שכחו אותו בנקאטומי

לפני שהתקבלו ממצאים מהמשלחת הארכיאולוגית שנשלחה לחקור את עידן ברוס וויליס, כנראה שהסרט האחרון שלו שהיה שווה צפייה הוא "ארמגדון" (1998). ולא רק משום שאישית, לא חשוב מתי ובאילו נסיבות, כשאני נתקל בו בלולאות השידור האינסופיות בטלוויזיה, אני נשאר.

אלא משום שלסרט - שקשה לדלג מעל העובדה שהוא פצצת אגו נוספת מבית מייקל ביי - יש קשת עלילתית חובקת עולמות, שחקנים טובים וכמה קריצות מבריקות. והעיקר, וויליס מתנהל שם כמי שהלהבה הפנימית שלו כשחקן טרם כבתה. אני לא רוצה להגזים בחשיבותו של "ארמגדון" חלילה; אבל זה סרט עם תנועה יפה במרחב.

קראתי לאחרונה, כנראה ב"אסקווייר", ניתוח של 20 שנותיו האחרונות של וויליס בקולנוע. המבקר נשבע שלא בא ללעוג לוויליס בן ה־66, אלא רק לציין את העובדה שהוא שולח את השתתפותו בסרטים בדואר ולכן כולם הם VOD, כלומר לא מוצגים בבתי קולנוע אלא הולכים ישירות לטלוויזיה.

ביקורת היא לפעמים החובה לומר אמת. בשנים האחרונות הפך ווויליס, פעם מטובי בחורינו, ליודה קירח המגיח למסך כאשר הסרט חייב להפגיש את לוחמי כוחות הטוב הצעירים עם אייקון מיתולוגי, גנרל/אסטרונאוט/CIA שהמפגש עמו הוא אותו כוח אידיאולוגי טמיר הזוקר את גב הלוחמים המוכים.

לפעמים הוא מצטרף אליהם; לפעמים הוא מאיר את דרכם; לפעמים הוא בכלל הנבל המושך בחוטים. בכל אחד מהסרטים הללו ניתן היה להסתדר בלעדיו, אבל הוא ברוס וויליס ולא משליכים אותו לעת זקנה.

נדמה לי שהפעם האחרונה שהופעתו לא הייתה עלבון הייתה ב"אדום" הראשון והשני. גם משום שהעלילה תפקדה בתוך קווי ההיגיון הקלושים שלה, וגם משום שוויליס היה מוקף בג'ון מלקוביץ', הלן מירן, מורגן פרימן, בריאן קוקס ואחרים. הייתה שם מודעות בריאה לעובדה שהנ"ל הם חבורת חטיארים המודעת לנסיבות התסריט. יחד הם צחקו מהבדיחה הפנימית. וויליס פחות מכולם האמת.

זאת אינה בעיה שמתחרה בווריאנט חדש של קוביד־19, אבל באמת שטרם נמצא פתרון לדילמה: מה עושים עם שחקני פעולה אחרי גדולתם? סטאלון, גם כשהוא מגוחך, מצליח להמציא את עצמו מחדש. הוא אפילו מביא איתו חברים לתפקידי אורח. כך הגיע וויליס להיות איש CIA לרגע ב"Expendables". השטיק הוא שכולם מודעים לבדיחה על חשבונם. מאז ממשיך וויליס לשלוח את התפקיד שלו בדואר וכך זה אכן נראה.

ב"מת לחיות" (1988) נתקלתי באחד מחדרי ההקרנה הטחובים בתל אביב בשנה שבא הייתי מבקר הקולנוע של "חדשות". ביקרתי גם תחומים אחרים, אבל לצאת מהבית פעמיים־שלוש בשבוע היה למעלה מכוחותיי. במיוחד שזה היה עידן אלים מאוד בקולנוע. לא אהבתי שאלכסנדר גודונוב יורה בראשו של שומר הסף בנאקטומי פלזה.

