"הפילוג בחברה הגרמנית בין מחוסנים ללא מחוסנים מחמיר", כתב זאב אברהמי ב"ידיעות אחרונות". "המחוסנים מרגישים ששליש מהגרמנים מחליט מה יהיה סדר היום בגרמניה וגורם לסגרים… הלא־מחוסנים מרגישים שגוזלים מהם את חופש הפרט ויוצאים לרחובות בהפגנות אלימות".

שוב מעלה הדבר את הדילמה המוסרית והחברתית: עד כמה יכול הרוב להכתיב למיעוט, עד כמה פגיעה בזכויות הפרט במשטר דמוקרטי היא לגיטימית, ובאיזה מחיר. בגרמניה הכניסו לסגר את הלא־מחוסנים: הם רשאים לצאת רק לקניות בסופרמרקט ובבתי המרקחת, והצעקה שלהם רבה. הם טוענים שזו אפליה בלתי חוקית בעליל. מתנגדי החיסון צועדים עם תו צהוב, והקונוטציה די ברורה. גם אוסטריה הכניסה לסגר את הלא־מחוסנים ומטילה קנסות כספיים על מי שלא יתחסן, והפגנות יש גם שם.

נשאלת השאלה: מה קורה עם בריאות הציבור? האם מותר לריבון במדינה דמוקרטית לכפות את דעתו על מיעוט, בעיקר כאשר מדובר בדיני נפשות? וכאן אנו אכן עוסקים בדיני נפשות.

מחד, זה בהחלט תקדים מסוכן להכניס את הלא־מחוסנים לסגר. זוהי פגיעה חמורה בזכויות הפרט. לכאורה, אם אדם אינו רוצה להתחסן ומוכן להגדיל את סיכוייו לחלות ואולי למות - שיבושם לו. יחד עם זאת, אדם לא־מחוסן מסכן לא רק את עצמו אלא גם אחרים. ובנוסף, למה צריכות החברה והמדינה לממן את שהותו בבית החולים, בחיבור למכונת אקמו, בהוצאה של סכומי עתק?

אם המדינה מספקת חיסונים חינם אין כסף ואדם לא מתחסן, יתכבד ויממן מכיסו את הוצאות מחלתו. מאידך, כל מדינה דמוקרטית בין כה וכה מגבילה בחוקיה את זכויות הפרט: יש חוק חינוך חובה ויש חוק גיוס חובה, והחברה מחייבת את בניה להתגייס לצבא, להילחם בעת הצורך, אולי להיפצע ואולי אף, חס וחלילה, למות. האם זו אינה פגיעה בחופש הפרט?

איני יודע מי צודק, אבל בל נשכח שיש במדינתנו חוקים נגד הפצת מחלות. לפי חוק זה, מי שבהתרשלות עושה מעשה שעלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות, דינו מאסר שלוש שנים. אם עשה את המעשה במזיד וביודעין, דינו מאסר שבע שנים. קטונתי מלשפוט. אני רק רוצה שנהיה כולנו בריאים, גם המחוסנים וגם אלו שלא.