מי ששמע את ניר חפץ מספר על מה שעבר בחקירתו, ושמע את גורמי אכיפת החוק לדורותיהם מסבירים שכל הטענות ייבדקו, ומאמין שכך אכן יקרה - עושה זאת על אחריותו. ההיסטוריה מלמדת שמערכת אכיפת החוק - משטרה ופרקליטות - היא המערכת שבה קיים הפער הגדול ביותר בין פוטנציאל הנזק בהיעדר קווים אדומים, לאפס הנכונות לקבל ביקורת ולהודות כשגבולות המותר נחצים.
לפני כמה שנים ישבתי עם גורם בכיר מאוד בפרקליטות, שכעס עליי אחרי שבמספר הזדמנויות כתבתי שהפרקליטות משקרת לבית המשפט. הפרקליטות לא משקרת אף פעם, אמר לי, אנחנו משרד עורכי דין שמייצג גורמים שונים של המדינה, ואם מתברר שהגורמים האלה הגישו לבית המשפט תצהיר שקר, לא אנחנו אשמים, אלא מי שחתם עליו.
אני אתן לך שלוש דוגמאות, השבתי לו. בשלושת המקרים הללו הפרקליטות מכרה לבית המשפט כזבים. אם תראה לי שאחרי שהדבר נחשף ערכתם איזשהו בדק בית, או שסתם דרשתם לטפל בחומרה באותו גורם שייצגתם, ושבגללו הצגתם לשופטים מצג שקר, אשקול לשנות את דעתי עליכם.
זוכרים את פרשת גלנט? ובכן, כשכמה משכניו של יואב גלנט במושב עמיקם עתרו לבג"ץ, ובין היתר טענו שגלנט הצליח לקבל ממינהל מקרקעי ישראל 35 דונם שאיש מלבדו לא יכול היה לקבל, בעיקר כשמדובר בקרקע שנמצאת מעבר לגבולות המסומנים של המושב, השיבה המדינה – או אם לדייק, המינהל באמצעות פרקליטות המדינה - תשובה שלא הייתה אלא ערימה של שקרים.
בתצהיר של נציג המינהל, שהגישה הפרקליטות לשופטים, סופר שהיו עוד משפחות במושב, חוץ ממשפחת גלנט, שקיבלו קרקעות באופן שקיבל האלוף. זה היה שקר. עוד סופר שהקרקע שניתנה לגלנט הייתה אומנם מחוץ לגבולות המושב, אבל צורפה אליו בהמשך. זה היה שקר שני. עוד נטען שכל מה שנעשה מעוגן בחוזה מפורש שנחתם בין המינהל למושב, כלומר שהכל תקין, וזה היה שקר שלישי.
על סמך התצהיר השקרי הזה בג"ץ גלגל את שכניו של גלנט מכל המדרגות, והטיל עליהם הוצאות. כמה שנים אחר כך עמד האיש שחתם על התצהיר על דוכן העדים בהליך משפטי צדדי, וסיפר שלא רק שהוא לא כתב אותו, הוא אפילו לא יכול להתחייב שקרא את כולו בטרם החתימו אותו עליו.
הסיפור הזה היה צריך להרעיד את המדינה. לא הסיפור של גלנט. הסיפור של תצהיר השקר שהגישה הפרקליטות לבג"ץ בשם המינהל. משום שאם על אירוע כזה לא עפים ראשים, אז הפרקליטות היא גוף שמצפצף על החוק, בהגדרה. ומה אתם חושבים קרה, כשהתברר שהכל שקר? כלום. פשוט כלום.