או שאלן ריקמן ירה במצחו של ג'ו טקאגי, הבוס של הבניין, מטווח קצר במיוחד והבמאי חתך למוחו של טקאגי שנדבק לזכוכית מאחוריו כמו ספגטי. הוא ירה בראשו בגלל הערצתם ההדדית לחליפות שלבשו מהחייט שיאסר ערפאת הלך אליו.

כשריקמן, שהיה שם רשע ופסיכוטי יותר מהשריף מנוטינגהם עם רובין הוד של קווין קוסטנר, ירה במצחו של המאכער שקרא לו "הנס, בובי" (שזה יידיש לגרמני) דווקא חשבתי שנעשה צדק. בדיעבד למדתי שריקמן, שזה היה תפקידו הראשון בקולנוע, לא הצליח להתרגל לקול הנפץ שהשמיע אקדחו והוא תמיד נרתע פיזית. לכן נאלץ ג'ון מקטירנן הבמאי לחתוך לשוט אחר עם כל ירייה מאקדחו של הנס גרובר.

ערב קיצי ואופייני בקליפורניה הוא שעמד בבסיס הדיון, לא הרה גורל אבל עקרוני, האם "מת לחיות" הוא בעצם סרט חג מולד נוסף המחופש למרחץ דמים. סרטי חג מולד הם סוגה לעצמה, והמשימה היא להניח לעלילה לבלבל את הצופה המביא איתו זן מרווח יותר של נינוחות לקולנוע.
סרט חג מולד מציב רף משלו לצפייה ולהזדהות.

זה לא מוגזם לומר שג'ון מקליין, השוטר הניו יורקי המגיע ללוס אנג'לס לבקר את אשתו בנפרד ואת ילדיו, הוא חבילה של רפליקות מרירות, טינת עולם שנמסרה לו באריזת מתנה מפופאי דויל ולא ג'ורג' ביילי מ"איזה חיים נפלאים", שהוא עדיין המיסה הדפיניטיבית.

בערב הנינוח והפלגמטי הזה נעים לקראת מגע אלים הטובים והרעים. מקליין (ברוס וויליס בתפקידו השלישי בקולנוע אחרי שתי קומדיות כושלות של בלייק אדוארדס ופגרת הריון של סיביל שפרד, שכיכבה איתו ב"בלשים בלילה"), שיש שראו בו ציניקן סנטימנטלי, לאיחוד משפחות קצר עם הולי (בוני בדליה) וכנופיית יורו־טראש ממוצא גרמני המכונים בטעות טרוריסטים, שכמו ירדו ממדור אופנה של מגזין גברים.

וויליס מוצג כבן שיחה חביב - מי שמכווץ את בהונותיו כפי שהמליץ לו חבר לטיסה ונהנה כל כך מההרפיה - עם גרעין קשה שלא עובר זמן רב עד שנתקלים בו. הוא זוכה באקספוזיציה קצרה הממהרת להגדיר אותו כשלומפר חביב ומונוגמי עם שיער נסוג. אבל אין לזנוח את חשיבות הבונדינג שלו עם ארגייל, נהג הלימוזינה הצעיר שממתין בחניה להצטרף לאקשן.

באדר־מיינהוף דמיקולו מקבלים טיפול הרואי ודרמטי בג'ינסים של קלווין קליין, מעילי עור אופנתיים, שיער ארוך ופסקול מאת בטהובן. המקום שנבחר לניסוי כלים באש חיה הוא בניין נקאטומי, מפקדתו בבנייה של קונצרן יפני עתיר נכסים בעת מסיבת חג המולד של עובדיו. וויליס מספיק ליצור מגע ראשוני עם אשתו ולהגדיר במילים ספורות את חילוקי הדעות העקרוניים ביניהם לפני שנפתחים שערי הגיהינום האירופיים ומשתלטים על הבניין.

שנות ה־80 היו עשור עגום למדי לקולנוע האמריקאי ולתרבות בכלל. טרם החלמנו מהן. באגף המאצ'ו של הקולנוע ניהל סילבסטר סטאלון את סדרות "רמבו" ו"רוקי". ארנולד שוורצנגר הגדיר את ז'אנר השחקן כמפולת סלעים ב"שליחות קטלנית", "קומנדו" ו"Predator". על כל עשרה מרחצי דמים היה "החברים של אלכס" אחד. בעוד שלשני גושי השרירים הנ"ל לא כאב כלום, וויליס המיניאטורי עם אי קטן של שיער חזה ומי שהחדיר גופייה לבנה לאופנה, משחק את מקליין כשוטר רגיש, אנושי, כואב, סובל וסנטימנטלי.

