בימים האחרונים אליעזר ברלנד חזר למהדורות החדשות לאחר ששוחרר ממעצר, יחד עם חתנו וראש העיר שנעצר לאחרונה, בגין פרשת הרצח וההיעלמות משנות ה־90. ברלנד חזר לכלא, שם הוא מרצה מאסר קודם בגין עבירות של עושק ומרמה. בצילומים שליוו את הדיווחים עליו, ברלנד היה עטוף בטלית, לראשו כיפה שחורה גדולה, זקן לבן מכסה את סנטרו.
אלא שיש לו רקורד פלילי מרשים: הוא כזכור הורשע בעבר במעשים מגונים ותקיפה, ועלו נגדו לאורך השנים שלל דיווחים כמי שלכאורה ניצל את מעמדו כמנהיג פלג “שובו בנים” של חסידות ברסלב להתנהלות מפוקפקת. במערכת המונחים הקבלית יש תואר ידוע השמור להוקעת עוברי עבירה המתכסים באצטלה של חרדיות ורבנות: "סטרא אחרא", הצד האחר, צד הטומאה.
אפשר כביכול להאשים רבים בהתנהלות כזאת. מה שמבדיל לדעתי דמות כמו ברלנד הוא שהוא מקפיד להיות עטוף בטלית, לחבוש כיפה שחורה, לגדל זקן, ולעתים קרובות להניח תפילין בפומבי כאומר: “ראו, אני יהודי חרדי, חסיד, שומר מצוות. אין מה לחשוש ממני”. אבל זה בדיוק מה שמפחיד בדמותו של ברלנד. הוא אינו לובש מכנסי ג’ינס, אין לו עגיל בבדל האוזן. אנשים שכמותו פועלים מבפנים, הורסים את הדת והיהדות כאחד מהחבורה, מערערים את ערכי החסידות.
בשיא פרשת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ לרעה, המסופרת בתורה (ספר במדבר, פרקים י”ג־י”ד), אומר הפסוק: “ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם”. שניהם לא היו שותפים לסיפורי הדיבה על הארץ של עשרת המרגלים. אמר הרבי מקוצק: “העולם טועה. יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא קרעו את בגדיהם שלהם. הם קרעו את הקפוטות השחורות שעשרת המרגלים לבשו והסירו מראשיהם את השטריימלים שחבשו”.
מה שחסר לציבור החרדי־חסידי בארץ הוא קורעי בגדים. לא רק מדמותו של ברלנד; גם במקרים אחרים שבהם מתפרסמים גילויים מפוקפקים על התנהגותם של אנשים במגזר. בגדיהם נקרעים. אבל מאוחר מדי.