עוד דוגמה? לפני כמה שנים עתר יהודה גליק לבג"ץ, נגד מפקד מחוז ירושלים שמנע ממנו להיכנס להר הבית. במקביל, הגיש גם תביעת פיצויים אזרחית נגד אותו מפקד מחוז על הנזק הכלכלי שהוא גורם לו, בכך שהוא מונע ממנו להתפרנס מהדרכת מטיילים על ההר. פרקליטות המדינה, שייצגה את מפקד המחוז, הן בבג"ץ והן בתביעה האזרחית, הייתה נחושה לשכנע את השופטים כמה גדולה הסכנה הנשקפת מגליק, אם יתקרב אל המקום הנפיץ. עלייתו של גליק להר, תיארה, מסכנת את שלום הציבור.
"החלטת מפקד המחוז התקבלה לאור קיומו, ברמת הוודאות הנדרשת, של חשש לפגיעה חמורה בביטחון הציבור". גליק הוצג כפצצה מתקתקת. הפרקליטות דיברה על "הסכנה הנובעת ממנו לשלום הציבור ולביטחונו", על "סכנה של ממש לחיי אדם", ועל כך ש"גחמותיו מסכנות באופן ממשי את שלום וביטחון הציבור". "בנסיבות העניין יש הכרח למנוע את כניסתו של העותר להר הבית לעת הזו, וזאת לשם מניעת סכנה לפגיעה קשה בשלום וביטחון הציבור".
פחד אלוהים, נכון? אלא שאז, רגע לפני הדיון, יום אחד בדיוק אחרי שהגישה לבג"ץ את המסמך המתאר את הסכנה הגדולה, הסכימה המשטרה לחתום עם גליק על עסקה. אתה תמשוך את העתירה ואת התביעה האישית נגד מפקד המחוז, הציעה לגליק, ואנחנו ניתן לך להיכנס להר הבית מתי שאתה רוצה.
24 שעות לאחר שהציגה את עלייתו להר הבית כאירוע מפחיד, מבהיל, שיסכן "באופן ממשי את שלום הציבור", חתמה איתו המדינה על ההסכם ואפשרה לו לעלות אל ההר. עד לפני שעה וחצי סכנת נפשות מהלכת. מעכשיו, פודל חביב. וברצינות, הרי הפרקליטות ומפקד המחוז, שניסחו את איומי הכזב הללו עבור בג"ץ, אלה שמהם חזרו אחרי יום, ידעו שהם משקרים במצב נחושה.
נו, ומה קרה אחרי שהדבר פורסם? קמה ועדת בדיקה פנימית? כונסו ישיבות שמטרתן לבדוק איך דואגים לא לשקר שוב בעתיד? נערך חשבון נפש בגוף שמספר לנו כל הזמן שהוא המבוקר ביותר במדינה, והפתוח לביקורת ולבקרה? קדחת.
והנה עוד דוגמה. גם היא בבג"ץ. לפני כמה שנים חתמה המדינה על הסכם עם תושבי אום אל־חיראן שבנגב. במסגרת ההסכם היה אמור כל אחד מתושבי הכפר לפנות את ביתו הבלתי חוקי, ולעבור למגרש שמקצה לו המדינה בעיירה הסמוכה חורה. רגע אחרי החתימה על ההסכמים, החלו שני הצדדים ליישם אותם. המדינה, מצדה, באמצעות רשות הבדואים וקק"ל, החלה להכשיר במרץ את השכונה החדשה בעיירה חורה. הבדואים, מצדם, החלו להרוס בעצמם את בתיהם הישנים באום אל־חיראן, ולבנות את בתיהם החדשים בחורה.
בשלב מסוים, לא משנה לענייננו למה, החליטה המדינה שהיא עשתה טעות ושההסכם שנחתם עם הבדואים - בטעות יסודו. על הדרך, סיפר נציג הפרקליטות לשופטי בג"ץ, שהמדינה עדיין יכולה לחזור בה מההסכם, משום שהמגרשים בשכונה החדשה עוד לא הוקצו לבדואים. כשאחד התושבים שם סיפר לי שמדובר בשקר, ושבשטח החדש כבר עומדים 50 בתים, לא האמנתי. כשהגעתי לשטח, התברר שכך ממש הדבר. עשרות בתים היו שם בשלבי בנייה מתקדמים, חלקם כבר מאוכלסים.