"מת לחיות" מבוסס על מותחן בשם "דבר לא נמשך לנצח" מאת רודריק תורפ, שבסרט על פי "בלש", ספר קודם שלו, שיחק פרנק סינטרה. כל תבונתו הקיומית של סינטרה הייתה מגולמת בתשובה השלילית שנתן למפיק ג'ואל סילבר שהציע לו את "מת לחיות". "אני זקן, עייף ועשיר מדי", השיב סינטרה והתכוון לומר שהפאה שלו לא הייתה שורדת את נקאטומי פלזה.

נס גדול היה לנו. המפיקים רצו את אל פאצ'ינו וריצ'רד גיר, שסירב אך יצא מכליו כאשר גילה שהסוכן של וויליס הצליח לחלץ עבורו 5 מיליון דולר. בימים שבהם וויליס כבר אחרי "מת לחיות 6" על רקע דעיכה מכוערת של הקריירה שלו, ששיאה רימייק מיותר במיוחד של "משאלת מוות", אין ויכוח שהקדנציה הראשונה שלו כמקליין מנצחת את כל ההמשכים של אלן ריפלי, אינדיאנה ג'ונס, ג'ון רמבו ואחרים.

אני מוכן להודות שג'ון מקליין שרד שני פרקים לפחות בכושר שיא, "מת לחיות 3" עם סמואל ג'קסון הוא השני. מי שנתן לרני הרלין לעשות את "מת לחיות 2", היה צריך לתרום את התקציב לצדקה. ולא רק בגלל הפטפוט המיותר שם על אקדח חדש, "גלוק", שוויליס בטוח שיכול לעבור מבלי שיתגלה במכונות שיקוף בשדות תעופה. כשהוא מגיע למוסקבה לעזור לבנו ב"מת לחיות" האחרון, בחריצים בפניו אפשר להזרים מים מערים מוצפות.

ערכתי פעם רשימה של סרטים שאני יכול לצפות בהם לנצח. פעם אחר פעם אחר פעם. המכנה המשותף שלהם היה השילוב ההדוק בין השקעה גדולה בדם, אש ותמרות עשן, עלילה פשוטה וזורמת שאינה ניצחון התבונה על הכוח, ואבקה סודית שנבזקה על סרטים כמו "ארמגדון" (גם כן וויליס), "היום השלישי", "פארק היורה", "היום אחרי מחר" גם בלי ההיבט הנבואי של שינויי האקלים ואחרים.

"'מת לחיות' יכול להיות מוקרן בווידיאו קופץ ושרוט", כתב מישהו, "על מסך בסאונה מלאה לבה ודגי פיראנה בגיהינום, ואם אני אעבור בסביבה אשב ואצפה בסרט עד הסוף".

כוחו הגדול ושובר השוויון של "מת לחיות" הוא ביחס האוהד והחם של מעריצים שפיתחנו כלפי מקליין, שגדולתו באנושיותו; בעובדה שהנס גרובר אינו נופל ממנו בחשיבותו ויוצק בתפקיד הנבל תכונות אנושיות מרתקות, בעיקר כמה הוא שווה נפש, מנותק ולא מחובר לאירועים; ויכולתו של הבמאי ג'ון מקטירנן לגדוש את השעתיים פלוס בכל הקלישאות, להמציא חדשות, להרחיב את גבולות הז'אנר ולהגיש אותו כמנה חדשה ומפתיעה ממטבח השף.

"מת לחיות" עבד פעם אחת בלבד משום ההיבט החדשני בו, האופן שגילם וויליס את מקליין וההכרה ששוטר מניו יורק יכול לשרוד את קרב חייו עם רעים פעם אחת ולא יותר.

