חכמי התלמוד לא אהבו מלחמות, גם לא מלחמות שהסתיימו בניצחונות. מתוך תיעובם את המלחמות הם אפילו העניקו שם חלופי למלחמה. פולמוס. כאילו מדובר בוויכוח בין צדדים יריבים. ביטוי למיאוסם של חכמי התלמוד את המונח מלחמה ניתן למצוא באופן שבו תיעדו והנציחו את חג החנוכה.
לכל חג ומועד בלוח היהודי מוקדשת מסכת מיוחדת בתלמוד. לראש השנה מסכת ראש השנה; ליום כיפור מסכת יומא; לסוכות מסכת סוכות; לפסח מסכת פסחים; לחג השבועות מסכת ביצה; לפורים מסכת מגילה. חנוכה הוא החג היחיד שאין לו מסכת מיוחדת בתלמוד. במשנה, חנוכה מוזכר רק פעם אחת בדרך אגב: אם נר חנוכה שדלק ברשות הרבים גורם נזק - בעל הנר פטור (בבא קמא, פו מו).
בגמרא מוקדשים לחנוכה כשלושה עמודים, במסכת שבת. הגמרא שואלת ומסבירה "מאי חנוכה". בהקדמה הקצרה מזכירה הגמרא "וכשגברה מלכות בית חשמונאי ניצחום". זה הכל. העמודים עוסקים ודנים בשמן, באופן ההדלקה ובסידורים טכניים נוספים. מה שעולה ומתפרש הוא שניצחון החשמונאים איננו הסיבה לחג החנוכה.
מקורות מאוחרים מנסים להסביר את העובדה שחג החנוכה לא זכה למסכת מיוחדת בדומה לחגים האחרים (החיד"א וחתם סופר דנים בנושא). התשובה הרווחת היא שלחנוכה לא היה בסיס כתוב ומתועד כמו מגילת אסתר לחג הפורים. לכן לחכמי התלמוד לא היה ראשית כתובים כדי לפרש, להסביר ולהרחיב את הדיבור כמנהגם במסכת נפרדת.
לדעתי, היעדרה של מסכת מיוחדת לחנוכה יכול כאמור לשמש גם כהוכחה לתיעובם של חכמי התלמוד ממלחמות. עובדה היא שבדפים המעטים שהתלמוד מקדיש לחנוכה (מסכת שבת כ"א) הניצחון של החשמונאים על היוונים לא מוזכר בהיקף וברמה כפי שמצופה מסיפור היסטורי בעל משמעות עצומה. הגמרא מתמקדת בסיפור נס גילוי פך השמן שהחשמונאים מצאו בחורבות בית המקדש שהיוונים חיללו.
הניצחון הצבאי של החשמונאים, שבתפילה מוגדר ומהודר "רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים", לא עורר התפעמות בקרב התנאים והם התעלמו מסיפור הניצחון כשהסבירו "מאי חנוכה?". מאידך, מעניין שבתפילת "על הנסים", שנאמרת בתפילת העמידה "שמונה עשרה" בימי החנוכה, לא מוזכר בכלל נס גילוי פך השמן. התפילה כולה מתמקדת בהודיה ושבח לניצחון הצבאי של החשמונאים.
אחד ההסברים להתעלמותם של חכמי התלמוד מניצחונם של החשמונאים על היוונים מובא בשמו של החתם סופר.
בעקבות הניצחון, מלכו החשמונאים בימי בית שני כ־200 שנה ובכך הפרו את צוואתו של יעקב אבינו "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט, י). המלכות שייכת רק לצאצאי שבט יהודה, והחשמונאים מלכו שלא כדין. זאת הסיבה לכך שחנוכה לא מוזכר גם במשנה. רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה היה משבט יהודה. לכן בכותבו את המשנה, התעלם באופן מוצהר מהחג שנוצר לאור ניצחונם של החשמונאים.