביצוע פעולות יומיומיות. פעם שמעתי את הדיירים מתלוצצים בינם לבין עצמם שככל שעולים בקומות, יותר מתקרבים לשמיים: בקומה 2 הסיעודיים, שזקוקים לעזרה צמודה ומלאה. בקומה 3 הדמנטים שזקוקים לטיפול והשגחה צמודים, כי גם הגוף וגם הראש כבר לא איי איי איי.

גם הזיכרון שלי כבר לא איי איי איי, כך שקרה שהגעתי לא אחת לקומה הלא נכונה. בדרך כלל אני סבה על עקביי ומאוד משתדלת לא להיתקל במבטים. אני לא מספיק גיבורה בשביל זה. הפעם הגוף משך אותי בחזרה לתוך המעלית, אבל הלב החליט להישאר שם. על כיסא גלגלים שפוף ישב ז'. ז', שעלה מכורדיסטן, היה בעל חנות משגשגת בשכונת ממילא, עד שבאו ופינו אותו בעבור פרוטות, כשיזמים הבינו שהקרקע שהייתה פעם קו האש היא היום לא פחות מאוצר נדל"ני בסדר גודל בינלאומי. אחר כך הגיע שבץ מוחי ועוד אחד. מה שנשאר היה מוח מבריק מתפקד, לכוד בגוף נוקשה ומנוון, שמסרב לשעות לפקודות.

הוא משחק שחמט, בתנאי שיהיה עם מי, ושהיריב שלו יהיה מוכן להניע בשבילו את הכלים על הלוח. לידו ישבה גברת יפה עם ציפורניים עשויות. היא בדרך כלל לא ממש מתקשרת עם הסביבה. פעם בשבוע מגיעה המניקוריסטית ואז עולה בה חיוך והיא מספרת על החיים בווינה לפני שהגיעה לארץ. פרק שלם נמחק אצלה, מרגע העלייה לארץ למשך כמה עשורים, אבל את וינה, על הרחובות, האנשים, הצלילים והריחות היא יודעת לתאר בפירוט.

לידה ישבה עוד גברת שהתעניינה לדעת הנכדה של מי אני ואם אני מכירה את נכדתה, שחקנית מפורסמת. יחד גלשנו ביו־טיוב והראיתי לה קטעים של הנכדה. שום מילת כעס או מרמור לא יצאה ממנה גם כשמישהו התעורר משפיפותו ושאל מתי היא ראתה אותה בפעם האחרונה. היא לא ענתה. הנחתי שהיא לא זוכרת. אחר כך לחשה: "היא באה כשהיא יכולה".

נפרדתי מהם לשלום, נכנסתי למעלית ויצאתי בקומה הנכונה. סבתא שלי חיכתה לי שם, וכשהגשתי לה את הקרמבו והצילום, הבנתי שהתמונה שלה, נמרצת, שובבה ובעיצומו של שפגט, היא תזכורת בשבילנו. לא בשבילה. היא יודעת בדיוק מה היא הייתה. אלה אנחנו שצריכים לבוא ולשאול, להתעניין ולשמוע את הסיפורים. אחר כך לא יהיה את מי לשאול. יהיו מובילים שימצאו בית מלא בחפצים שלוקטו באהבה ובזיכרונות שאי אפשר להכניס לשום ארגז.

קריאה ראשונה

דרקולו הקטן הוא ערפד בן ערפדים, שחי בבית רדוף רוחות, שורץ עכבישים ומאובק. למורת רוחם של הוריו, דרקולו החמוד שונה מבני מינו: הוא לא רוצה להפחיד אף אחד, הבגדים השחורים והאפלה הרבה פחות קוסמים לו מגלימות עליזות, והוא בכלל בעניין של לשמח לבבות וליהנות משלל הצבעים שהעולם שבחוץ מציע. בספר מלא חן ועתיר איורים משובבי נפש, מוגש בלי שמץ של דידקטיות שיעור לקטנטנים על חריגות, על גמישות, על קבלה ועל היכולת לבוא לקראת מה ששונה לכאורה ולגלות את המשותף. ואם אין משותף - ליצור אותו כך ששני הצדדים יוכלו לחיות בשקט עם נטיותיהם הטבעיות.

המלצתרבות

נישאר באזור הבדיוני: פעילות חנוכה לגילי 6־10 מוקדשת בספרייה הלאומית להיכרות עם מפלצות ויצורי פלא בדיוניים מרחבי העולם באמצעות משחק ויצירה, תוך מפגש עם אוספי הספרייה: אגדות עם, סיפורי עם ומיתולוגיות, עדויות ואיורים של מפלצות במפות עתיקות מימי הביניים, יצורי פלא בספרי הרפתקאות וכתבי יד המתארים מפלצות ומכשפות כמעט לאורך כל ההיסטוריה המתועדת בכתב. הפעילות מתקיימת בחללים השונים של הספרייה במשחק תחרותי, שבסופו מחכה תיבת אוצר מסתורית.

"מפלצות ויצורי פלא בספרייה הלאומית", 30.11־6.12. בשעות 10:30 ו־12:30