חלק גדול מכוח המשיכה של "מת לחיות" הוא העובדה שג'ון מקליין הוא בדיוק כמו ברוס וויליס. השחקן יורה הפאנץ'־ליינים, החכמולוג הבלתי נלאה אך האנושי כל כך, שהלך והקריח במהלך השנים הקריטיות של הקריירה שלו והאף שלו מוזר יותר מזה של אוון ווילסון. מקטירנן סיפר ש"מקליין נתפר על פי מידותיו של וויליס. מי הבחור הזה? שאלנו. מהמעמד הבינוני־נמוך מניו ג'רזי עם הרבה חוצפה. אם נותר איזה קסם בפרנצ'ייז של 'מת לחיות', הוא שאריות הקסם של וויליס".

"בשירותים של אשתו, מקליין בגופייה לבנה שוטף את פלג גופו העליון ומגלה שאגרוף בהונותיו היחפות משחרר את גופו התפוס מהטיסה הארוכה, כאשר הוא שומע את צרור האזהרה הראשון המבשר על הגעת הכנופיה לקומה ה־30. יחף ועם אקדחו בלבד, נמלט מקליין לקומות העליונות בבניין הנבנה ופוצח בקרב מאסף רמבואיסטי נגד החוטפים. לכוד מחוץ למעגל ההתרחשות ולאחר שחיסל את אחיו של מלאך המוות בשחור - רקדן בלט בולשוי הרוסי אלכסנדר גודונוב בתפקיד היסטרי וכפוי טובה במיוחד - מקיז מקליין את דמם וסבלנותם של הפולשים.

"באמצעות מכשיר קשר שהחרים, הוא נכנס לדיאלוג עם הנס גרובר (אלן ריקמן מבכירי התיאטרון השייקספירי בלונדון בתפקידו הקולנועי הראשון) מנהיג החוטפים, נהנתן מוכה אסתטיקה בזקנקן מטופח, חליפה איכותית ('היכן שערפאת תופר את חליפותיו') והשכלה קלאסית משובשת" ("חדשות", 1988).

הכל ב"מת לחיות" דופק, הולם ומכריז בקול רעם ופיצוצים על בשורת העידן החדש בסרטי אקשן. מקטירנן והצלם שלו, יאן דה בונט, יוצקים בפריים הסגור שלהם סגנון מטאלי, מוכה ניאון וזוויות צילום חדות וגיאומטריות שאפיינו פרסומות אירופיות של אותם ימים.

ההכרזה הקולנועית שמקליין נבנה כאייקון מיידי נובעת מהכבוד המוקפד שהמצלמה עושה לו כשהיא מתעדת את כל מארג התחושות שלו ועוקבת אחריו מקרוב. הוא מדבר לעצמו, הוא מקלל, הוא מנפיק מנטרות לחיים, הוא מפחד, נחוש, כואב ואנושי, אבל לא על חשבון התושייה שלו.

עם מכשיר הקשר שבידו הוא יוצר קשר עם השוטר אל פאואל (רג'ינלד ולג'ונסון) שנשלח בניידת לבניין נאקטומי כדי לבדוק את היריות על הגג. ולג'ונסון נושא את כל הקלישאות המשטרתיות (ה"טווינקיז" שהוא קונה בערימה עד עיניו אינם כדי למלא בהם את כרסו הגדולה אלא עבור אשתו), אבל הוא מבין עניין ואינו זקוק לזמן רב כדי להפוך לחברו הקרוב של מקליין.

בהשוואה לטענה הנשמעת עד היום בדבר ליהוקם של שחקנים שחורים בקולנוע האמריקאי, ב"מת לחיות" הוותיק יש שלושה: ארגייל, נהג הלימוזינה שלוקח את מקליין משדה התעופה וממתין לו בחניה התת־קרקעית; תיאו, גאון המחשבים של גרובר שעליו מוטלת המשימה לפצח את הכספת הממוחשבת כדי להגיע לשלל; ואל, השוטר שהוא חבר.

