הביקור של שר הביטחון בני גנץ ברבאט השבוע והחתימה על הסכם המסגרת הביטחוני עם מרוקו הם לא עוד ביקור של שר ישראלי במדינה ערבית משמעותית. החתימה הפומבית רחוקה מלהיות אירוע סמלי, והיא עשויה להשליך גם על הידוק היחסים עם מדינות מוסלמיות נוספות, כשגם כאן, גם אם לא במרכז השיחות, לסוגיה האיראנית יש חשיבות.
קבלת הפנים החמה שבה התקבלה המשלחת הישראלית ברבאט, הטקסים והמחוות הסמליות הם לא הסיפור המרכזי. אבל הם מספרים הרבה על מדינה, שאחרי שנים של רומן בסתר עם עליות ומורדות ביחסים, עשתה השבוע כל מאמץ להוציא אל האור את מערכת היחסים המתהדקת עם ישראל.
לצד אירוע טקסי שפתח את ביקור שר הביטחון והנחת זר במאוזוליאום מוחמד החמישי, מלך מרוקו ומי שנחשב כאבי האומה המרוקאית, והצילומים במשרד ההגנה של טקס חתימת מזכר ההבנות - הסיפור הגדול הוא המשמעות ההיסטורית של מיסוד הקשרים ושיתופי הפעולה באופן מוצהר, ללא חשש מביקורת בעולם הערבי ומה יגידו מבית.
רוחב הלב, הפתיחות, התייצבות כל צמרת הביטחון, שר ההגנה, ראש המוסד של מרוקו והגנרלים בצבא לארוחת צהריים משותפת בלשכת רמטכ"ל מרוקו, ואפילו ביקור ותצוגת יכולת ביחידת הצנחנים הראשונה - הם ממש אינם דבר של מה בכך כאשר מדובר במדינה ערבית משמעותית באפריקה, שמכריזה בגלוי על ברית ביטחונית עם ישראל.
אפשר לוותר על הציניות, מדובר בהיסטוריה של ממש במימוש הסכמי אברהם, שממנה ניתן להבין כמה גדול הפוטנציאל לנורמליזציה ולמיסוד בריתות עם מדינות נוספות במרחב.
לכל מדינה ערבית החשבונות שלה והשפעת הציבור המקומי על היחסים עם ישראל, אבל אפילו מול מצרים ראינו לאחרונה תזוזה, שבאה לידי ביטוי בצילום היסטורי פומבי בפגישה של אלופים בצה"ל עם המקבילים שלהם בצבא מצרים. וכמו בדיפלומטיה, תמונות מהסוג הזה לא נוצרות במקרה. מצד אחד איראן, שמנסה לשלוח עוד ועוד זרועות לאזורי סכסוך, חלקם בסביבתנו הקרובה, ומנגד ישראל, שיוצרת יותר ויותר בריתות בעולם הערבי, בדרך כלל עם מכנה משותף של עוינות גדולה כלפי איראן.
במידה רבה, הבחירה של מרוקו לחתום על הסכם ביטחוני היסטורי, ואף יותר מכך - לתת לו תוקף פומבי, מציבה את היחסים עם מרוקו במקום גבוה יותר מאשר מדינות המפרץ, וזאת למרות שיתופי הפעולה וההסכמים הכלכליים עם המפרציות. ימים יגידו אם מדינות מוסלמיות נוספות יהיו מוכנות ללכת צעד נוסף קדימה.
מרוקו בחרה במהלך חסר תקדים להציב בחזית את הקשרים עם ישראל ולנופף בהם בגאון כנקודת חוזק אל מול יריבים ואויבים, לעומת שנים ארוכות של מערכות יחסים חשאיות עם תקופות טובות לצד משברים.
חשוב להדגיש כי מרוקו נמצאת במצב מורכב מאוד בהיבטים מדיניים וביטחוניים, וממש לא הכל קשור לאיראן. ועדיין, הטינה של המרוקאים כלפי האיראנים, שבהם הם רואים תומכים של אלג'יר העוינת וחזית הפוליסריו במערב הסהרה, מספקת לישראל ולמרוקו אינטרסים ביטחוניים משותפים, כאשר בישראל עוקבים גם אחר הפעולות של חיזבאללה ואיראן ביבשת אפריקה.
זה אומנם לא מרכז העניין של ישראל, אבל בהחלט מדובר במרחב העיסוק של מערכת הביטחון, כאשר לישראל יש אינטרס ברור בקיבועה של מרוקו במחנה המדינות המתנגדות לאיראן וגם ביצירת מעין בסיס קדמי באפריקה נגד הנוכחות האיראנית באלג'יריה. לכך יש להוסיף כמובן גם את האינטרס המובהק בכל הקשור לתעשיות הביטחוניות של ישראל, שההסכם פותח עבורן אופציות נרחבות.