כשפרסמתי כאן שהפרקליטות שיקרה לשופטים, זכיתי לשיחת נזיפה בטונים גבוהים מצדו של בכיר במשרד המשפטים, שכעס על הביטוי "שקר". "אתה חושב שכשהצהרנו מה שהצהרנו, זה היה בכוונה?", שאל. "לא ידענו שזה המצב".
המבחן היחיד לבדוק את כנות כוונותיה של הפרקליטות עובר תמיד דרך השאלה מה עשיתם, כשהעובדות התבררו. כשגיליתם שמה שסיפרתם לבג"ץ לא היה נכון. כינסתם דיון דחוף? התנצלתם? אם לא, הרי שאין לייחס רצינות לטענות של בכירי משרד המשפטים, שמבקשים שנאמין להם.
"שורה של הפרות חמורות"
האם הדוגמאות הללו מלמדות על כלל עובדי הפרקליטות? לא. על רובם? גם לא. במערכת הזו, כמו בכל מערכת, יש רבים וטובים שעושים את מלאכתם באמונה, ביושר ובידיים נקיות. אלא שכשמערכת משדרת במשך שנים שאין לה שום עניין לבדוק את עצמה כשהיא מתגלה במערומיה, וכאשר כל מי שמותח עליה ביקורת מסומן כאויב מסוכן, אין להתפלא כאשר אמון הציבור בה צונח.
עברתי השבוע, באופן כמעט אקראי, תוך שיטוט קליל בגוגל, על כמה חקירות פליליות שזיכו את המערכת בביקורת קשה של בית המשפט. מדובר בדוגמאות שאין ביניהן כל קשר, שיש בהן כדי ללמד כמה משחית יכול להיות הכוח, וכמה מרשה לעצמה המערכת להשתולל. עזבו את ניר חפץ. עזבו את תיקי ראש ממשלה. קחו סיפורים של סתם אנשים מן היישוב.
קחו לדוגמה את הסיפור הבא, שהסתיים לפני שנתיים וחצי, כשבית המשפט בנצרת זיכה קטין שכתב האישום ייחס לו רצח בדקירות סכין של אזרח שעבר ברחוב שלו, מתוך טעות בזיהוי. המדינה ביקשה להישען על הודאה שחילצה מהקטין. בית המשפט, באמצעות עו"ד זוהר ארבל, פרקליטו של הקטין, גילה איך בדיוק היא חולצה.
הכל התחיל כשהמשטרה שלחה אליו, עוד בטרם נעצר ובטרם הבין שהוא חשוד במשהו, שני מדובבים מבוגרים ממנו בהרבה וגדולים ממנו פיזית בהרבה. השניים התנהגו כעבריינים - אחד מהם הציג את עצמו כבן למשפחת אברג'יל - והסבירו לקטין שיש לו שתי אפשרויות. או לקחת אחריות על הרצח ולפצות אותם ב־300 אלף שקל, או להודות שטעה בזיהוי, ואז יקבל סיוע שיעזור לו לצאת מהפרשה בקלות.
פעם אחר פעם דחפו אותו לבחור בגרסת ה"טעות", כשבית המשפט קובע בהמשך שהאופן העברייני, המפחיד והמאיים שבו פנו אל הנער הביא אותו לתת להם את מבוקשם, ובלבד שיניחו לו. בהמשך, כשהגיע לתחנת המשטרה, הוא נחקר ללא נוכחות הוריו וללא נוכחות עורך דין, בניגוד לכללים. אחר כך הופגש עם עוד שני מדובבים, שהמשיכו להפחיד אותו, כשגם הם מאיימים עליו ומציירים עצמם כשני עבריינים כבדים. איכשהו, כל החקירות הבעייתיות לא תועדו באופן חזותי.