הרעים מדברים ביניהם גרמנית ג'יבריש שהטרידה את דוברי השפה. גרובר פוקד על קרל לירות בחלונות אחרי שראה שמקליין יחף. קרל אינו מבין את הגרמנית שלו וגרובר חוזר על הפקודה באנגלית. הצופה מבין את עולמו של מקליין, השוטר בעל כפות הרגליים השטוחות, כאשר הוא גורר את רגליו המדממות ומותיר אחריו נתיב דם סמיך, ועומד מעל כיור ומנסה לחלץ את הרסיסים מרגליו.

רמבו לא היה מפקיד בידי ולג'ונסון את ההתנצלות האנושית שלו לאשתו על התנהגותו. מקליין בוכה בדמעות. כמה לא גברי. הוא לא שואל בטרוניה את מפקדו "האם ייתנו לנו לנצח הפעם?". מקליין חייב לנצח, כי הקרב הוא מה שהוא יודע, ועל כף המאזניים אשתו, שממילא נוזלת מידיו ככספית.

הסרט מתעקש על סימטריה לא מקובלת בין הגיבור לרשע. מקליין מתעקש להציל את בני הערובה, וגרובר אינו בוחל להרוג אותם לפי העניין. גרובר משכנע, משום שרוב הזמן הוא נראה כמי שחופשת הסקי שלו באלפים הופרעה והוא טרם החליף הילוך. השוד מתוכנן עד הפרט האחרון, והגרמני החכם בונה על הגבריות האמריקאית הילדותית של כוחות החוק.

הוא באלמנט שלו כאשר המשטרה וסוכני ה־FBI המגוחכים ג'ונסון וג'ונסון מגיעים לזירה. השיחה בווקי טוקי בין גרובר למקליין היא סיב פלטינה בעלילה: "מי אתה?" שואל גרובר בסקרנות, "עוד אמריקאי אחד שראה סרטים רבים מדי בילדותו? יתום נוסף של תרבות פושטת רגל שחושב שהוא ג'ון וויין, רמבו או מרשל דילון?". מקליין משיב שהוא מעדיף את רוי רוג'רס ומקנח ב־Yippee־Ki־yay, motherfucker!, אלתור מודרני על קריאת הקרב של רוג'רס.

"לא שיחקתי את הנבל", אמר ריקמן, שמת בן 69 בשנת 2013, "שיחקתי מישהו שרוצה דברים מסוימים בחיים, שעשה בחירות מסוימות ונחוש להשיג את מה שהוא רוצה". עם האופן שבו הוא מהמהם לעצמו, צר את שפתיו כמאהב מאוכזב, נשמע כמי "שקולו יוצא ממרזב ריק", ריקמן הוא אחד הרשעים הגדולים של הקולנוע.

בעיקר משום שהוא הדור ומטופח כל כך ומצטט אמירות פילוסופיות שגויות. האכזבה המבוהלת המצטיירת על פרצופו כאשר הוא עומד ליפול מהקומה ה־30, פעלול שריקמן עשה בעצמו מכיוון שהכריחו אותו, היא שעושה את ניצחונו של וויליס כה מתוק.

"מת לחיות" הוא בלדה לנשק אוטומטי. כולם מזוינים בתמ"קים מהירי לוע. גודונוב, עם מקלע כבד במיוחד, רוקד בגורד השחקים הקלסטרופובי מחול מוות כשהוא מחפש לתפור את וויליס ולנקום את מות אחיו עם מצנפת סנטה קלאוס על ראשו ושעל בגדיו כתב מקליין בליפסטיק. פצוע, מבוהל, נרדף ושותת דם, יוצר וויליס קשר עם כוחות החוק של לוס אנג'לס.

נאמן למסורת קולנועית המעלה על נס את טיפשותם ואוזלת ידם של המשטרה וה־FBI, מטיל הסרט על וויליס את תפקיד הסמוראי הבודד. במלחמה הזאת עליו לנצח לבדו. הנשק יורק קליעים כבדים, רהיטים מחוררים, נסורת מתפוררת, מטעני חבלה קורעים חורים בבניין הגבוה, חלונות זכוכית ענקיים נשברים לרסיסים.

