מי שמתייחס ברצינות לכותרות הראשיות בישראל בשבועות האחרונים, יכול לחשוב בטעות שמלחמה גדולה עם איראן היא רק עניין של זמן ובכל רגע עשויה ישראל לקבל החלטה לצאת למתקפה על אתרי הגרעין האיראניים. הפרזה של התקשורת כאן אצלנו, לצד יותר מדי תדרוכים ודפי מסרים מאיימים מצד הדרג המדיני, הצבאי והמוסד שקצת איבד שליטה, הם כנראה התשובה לתמהיל הכותרות הגדולות, שפעמים רבות מחברות דברים שאינם קשורים בהכרח זה בזה.
השיח הזה לא בהכרח משרת את ישראל במשא ומתן בווינה, ובימים האחרונים יותר ויותר גורמים בכירים מבינים שצריך קצת להרגיע ולהוריד את הפרופיל הישראלי בנושא האיראני. צריך לומר ביושר: לחיל האוויר ולצה"ל כיום יש אומנם יכולת מבצעית לפגוע במטרות שונות על אדמת איראן כחלק ממערכה והחלפת מהלומות בין המדינות, אבל בכל הקשור ליכולת לפגוע באתרי הגרעין באיראן ולפגוע אנושות בפרויקט, היכולת הזו לא נמצאת על השולחן. עד שתושג יכולת מבצעית מוכחת, מעריכים גם במערכת הביטחון - יעברו עוד חודשים ארוכים.
ראייה מושכלת ופרגמטית, שלפיה נכון להיום אין בידי ישראל יכולת עצמאית מוכחת לפגוע באתרי הגרעין באיראן, היא חשובה לניהול דיון ענייני שאינו מתבסס על ריבוי בכותרות רהבתניות ומיותרות. בידי ישראל, צה"ל והמוסד, גם במישור המבצעי, יש מספיק יכולות וכלים להמשיך לבצע פעולות חשאיות נגד הגרעין באיראן, גם בלי לפזר איומים והצהרות מיותרות. אבל עד תקיפה אפשרית, שאינה נראית כרגע באופק, על דבר אחד נדמה שיש קונצנזוס רחב בקרב הדרג המדיני והביטחוני כאחד: ישראל חייבת שבסופו של דבר תהיה לה גם אופציה צבאית אמינה מול איראן ומתקני הגרעין שלה. אופציה כזו קשורה גם למוכנות למלחמה אזורית כוללת, בדגש על חיזבאללה, ולמערכת הביטחון צפויה עוד עבודה רבה בנושא.
לדפוק על השולחן
כאשר גודל הכותרות לגבי עימות מתקרב מול איראן מזמן יצא משליטה, היה צפוי כי יחל גם קרב גרסאות בנוגע לשאלה מדוע במשך שנתיים לפחות, מאז החליט נשיא ארצות הברית לשעבר לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן במאי 2018, לא האיצה ישראל את המוכנות והיכולת של חיל האוויר לתקוף את מתקני הגרעין.
הפרסום של רביב דרוקר בחדשות 13 השבוע כי הרמטכ"ל אביב כוכבי פנה שלוש פעמים בבקשה לנתניהו לקבל תקציב נוסף לקידום המוכנות ונענה בשלילה - הדליק מהומה של ממש והוביל לתגובה חריפה מטעם הליכוד וסביבת נתניהו. הפרסום והתגובות לא עשו טוב לאף אחד מהצדדים. לא לרמטכ"ל ולא לראש הממשלה לשעבר.
קודם כל, לגבי הצבא. בלי להיכנס לגורם המתדרך, שבסופו של דבר יצר יותר נזק מתועלת, המסר מתוך הפרסום, כאילו לכאורה צה"ל האיץ רק בשנה האחרונה את ההכנות לתקיפה באיראן בגלל חוסר במשאבים, הוא מסר בעייתי ביותר. נכון, הברדק הפוליטי במשך שנתיים ואי־העברת תקציב מדינה יצרו בעיות מורכבות לצבא. אבל היה זה הרמטכ"ל עצמו שטען שבאותן שנתיים הוא פעל במסגרת תוכנית רב־שנתית סדורה, תוך יישום העקרונות המובילים שלה, אף שהתוכנית הזו לא אושרה בממשלה.
היה זה הרמטכ"ל כוכבי שבחר, בהחלטה לגיטימית, להתמקד בבניין הכוח במוכנות למלחמה מול צבאות הטרור של חיזבאללה וחמאס, תוך השקעת כספים גדולים ביחידה רב־ממדית, בהכנסת טכנולוגיות מתקדמות לצבא ועוד. נכון שאגף התכנון והאסטרטגיה פוצל לשניים והוקם אגף אסטרטגיה ומעגל שלישי – אלוף פיקוד איראן, ועדיין, הדגש בשנתיים הראשונות לכהונת הרמטכ"ל היה במאבק אל מול ההתבססות האיראנית במזרח התיכון ושינויים בתוך הצבא, ולא בהתמקדות בהכנת תוכניות לתקיפה באיראן.