"אין מדובר בהפרות זניחות של כללי החקירה התקינה", כתב בית המשפט, שתיאר את ה"גלישה אל התחום האפל", "אלא בשורה של הפרות חמורות...". "הרשות החוקרת רמסה את זכויותיו של הנאשם/הקטין, אשר לא ניתנה בידיו הבחירה החופשית למסור גרסה נטולת לחצים ו/או רצונית".
מכיוון שברור שחקירה כזו לא מתבצעת באופן הזה בלי ששורה של גורמים תאשר אותה, פניתי ליחידה המרכזית של מחוז הצפון, כדי לשאול מה נעשה בעקבות הדברים הנוקבים האלה של השופטים. התשובה: "משטרת ישראל פעלה בתיק זה בהתאם לסמכויות המוקנות לה על פי דין. כלל חומרי החקירה הועברו לעיון הפרקליטות שהגישה כתב אישום, לאחר שסברה כי חומר הראיות הקיים בתיק לצד הודאת הנאשם היו כשרים. לצד האמור ולאור החלטת בית המשפט, נעשו ההתאמות הנדרשות".
"דפוס פעולה קבוע"
הנה עוד סיפור. צעיר פלסטיני, שאותו ייצג עו"ד מואנס יונס מהסנגוריה הציבורית, הואשם לפני כשלוש שנים בעבירות של כניסה לישראל, הפרעה לשוטר, התפרצות למגורים, החזקת מכשירי פריצה, קשירת קשר לעשות פשע, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, ניסיון גניבת רכב, גניבה והפרעה לשוטר – יחד עם שניים אחרים. א' נעצר והודה במיוחס לו.
עזבו רגע את הרקע ואת שאלת אשמתו. היא לא חשובה לענייננו. מה שחשוב זה שכבר בשלב הארכת המעצר פסל בית המשפט את ההודאה שנתן במשטרה, אחרי שהתברר שבחקירתו הראשונה הוא נשאל שמונה פעמים! אם הוא רוצה להיוועץ בעורך דין, בכולן הוא השיב בחיוב, ולמרות זאת המשיכו החוקרים לחקור אותו בלי ייצוג, כשהם יודעים שעורך דינו בדרכו לתחנה ובוחרים למהר ולחלץ ממנו הודאה לפני שיגיע.
כדי להבין למה הסיפור הזה חשוב, ומעיד על בעיה רחבה, צריך לקרוא את מה שכתב השופט בהחלטת השחרור. "המספר הרב של הפעמים שבהן (החשוד – ק"ל) ביקש עורך דין, אך ממחיש את חומרת המחדל, ואף מוביל למסקנה שלפיה הפרת הוראות החוק הייתה מכוונת...
"מדאיגה במיוחד העובדה שמדברי החוקרים ניתן להבין שמדובר בדפוס פעולה קבוע, שבו נאמר לסנגור שהחקירה תתחיל טרם מתן הייעוץ, וכי היא תימשך עד למועד הגעת הסנגור לחדר החקירות. יש לקוות שמקרה זה ישמש בין היתר גם לצורך הפקת לקחים ורענון החוק, הפסיקה וההנחיות".
הבנתם? "דפוס פעולה קבוע". לא מקרה חד־פעמי. כך הם נוהגים. וזה ההסבר שקיבלתי מהמשטרה: "משטרת ישראל מנהלת עשרות אלפי חקירות בשנה, שבהן נחקרים חשודים ועדים רבים, באופן מקצועי ובהתאם להוראות החוק, במטרה לחשוף עבירות ולהגיע לחקר האמת תוך שמירה על זכויות החשודים. במקרים שבהם נופלת שגגה בהליך החקירה ו/או נשמעה ביקורת שיפוטית, כמו במקרה זה, היחידה החוקרת לומדת את הביקורת ומפיקה לקחים בהתאם".
