"איזה כיף", אמר החבר, "בלי כל הרעש הביביסטי. עושים דברים בשקט". ביקשתי שיפרט, והוא התחיל דווקא טוב: "התקציב!", קרא. "אכן", הסכמתי, "השערורייה הגדולה מכל והסימבול לשעבוד מדינת ישראל לסדר היום של משפחה אחת. תקציב הוא אכן חשוב מאוד. אבל מה עוד?", התעניינתי, והדיון הפך מעובדתי לפילוסופי. "השפה", מלמל, "הגישה, התחושה".
ניסיתי לחזור למישור העובדתי: "מה עוד אהבת? את החוק הנורווגי? את מינוי מקורבים לתפקידי מפתח? את ההצלחה האדירה במלחמה בפשיעה? אולי את גיוס החרדים לצבא?". אני מודה שהייתי קצת פרובוקטיבי, אבל גם תהיתי, באמת ובתמים, אם אני מחמיץ משהו דרמטי בדמות שינוי בולט לטובה, אפילו ניצני שינוי. שכן אני מוכן לפרגן לממשלה שעובדת רק כחצי שנה, מתוכה רק כחודשיים עם תקציב מאושר. ההוא, מצדו, מיהר לשלוף את נשק יום הדין: "מה זה, אחי, נהיית ביביסט?".
"לא", השבתי, "לא ביביסט, אבל העובדה שהאיש הורחק ממוקדי הכוח לא מעוורת אותי. מצטער. קשה לי עם ממשלה שפילסה את דרכה אל הלב שלי עם גרסה מעודכנת של 'מושחתים, נמאסתם', אבל בשטח שינתה רק את פרופיל בעלי השררה". "אתה רוצה להגיד לי שאין שום הבדל?!", הוא כמעט רקע ברגליו מרוב השתוממות נוכח דברי הכפירה שלי.
"יש", עניתי, "אבל מדובר בעיקר בסמנטיקה: אם אתה שואל אם יותר נעים לי לראות ולשמוע את יאיר לפיד מייצג אותנו בין העמים מאשר את מירי רגב, שהייתה אמורה למלא את התפקיד, אז בטח. ולמרות זאת, אני לא רואה בינתיים הצלחה גורפת בגיוס דעת הקהל או מנהיגי העולם למאבק בגרעין האיראני, שלא לדבר על חגיגת א־סיסי. אני חושב רק מה היינו עושים בטוויטר למירי רגב במקומו.
"אם אתה שואל אם נעים לי יותר עם מרב מיכאלי בתחבורה, אז כן, היא קרובה יותר לעולם שלי, אבל עם יד על הלב, אני זוכר איך כשמונה לתפקיד סמוטריץ' - שאני סולד כמעט מכל דעותיו - הוא הניח בצד את האג'נדה הפוליטית ודחף את שתי הידיים לאספלט. ואם אתה שואל אם כיף לי עם ניצן הורוביץ בבריאות, אז כן, לאורך רוב חיי הבוגרים הצבעתי למרצ. "יחד עם זאת, קשה לי שלא להתרשם שהאיש החביב והנבון הזה לקח על עצמו תפקיד שהוא לא ממש מעוניין בו כמו שהוא מעוניין בפגישות עם אבו מאזן כדי לקדם אג'נדה שרוב הישראלים כבר נטשו מזמן. ובכלל, כשאני רואה אותו הודף את הניסיונות להחמרה שנדרשים למאבק בקורונה, אני תוהה אם הוא הפנים שהוא כבר לא נואם בפני צעירי מרצ, אלא צריך להגן על אזרחי ישראל מהסכנה הבריאותית הגדולה ביותר בכל שנות המדינה".
האיש נעץ בי מבט כאילו יש לאשפז אותי בכפייה, אבל לי כבר היה קשה לעצור: "קח למשל את החינוך. זה נהדר כשממנים לתפקיד מישהי שהיא דוקטור לחינוך ולא מישהו שבכלל רצה להיות שר ביטחון, אבל כשאני רואה איך היא מיישמת מדיניות של הזנחה פושעת בכל הקשור לקורונה, אני מתפלץ. היא הייתה צריכה להודיע שממחר בבוקר יש עמדת חיסונים בכניסה לכל בית ספר, ומי שלא מוכן לחסן את הילדים שלו, זכותו, אבל הוא מוזמן לשלוח אותם ללמוד יוגה במקום מתמטיקה ואנגלית, כמו בעלי אמונה שמוותרים על לימודי ליבה. הרי הוא ממילא לא מאמין במדע, אז למה לו להעמיס על הילדים שטויות כמו לוח הכפל?
"ומה שהכי גרוע בעיניי הוא ששרת החינוך אולי משלמת מס שפתיים למדיניות החיסונים, אבל בשטח היא מתנה לכל ההזויים שאי־התחסנות נראית להם כסוג של נון־קונפורמיזם. כמו המטומטמים שבטוחים שללבוש חולצה אדומה של צ'ה גווארה לדרבי הופך אותם למשהו על הציר שבין לב טרוצקי לגרטה טונברג". "די נו", ענה לי, "רק כי המנכ"ל המפוטר הפך אותה למתנגדת חיסונים?".
"אתה יודע מה, אני כבר מבולבל: אני זוכר איך חיבקנו את קרן טרנר ושאול מרידור, שיצאו נגד שר האוצר הקודם. אז אנחנו עדיין בעד שומרי הסף או בעד הפוליטיקאים עכשיו? ואתה יודע מה עוד, אני לא מודאג בגלל שאשא ביטון אלא בגלל העובדה שהיא פועלת בניגוד גמור לדעתו של בנט. וכן, מדכא אותי שהמשפחה שלו טסה לחו"ל, לא משום שמילה של גבר צריכה להיות האחרונה בבית, חלילה, אלא משום שזו עדות לכמה הוא לא משכנע אפילו את הקרובים אליו".
"אז מה, אחי, בבחירות תצביע ביבי?", שאל כאילו הוא עמית סגל. אבל אני כבר לא עניתי. בלב חשבתי כמה דייקו הפעם אנשי "ארץ נהדרת" בקביעה (מפיו של אלי פיניש בתפקיד יאיר לפיד) שההישג היחיד של ממשלת השינוי הוא ש"נהיה קצת יותר קל להיות אשכנזי במדינה הזאת". באופן מדהים, מתברר שעבור חסידיה השוטים של קואליציית ברירת המחדל, זה די והותר.