לפני עידן הבידודים והמגיפות אהבתי לטוס לחו״ל. בעיקר בענייני עבודה. כל נסיעה הייתה הרפתקה שמשולה לקרוז באמזונס. עצמאי בשטח וחדור מטרה. זו הכותרת. הניתוק מהבית לכמה ימים טובים, עם תירוץ בלתי ניתן לערעור בידי שום ערכאה שיפוטית, אפשר לי להיות אדם אחר. לשים מסיכה שונה מזו שנושאים על הפנים בחיי היומיום. בקיצור, להיפטר מכבלי הבכיינות והשגרה האיומים.
הרגעים שלפני ההמראה נתנו לי תחושה שצפויה הרפתקה כבירה. הייתי אורז את המזוודה תוך שמחשבות עמוקות התפתלו בקצה האונה. מה צופן העתיד הקרוב: ראיון מסעיר עם אישיות אדירה שיהדהד ברחבי העולם, מפגש עם אנשים יוצאי דופן, שיחה עם גורו מסתורי שתפתח לי את הראש? אולי הגורל ישדך אותי לקליבר שיסלול עבורי דרך חדשה מעבר לים, או שסוכן שחקנים יטפח על שכמי ויקרא - ״הוליווד ממתינה לך, מיי פרנד״.
כשהייתי ממש צעיר, פנטזתי על אישה מסתורית ועוצרת נשימה, שתצית בי אש בוערת, והאהבה בינינו תהיה כה עזה, עד שהיא תציע לי לגור איתה בבקתה הסודית של הוריה בפיורדים (חייב להיות נדל״ן במשפחה הסקנדינבית שלי, כמובן) ונחיה באושר לנצח נצחים, תוך שאני הופך לחוטב עצים חסון ולאביהם של שני ילדים בלונדיניים וגדולי קומה: אולף והנריק.
במהלך השנים הכרתי דמויות רבות, אף אחת מהן לא שינתה את חיי כפי שראיתי באותם חזיונות. קריירה חדשה? היו הזדמנויות שלא ידעתי לקחת. במקום בברלי הילס ושוודיה הקפואה, מצאתי עצמי בגבעתיים נטולת החורף, בלי שום מושג בגרזנים וחטיבת עצים. קרוב לוודאי שאם אתנסה בכך, הניסיון יסתיים בקטיעה של כמה מאצבעות כף ידי.
לא רק המציאות והבגרות נטלו את ההנאה מהחלומות שפיארו את העבר שלי. כיום אי אפשר להתנתק מהבית לרגע. לא נפשית ולא טכנולוגית. פעם שיחת טלפון מחו"ל לטובת עדכון קצר עלתה כמו דירה. רק אדם ששהה חודשים ארוכים בניכר העז ביד רועדת לצלצל לארץ, כדי לעדכן שהוא בין החיים ולא נחטף בטעות על ידי מורדים בדרום אמריקה.
לפני כ־40 שנה, כשאבי עבד מחוץ לישראל, במשך חודשים ארוכים שמענו את קולו אולי פעמיים. גם אז, זה היה מין אירוע פלאי ויקר המציאות - לקבל שיחה מלוקיישן מרוחק. כיום תוך כדי הנסיעה אתה נמצא בקשר רציף עם הבית. הנה, רק יצאתי לכיוון שדה התעופה וכבר שתי שיחות ושני סלפי. הגעתי לדיוטי פרי: התייעצות ברמת קמפ דיוויד לגבי רכישת בושם ונעליים במחיר עקיצה. מיכאלה בדרך לגן: לייב וידיאו בשילוב דיון מעמיק עם הגננת והסייעת על מה שצפוי. ירד שלג בניכר: תיעוד והודעות קוליות לאשתי. אפילו על המטוס עצמו, בעזרת קליטה סלולרית שנוסקת לגבהים, אפשר להעביר ביקורת נוקבת עם האדם שנמצא על הקרקע בנוגע לטיב המנות המיניאטוריות שמוגשות.
החדשנות הפכה את הטיול מנסיעת עבודה מאתגרת, מנתקת ומלאת הפתעות אקזוטיות, למרתון של עדכונים. ואל תחשבו שזה חד־צדדי. זה לא הגבר שרוצה לברוח מהבית ואשתו מציקה לו, כמאמר הקלישאה המיושנת. אצלנו המצב הפוך: הנני נודניק אכול געגוע ברמות־על. בכל שנייה בדודא לספר, לשתף. הטלפון הנייד הפך אותי לתלותי. ״יצאנו לכיוון הקניון, עשינו ראיון, יורד גשם, אכלתי המבורגר טעים, אין מים חמים, דפקו אותנו במונית״, חפירות 24/7, עד שזוגתי מבקשת שאחזור הביתה כדי שתוכל לקבל חופש ממני.
כל זה קורה בזמן שאנחנו גומלים את הבכורה מחיתולים, מה שהופך את הדיווח הקבוע לעדכון על בסיס דקות כמעט. ״החליפה לתחתונים, עשתה פיפי והנה ברוך השם מצאה את הדרך אל האסלה״, דיווחה אהובתי. ״הידד״, זעקתי מהחדר הקפוא במלוני. כמה שכנים מזרח אירופים שהאזינו לקריאת ההתפעלות, בוודאי חשבו שמחבל מזרח תיכוני השתלט על השכונה.
בשעה טובה נסיעת העבודה הסתיימה במהירות ובלי הפתעות מרעישות. דפקנו כרטיס ושבנו הביתה. הכניסה לשגרה, בתום הבידוד המנהלי, רכה. הגיחה נשכחה ונמחקה. יוצא ליום רגיל במשרד ובשטח. מצלמים. ״תעדכן מה קורה ומתי אתה חוזר?״, מבקשת בת הזוג. ״לא יודע״, השבתי בחוסר מודעות אירונית. ״אנסה בהמשך. מקווה שאוכל. יש לי יום לחוץ״. אחרי כמה דקות הבנתי פתאום איך חותמת אחת על הדרכון משנה הכל.