למה יש עניין להביא מספר מצומצם של דוגמאות מתוך אינספור חקירות שמתנהלות? כי כל מי שקורא את הדברים מבין שמדובר במערכת שיש בה יותר מדי אנשים שמשוכנעים שכל האמצעים כשרים כדי להגיע אל היעד, ובעיקר במערכת שכמעט לא מענישה את מי שסוטים מדרך החוק.
קחו את סיפורו של א', חוקר במשטרת בת ים שעניינו נחשף בערוץ 2 לפני כמה שנים. א' היה אמור לחקור אדם שנעצר כשהוא בגילופין, בחשד שתקף את בת זוגו. רגע לפני שנלקחו ממנו טביעות אצבע, תקף החשוד את אחד השוטרים, ובמהלך ההשתלטות עליו הוא נפצע ונלקח באמבולנס לבית החולים. החוקר א' ידע שלמחרת, בבקשה להארכת המעצר, הוא יצטרך להתייצב בבית המשפט ולהציג את גרסתו של החשוד, והתיישב בחדרו ובדה חקירה שלא הייתה ולא נבראה.
הוא מילא טופס, כתב עליו שאלות שהוא מפנה לכאורה לחשוד, וציין שהחשוד מגיב לשאלות בשתיקה. אחר כך גם הוסיף שהחשוד, זה שכאמור בילה בכלל בוולפסון באותו הזמן, מסרב לחתום על טופס העדות. למחרת, בדיון בבית המשפט, הוצג בפני השופט טופס החקירה הכוזב הזה. בתגובה לחשיפה הטלוויזיונית של המקרה, התחייבה אז המשטרה כי הנושא יטופל באופן מערכתי ופיקודי.
כל זה לא הפריע לה לשלוח את החוקר א' להמשיך לטעון מטעמה בבתי המשפט, כאילו לא אירע דבר. לפני כתשעה חודשים, אחרי חקירה במח"ש, הורשע א', במסגרת הסדר טיעון, בהפרת אמונים. כדי לדייק, נדגיש שבית המשפט ביקש להקל איתו, כשהוא מציין את מחויבותו למשטרה ואת חריצותו, ודן אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, 1,000 שקל פיצוי לחשוד, שאת חקירתו המציא, ו־250 שעות לטובת הציבור.
השבוע ניסיתי לבדוק מה עושה היום א'. ובכן, מתברר שהוא נשאר במשטרה ומשרת כשוטר סיור. אני לא מאלה הסבורים שיש להוציא להורג את כל מי שחטא, אבל האם נראה לכם סביר ששוטר שבדה חקירת משטרה שלא הייתה ולא נבראה יכול להמשיך לשרת במדים ולהיות במגע עם אזרחים, מטעמו של הארגון האחראי על אכיפת החוק במדינה?
"תרגיל מסמר שיער"
ומה צריך היה לחשוב אזרח ישראלי שראה בטלוויזיה ב"זמן אמת" בכאן 11 את סיפורו של סלומון רדאי, איש שהמשטרה חשדה בו ברצח מי שהייתה בת זוגו? כתב האישום שהוגש נגד רדאי, 11 שנים אחרי הרצח, ופסק הדין המזכה שהגיע בעקבותיו - לימדו שגורמי החקירה הרשו לעצמם לחצות את כל הקווים האדומים.
זה התחיל כשהמשטרה שלחה סוכן שלה, כדי שזה ישכנע את רדאי לבצע איתו פשעים חמורים, על מנת שהשניים יוכלו להתקרב זה לזה. הסוכן המדובב הציג את עצמו בפני רדאי כעבריין בכיר, מסוכן ורב־עוצמה. הוא פיתה אותו באפשרות ליהנות מתמריצים כספיים עבור פעולותיו העברייניות, בידיעה שרדאי הוא אדם חסר יכולת כלכלית. הסוכן "גילה" לרדאי שהוא עצמו רצח את חברתו, ותוך הפעלת לחצים כבדים דרש מרדאי לתת לו סיפור מקביל מצדו, כדי שיוכל לסמוך עליו.
