ביום שלישי שלח יאיר רביבו, ראש העיר לוד, מכתב דחוף לראש הממשלה והצמרת הביטחונית, ובו קריאה דחופה לעזרה. כותרת המכתב דורשת לתגבר את העיר בכוחות משטרה, אבל התוכן מציג מציאות של כאוס, השוררת כאן ליד תל אביב. ראש העיר כותב, כמעט מיואש, ודורש תגבור דרמטי של כוחות משטרה נגד גל האלימות ומעשי הפשע של ערבים. הוא מציין עד כמה מעשי הרצח והאלימות, שהם חלק מהפשיעה הערבית, הגיעו לעומק השכונות היהודיות.
פחות או יותר באותו היום התראיין חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל, בטלוויזיה הפלסטינית. הוא הכריז שהמהומות שאירעו במאי האחרון בלוד וביתר הערים המעורבות הוכיחו כי אלו עדיין חלק מפלסטין, למרות הניסיון של "כוחות הדיכוי הציוניים להסירן ממפת פלסטין".
ובמקביל, למרות ההכרזות הנחושות ומבצעי ראווה של הממשלה, סיר האלימות של ערביי ישראל מבעבע וגולש, מתחיל להטביע את כולנו. רק בשבוע האחרון נחשפנו ליידויי האבנים לעבר אוטובוסים שעושים דרכם לאילת, ובד בבד ניסיון לדרוס חיילי מג"ב במחסום באום אל־פחם. מפלצת האלימות הערבית בתוך הקו הירוק, אלימות עבריינית ואלימות אנטי־יהודית, משמינה ומחציפה פנים. ממחישה עד כמה נדרש בה טיפול שונה לחלוטין מזה שניתן עד היום.
בסמיכות זמנים למכתב הזעקה של ראש עיריית לוד יצא לאחרונה הסרט הדוקומנטרי "חמישה ימים במאי", העוסק בלוד של מבצע שומר החומות. הסרט המטלטל הופק על ידי תנועת ישראל שלי, בהובלת שרה העצני – אחייניתי. קחו 40 דקות מהחיים, תיכנסו ליוטיוב וצפו. התמונות יאלצו אתכם להפנים את מה שכולנו מנסים להדחיק. הוא מתעד את הפרעות, לא פחות מכך, שניסו ערבים מוסתים – שונאי יהודים ואויבי המדינה - לעשות ביהודי לוד. הסיפור מסופר מפי הקורבנות, יהודי לוד, יחד עם מי שנחלצו להתייצב לידם ולמלא את הריק הבלתי נתפס שיצרו רשויות המדינה.
צריך לראות את התיעוד של היריות, ההצתות, יידויי האבנים, תקיפות הבתים, שריפת הספרים, ולשמוע את התושבים המותקפים מספרים. לוד הרי זה כאן, לא ביצהר או הר חברון, מקומות שאנחנו מרמים את עצמנו לחשוב שהם מעבר להרי החושך. הסרט מתכתב עם הצהרת הבלע של יו"ר ועדת המעקב – ברכה. אכן, הכל פלסטין, הכל ארץ ישראל – אותו הסיפור.
תקשיבו לחברת מועצת העיר של לוד - פידא שחאדה, שמככבת בסרט, כדי להבין עד כמה מדובר באותו סיפור. שחאדה מצדיקה ללא מצמוץ את האלימות של התוקפים, כיוון שהעם הפלסטיני הנמצא תחת כיבוש בלוד, מדוכא ומופלה. תביטו ברעולי הפנים שמיידים אבנים ויורים, תקשיבו לקריאות "ח'ייבר ח'ייבר, יא יהוד", ואיך מתרגלים בלוד את קודקס ההפעלה של כל האויבים שלנו, מטהרן ועד עזה וג'נין. ומי שלא הבין עד עכשיו מה קרה בתוך הערים המעורבות במדינת ישראל, כשחמאס קרא להם מעזה להתקומם, שיצפה בסרט ויקלוט. במיוחד יבין את עוצם פצצת הזמן שמתקתקת בתוכנו, זו שאנחנו מנסים להרחיק מהתודעה, שמתעצמת בכל יום.
מעבר להשתוללות הערבים, מה שמזעזע מכל בסרט הוא התגובה של גופי מדינת ישראל, ומעל כולם המשטרה. ההקלטות של השיחות בין תושבים מפוחדים למוקד 100 של המשטרה, מי שמתחננים לניידת אל מול הפורעים המסתערים, מעוררות תחושות מימים אחרים. הבנת האירועים ההם ממחישה עד כמה את משטרת ישראל צריך היה לפרק ולהקים מחדש, ולו רק בגלל אירועי מאי 2021. ומתי הופיעו כחולי המדים, תנחשו. רק כאשר כמה יהודים מתגוננים הרגו מחבל צעיר בשם מוסה חסונה, שלקח חלק בהסתערות של רעולי פנים לעבר בתי היהודים. לאחרונה הודיעה הפרקליטות שהיהודים היורים פעלו באופן חוקי, אבל מיד אחרי האירוע עצרה המשטרה דווקא את המתגוננים והוציאה הודעה דרמטית שמדובר בחשד לרצח.