השינויים והרפורמות המרכזיות שביצע הרמטכ"ל הרבה פחות קשורים לאיראן. אז או שבצמרת הצבא והמודיעין לא זיהו בזמן את התפנית האסטרטגית באיראן לאחר הפרישה מהסכם הגרעין, או שזיהו ולא שינו את סדר העדיפויות. בכל מקרה, הצבא היה יכול לעשות הרבה בגבולות הגזרה שלו בשלב מוקדם יותר, גם ללא צורך במשאבים נוספים מהמדינה.
התגובה של הליכוד וסביבת נתניהו גם היא לא פחות הזויה: "בניגוד לנטען, ראש הממשלה נתניהו הוא זה שדרש תקציב נוסף ונענה על ידי צה"ל בשלילה. צה"ל הבהיר שאין באפשרותו להקצות משאבים לכך מתוך תקציב הביטחון הקיים". ראש הממשלה לשעבר, נכתב בהמשך התגובה, היה זה שהשיג בסופו של דבר את התוספת באמצעות כספי הסיוע האמריקאי. תוך התעלמות בתגובה ממשך הזמן שלקח לווסת את כספי הסיוע לעניין הזה, אבל זו לא הבעיה המרכזית.
ציוץ התגובה של הליכוד הוא במידה רבה בבחינת ירייה עצמית ברגל, שלפיה הצבא הוא זה שקובע עבור ראש הממשלה ולשרי הקבינט איך לנתב את הכסף, כלומר להימנע מהשקעה באופציה צבאית נגד איראן. אם טענה זו נכונה, אז למעשה נתניהו כראש הממשלה בזמנו לא מימש את האחריות, הסמכות ובעיקר את המנהיגות לקבוע לצבא את סדר העדיפויות, כמובן בהתאם להחלטות הממשלה.
הממשלה היא הגוף הפוקד על הצבא, ולא להפך. ההסבר המפותל, שבסופו של דבר נתניהו הצליח להביא פתרון חיצוני, לא ממש עושה לו טוב. הקו ההזוי משהו של "אני רציתי להכין אופציה צבאית מוקדם יותר, אבל הצבא לא נתן לי", נשמע במידה רבה בכייני. קשה לדמיין שלאריאל שרון, לדוגמה, שהיה דופק על השולחן כאשר היה צריך ליישר את הצבא, זה היה קורה.
ללא פיקוח
סגן אלוף (במיל') אורן האס, קצין קרבי בעל ניסיון רב בעבר וכיום יועץ ארגוני וחוקר היסטוריה צבאית ותורות לחימה, טוען במידה רבה של צדק שההתנהלות והוויכוח המתנהלים היום מבטאים בעיה חמורה הרבה יותר. האס ממליץ לבחון את תהליך קבלת ההחלטות בנושא איראן, ההשפעה על הביטחון הלאומי וההשקעות של עשרות מיליארדים החל משנת 2015. אז, באותן שנים, הרמטכ"ל גדי איזנקוט זיהה שהסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן מאפשר לישראל חלון זמנים להסטת משאבים לתחומים שהוזנחו כמו התמרון היבשתי.
הממשלה אישרה את שינוי הכיוון של איזנקוט, אבל במקביל פעלה עם ארה"ב והמעצמות לביטול ההסכם. "הצבא", מסביר האס, "בונה את עצמו למציאות שבה הוא לא מכין אופציה צבאית לאיראן אלא לאתגרים אחרים, אבל במקביל הממשלה מנהלת מדיניות אחרת, שבשיאה, במאי 2018, פורשת ארה"ב מהסכם הגרעין ואיראן משנה את האסטרטגיה שלה. למרות זאת, בניין הכוח לא משתנה, ולמעשה גם הצבא מתעלם מהשלכות הפרישה האמריקאית מההסכם".
האס טוען כי "המשמעות החוזרת על עצמה גם בנושאים אחרים מבטאת בעיה משמעותית, שלפיה הצבא מנהל את בניין הכוח שלו על פי אג'נדה עצמאית ומתוך עוצמת יתר של מוסד הרמטכ"לות, מבלי יכולת פיקוח וללא מימוש האחריות של הקבינט כגוף שפוקד על הצבא. נתניהו כראש ממשלה רוקן מתוכן את הקבינט, ובמקביל הצבא התנהל מתוך תפיסה עצמאית שהכתיב כל פעם רמטכ"ל חדש". החוסר בפיקוח מספק של הדרג הפוליטי ובסנכרון של צה"ל עם מדיניות הדרג המדיני, יוצר לדברי האס פגיעה מהותית בביטחון הלאומי לנוכח עשרות מיליארדי שקלים שנשפכים בלי תיאום וללא יד מכוונת, מפקחת או מבקרת