יש לציין כי ההכרה האמריקאית בריבונותה של מרוקו בסהרה המערבית בתקופת שלטון נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ, חשובה למרוקו מאוד על רקע הסכמי אברהם. ניתן להניח שהידוק הקשרים עם ישראל קשור גם לכך וליחסים עם הממשל החדש בארה"ב.
דני סיטרינוביץ, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה, ולשעבר ראש ענף איראן בחטיבת המחקר של אמ"ן, מזהה בהידוק הקשרים ובחתימה על ההסכם הביטחוני נכס מובהק לישראל גם במערכה מול איראן. "מרוקו", הוא אומר, "ניצבת בשבועות האחרונים מול שורת אתגרים ביטחוניים משמעותיים.
בראשם ההתדרדרות החמורה ביחסיה עם אלג'יריה וחזית הפוליסריו שנתמכת על ידיה, שעלולה להוביל למלחמה של ממש בין המדינות. גורמים אלו נתמכו בעבר על ידי איראן, שצפויה להגביר את הסיוע הצבאי במקרה של מערכה בין מרוקו לאלג'יריה. ישראל, במסגרת הסכם הביטחון בין המדינות, יכולה להגיש סיוע מודיעיני וביטחוני למרוקו כדי לשפר את יכולותיה הצבאיות אל מול איומים אלו, ולפעול איתה במשותף בזירה המדינית במטרה להצר את השפעתה האיראנית באפריקה ובכלל".
בשורה התחתונה, ההסכם עם מרוקו הוא הרבה יותר מפתיחת דלת לתעשיות הביטחוניות הישראליות. אם נחבר לכך את היחסים המתהדקים עם מדינות המפרץ והיחסים הביטחוניים המצוינים עם מצרים וירדן, איראן לא יכולה שלא להיות מוטרדת מהכמעט קואליציה אזורית שהולכת ונרקמת מולה במזרח התיכון, אבל גם באזורים אחרים כמו אפריקה.
גם אם לשיתופי הפעולה הנרקמים בין ישראל לחברותיה החדשות יש גבולות גזרה ברורים בכל הקשור להפעלת כוח משותף, עדיין באיראן לא יכולים להתעלם מההשלכות של הבריתות במישור המדיני והדיפלומטי, ומפוטנציאל ההשפעה גם בתחום הביטחוני באזורים רחוקים שבהם איראן מנסה לייצא את רעיונות המהפכה של משטר האייתוללות.
מוצא אחרון
על רקע חידוש המו"מ הצפוי בווינה בין איראן והמעצמות בנוגע להסכם הגרעין, הצמרת המדינית־ביטחונית, ולא במקרה, החריפה את הקו הפומבי כלפי איראן, תוך הדגשה שאופציה צבאית נמצאת כל הזמן על השולחן. במקביל לכך, גם הצבא, ובעיקר חיל האוויר, דואג לשדר את המסר שצה"ל האיץ את ההכנות הצבאיות שלו לאפשרות של תקיפה.
מאז נחתם הסכם הגרעין ועד לפרישת האמריקאים ממנו, ישראל זנחה את האופציה הצבאית, ומערכת הביטחון התרכזה באתגרים אחרים. עכשיו, ובחודשים האחרונים בפרט, שוב מוסטים תקציבים וכסף גדול להצטיידות, אימונים ותוכניות גם לאפשרות כזו. את היכולת של חיל האוויר גם לאפשרות כזו לא צריך לבנות כמובן מאפס, אבל מדובר בתהליך שלוקח זמן ואין בו קיצורי דרך, כאשר מעבר לתקיפת מתקני הגרעין באיראן, צה"ל כמובן צריך להיערך למלחמה שעשויה להתפתח לאחריה.
גם לאחר השגת כשירות ועמידה ביעדים ובלוחות הזמנים שהציב הרמטכ"ל למוכנות כזו, תישאר שאלה פתוחה בדבר מידת האפקטיביות של תקיפת מתקני הגרעין של איראן והשלכותיה הבינלאומיות, מתוך הנחה שהאמריקאים לא יתמכו בפעולה עצמאית של ישראל, ואם נפתיע אותם, צפוי להתפתח משבר גדול ביחסים בין המדינות.
גם כאשר ההצהרות הפומביות הן אחרות ונחרצות הרבה יותר, הדרג המדיני בישראל והצבא מבינים היטב כי הפעלת אופציה צבאית עצמאית על ידי ישראל היא מוצא אחרון בלבד ורק בתנאי שסיכויי ההצלחה שלה גדולים. נכון לעכשיו אופציה צבאית נגד הגרעין באיראן אינה נמצאת על השולחן, אבל אפשרויות התקפיות אחרות נגד מטרות איראניות במקרה של הסלמה ועימות ישיר קיימות כבר עכשיו, ובחיל האוויר ובמודיעין עובדים במלוא המרץ על בנק המטרות.