ומי עוד לא היה קיים בשטח, כמובן - מנהיג הימין החזק שעמד אז בראש ממשלת ישראל – בנימין נתניהו. הוא והצמרת שלו הפקירו את יהודי הערים המעורבות, ולוד בראשן. למעשה, חיי היהודים בלוד ומרבית רכושם ניצלו רק בגלל מתנדבים יהודים שזרמו מהשומרון ומיתר רחבי הארץ. הם שהקימו חמ"ל וארגנו הגנה אפקטיבית, מנעו תוצאות נוסח קישינב ותרפ"ט. אם לא די בכך, בימים הראשונים המשטרה וכוחות הביטחון סירבו לשתף פעולה עם המגינים. רק אחרי חמישה ימים, כשנכנסו אנשי השב"כ לתמונה, השתנתה התמונה לחלוטין.
את המחדלים, ההפקרה וההזדעקות רק כשנפגעים ערבים חייבים לחקור. עכשיו הזמן להקים ועדת חקירה ממלכתית, שבעקבותיה, ללא ספק, רבים מהצמרת של אז ייאלצו להסיק מסקנות.
החלפת תוכנה לממשלה
המחדל והשיתוק לנוכח ההתקפה על יהודים, אל מול ההזדעקות דווקא כשפוגעים בפורעים, מחברים אותנו למה שהתרחש במוצאי השבת האחרונה בירושלים. החקירה תחת אזהרה במח"ש והחרמת הנשקים של לוחמי מג"ב, מי שהצילו זה עתה את הנדקר וחיסלו את המחבל, חושפת עולם מנטלי־תפקודי שלם. מדובר בסירוס מנטלי שמרקיב את המשטרה, הצבא וכלל זרועות הממשל, לצד הפרקליטות וגם חלק מהשופטים. מדובר בתהליך ארוך שנים, שבמסגרתו קוצצה יכולת המשילות של מוסדות המדינה והונחלה אסכולה מתרפסת ואומללה. זה מה שגרם לממשלת נתניהו שלא לדכא ביד ברזל את המרידה האלימה, שהתקיימה תוך כדי מלחמה, בחודש מאי. הייתה זו התקוממות של מיעוט אירדנטי אלים, שדינה, בכל מדינה בעולם, חיסול מיידי ללא חשבון.
לדיכוי המרד היה מחיר, אבל שנים ארוכות אנחנו מפחדים לשלם אותו, ולכן צמחה כאן מפלצת שמאיימת לבלוע את כולנו, יהודים וערבים. זו מפלצת דו־ראשית - הראש האחד מרד לאומני של מי שרוצים לעקור את המדינה הציונית מהשורש; והראש השני - אלימות פלילית שלא סופרת את מוסדות המדינה. המפלצת מתעצמת ומחציפה, עד שהגענו לפרעות במאי ולשגרת הרצח היומיומית, שעיקר קורבנותיה הם דווקא אזרחים ערבים.
כדי לחסל את המפלצת צריך להחליף תוכנה שלטונית. מחד, להבין שהלאומנות הערבית היא האויב. זו של חברת המועצה בלוד שחאדה, של יו"ר ועדת המעקב ברכה, כמו גם זו של הפורעים בשכונות העיר ומשליכי האבנים על אוטובוסים בדרך לאילת. ובאויב יש לנהוג כמו באויב. ויודגש, לא מדובר בכל ערביי ישראל, וחלקם דווקא רוצים להשתלב במדינת היהודים.
בד בבד חייבים להפנים שמול האלימות בחברה הערבית, זו שפוגעת בעיקר בערבים עצמם, אין טעם בכלים השגרתיים של הדמוקרטיה. האפולוגטיקה והמורך השלטוניים רק מגביהים את הלהבות. בנסיבות קיצוניות כמו היום נדרשת הכרזה על מצב חירום, לצד תקנות וצווים זמניים שישנו את כל כללי המשחק. אלו יאפשרו לדכא ולעקור את גילויי ההסתה והאלימות, הלאומניים והפליליים.
רק שאת השינוי היסודי הזה לא ניתן לעשות במבנה הקואליציוני הנוכחי, כאשר הממשלה תלויה בשתי מפלגות שמאל ומפלגה ערבית. כדי להתמודד עם מצב החירום נדרשת קואליציה ציונית רחבה, שלא תקום כל עוד קללת נתניהו מוטלת עלינו. כך, אנחנו נדחפים עמוק יותר לתוך לוע המפלצת, כאשר האיש שאחראי למציאות שאפשרה את פרעות מאי הוא שמונע עכשיו את החיבורים הפוליטיים שהכרחיים כדי להשמיד אותה.