על הדרך, כדי לחלץ משתי עדות נוספות את העדות הרצויה לתיק, חקרה אותן המשטרה חקירה קשה, תוך הפעלת אלימות מילולית, ואף פיזית, ותוך הטחת עלבונות הקשורים להיותן עולות מאתיופיה. אחת מהן סיפרה בהמשך שחשבה לשלוח יד בנפשה במהלך החקירה.
בניסיון להפעיל לחץ על אחת העדות, עולה מאתיופיה, כדי שתמסור גרסה שתפליל את רדאי, לקחה אותה המשטרה, במטרה להפחיד אותה, אל משרדי רשות האוכלוסין, לכאורה כדי לערוך לה שימוע לקראת גירושה מהארץ. כל זה כדי לאלץ אותה להעיד שראתה את הנאשם והמנוחה בערב הרצח, וכל זה כשהיא עצמה לא חשודה בדבר.
מדובר, כתבו השופטים, כשהם מצטרפים לטענות הסנגוריה הציבורית, בתרגיל "מסמר שיער ומרעיד את אמות הספים". "המשטרה חצתה את כל הגבולות המותרים בחקירת עד". רדאי זוכה, אבל לבית המשפט היה חשוב שהמשטרה תלמד את הלקח. "טוב יעשו גורמי החקירה והתביעה, אם יבחנו את התקלות וההערות שפורטו בהכרעת הדין - הן בעניין הפעלת המדובב, הן לגבי חקירתן של שתי העדות", כתבו.
בהמשך, אחרי שהחליטו לפצות את רדאי ב־600 אלף שקל, ופירטו אחד לאחד את כל חטאי החקירה, הוסיפו סיומת שהעלתה את השאלה אם למישהו היה בכלל עניין להפיק לקח מהאירוע הטראומטי הזה.
"ביקשנו מב"כ המשיבה להבהיר במהלך הדיון, האם הופקו הלקחים הנדרשים על ידי הפרקליטות והמשטרה", כתבו השופטים. "ב"כ המשיבה ציינה, כי בעקבות מתן הכרעת הדין התקיימה ישיבה בפרקליטות שבה נסקרה הכרעת הדין והתקיים דיון על אודותיה.
"לשאלה האם הייתה הפקת לקחים אל מול המשטרה, שמרבית הכשלים רובצים לפתחה, לא היה לב"כ המשיבה מענה, והיא מסרה שתשלח בעניין זה עדכון בכתב. בטיעונים משלימים בכתב ציינה ב"כ המשיבה, כי הכרעת הדין נלמדה על ידי הפרקליטות, וכן הועברה, בסמוך לקבלתה, לידי קצין אג"מ של מרחב קדם ולגורמים משפטיים נוספים.
"כן צוין, כי 'המשיבה רואה חשיבות בהפנמת הכרעת הדין והערות בית המשפט הנכבד הכלולות בו, ופועלת לשם כך'; אך מעבר לאמור, לא דווח כי יצא מסמך כלשהו בכתב, בין על ידי הפרקליטות ובין על ידי המשטרה, הן לשם הפקת לקחים והן לצורך הנחיית הגורמים המתאימים, ובעיקר במשטרה, למניעת תקלות, חלקן חמורות, כמו אלו שנתגלו בחקירת תיק זה".
# # #
אלה דוגמאות ספורות. יש רבות. מי שמאמין שסיפורי ניר חפץ חריגים, ושהפרקליטות והמשטרה עמלות כדי לבדוק ולחקור טענות מהסוג הזה, כדי להטמיע מציאות אחרת, הגונה יותר וחוקית יותר, שיהיה בריא. המציאות טופחת על הפנים יותר מדי פעמים.