אחרי שנואשנו מלנסח עמדה מוסרית כלפי בית המטבחיים, מגיח וויליס מתוך ההריסות כגיבור גדול מהחיים שהגיע אל טקס הענקת אות הגבורה אחרי ששיגר נבלים רבים לגיהינום. מבלי שהוא זונח את הלהג האינסופי של דיוויד אדיסון הטלוויזיוני, כופה עצמו וויליס על הצופה בחן אישי ניכר.

ללא הפיזיונומיה הסטרואידית של שוורצנגר וכובד פיו של סטאלון, וויליס של "מת לחיות" הוא פרש בודד חדש בשדות הפשע המודרניים. "'מת לחיות 2' הוא רק שאלה של זמן", כתבתי ב"חדשות" 1988 במהלך שנת הקדנציה שלי כמבקר קולנוע.

סרטו האחרון של מקטירנן היה "Basic" עם ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון. טרבולטה, כמו וויליס ואחרים שהחלו מקבלים לאחרונה הנחה של אזרח בוגר וביטוח לאומי, הולך לאיבוד בעצמו. שלא כמו וויליס, שעשה מהקרחת סימן רשום, טרבולטה הוא יוסף מלך השטיחים. זה תמיד משפיל. מקטירנן ביים את "המרדף אחרי אוקטובר האדום" עם אלק בולדווין, שעושה עכשיו סבב בכי תמרורים בטלוויזיה על הצלמת שנורתה מאקדחו מ"בלי שלחץ על ההדק"; את "Predator" עם שוורצנגר ו"מת לחיות" הראשון והשלישי.

סיפור הרקע של מקטירנן ארוך ומסובך, אבל בקצרה: הוא הסתבך ברשתו של אנטוני פליקאנו, בלש פרטי שצותת לרבים ושהוגש נגדו כתב אישום ב־2006 בתום חקירה של שלוש שנים. פליקאנו נידון ל־30 ימי מעצר על החזקת חומר נפץ במשרדו, אבל במהלך משפטו נגררו לדיון מפיקים כמייקל אוביץ ובראד גריי, ושחקנים כטום קרוז וכריס רוק.

הפרשה זכתה לכינוי ווטרגייט ההוליוודי. מקטירנן נפל קורבן לעוקץ של ה־FBI כאשר סוכן בולשת התקשר לביתו ושאל אותו כמה שאלות בשולי הפרשה. הפרשה שאיימה להפיל את האנשים החזקים בהוליווד, הפילה את ג'ון מקטירנן לבדו. בסוף מאבק קפקאי הפסיד מקטירנן את כל כספו, הגיע לפשיטת רגל, הודה בסעיף אחד של שקר, התחרט והעדיף להיאבק באישום.

למרות התגייסותם של חברים מהענף כבולדווין, אד אסנר, סמואל ל. ג'קסון ואחרים, הורשע מקטירנן וישב בכלא יותר משנה שכמעט הרגה אותו וחיסלה את הקריירה שלו. הקאמבק שלו היה טריילר למשחק מחשב שמבוסס על הפרנצ'ייז של טום קלנסי.

האם "מת לחיות" הוא סרט הפעולה הטוב ביותר אי־פעם? שאלה לא קלה. קשה להסיר ממנו את עיניך, לא משנה כמה פעמים צפית בו. הוא עשוי ממנות שקולות ומדודות של אלימות, אנושיות, לעג לראויים לבוז, חיבה לגיבורי השעה וכבוד להשקעתם של רשעים ברשעותם. גם ברגעיו הקשים ביותר, "מת לחיות" הוא סרט מחויך, עם מגע קומי וציניות, והוא בעיקר תופס את עושיו - התסריטאים, הבמאי, הצלם והשחקנים - ברגע הטוב ביותר בקריירה שלהם.

"מת לחיות", כולל האופן שבו שינה את הגישה לאקשן, הוא הסרט המושלם, בעיקר משום שבסוף שנות ה־80 היה צריך להתניע מחדש את הקולנוע האמריקאי עם שוקרים חשמליים, וברוס וויליס היה רעב דיו כדי להבין כיצד עושים זאת וגם לספוג את הוולטאז'. 