מי האמין שגם את השנה הזאת נסכם בתקווה שאולי השנה החדשה תהיה נטולת נגיפים? דווקא במישור הביטחוני, ועל אף שני פיגועים קטלניים בחודשיים האחרונים – אפשר לסכם את 2021 כשנה יציבה ושקטה ברובה, למעט מבצע שומר החומות, שגם הוא קנה לנו תקופת שקט בעזה.
הרעש העיקרי שמלווה אותנו (מלבד זמזום הווריאנטים באוויר) הוא רצף אינסופי של איומים ורהב כלפי איראן, שימשיך ללוות אותנו גם בשנה החדשה. כן, צה"ל, חיל האוויר והמוסד בונים אופציה לפעולה כוחנית מול תוכנית הגרעין, וזה תפקידם. כן, ההנהגה הישראלית תמשיך להזכיר לעולם שיש אופציה כזאת, וזה גם תפקידה. אבל ההוצאה של הדברים מפרופורציה והצגתם כאילו אנחנו ממריאים מחר בבוקר לתקיפה באיראן הן של עורכי החדשות, והם חוטאים לתפקידם.
ההצגה הישראלית חייבת להימשך והיא לא תעצור את מה שקורה בווינה. שם יהיו משברים, הפסקות, השהיות – אבל כל הסימנים הם שבסוף יהיה הסכם. לכן, מאחורי הרעש והצלצולים שאנחנו מקימים, צריך לברר לעצמנו איזה סוג של הסכם עומד להיות ומה זה אומר מבחינת ישראל.
השאיפה המקורית של המעצמות הייתה לחזור להסכם הגרעין הקודם מ־2015, הסכם גרוע, מלא בפגמים, אבל כזה שבולם התקדמות איראנית ומעכב אותם ב־15 שנה. מאז שפרשה ארה"ב מההסכם – עשו האיראנים כברת דרך. כיום הם במרחק של כמה שבועות מלהעשיר מספיק אורניום לפצצה ראשונה.
אם נחזור לסכֶמה שהציג נתניהו באו"ם – איראן נמצאת היום במרחק החלטה מייצור כמות מספקת של אורניום ברמת העשרה של 90%. בישראל מתנהל היום ויכוח שקט אם יש עוד טעם להתמקד ביכולות ההעשרה של איראן, או שבתחום הזה כבר איחרנו את הרכבת. בכירים ישראלים הציגו בפני ראשי המעצמות השותפות להסכם עמדה חדשנית שאומרת: אל תתמקחו עם האיראנים על גובה ההעשרה ואל תציעו להם שום תמורה בעבור עצירת ההעשרה ב־60%, כמו היום. להפך, אמרו, אם הם רוצים להעשיר ל־90% – נראה אותם.
במקרה כזה כל המעצמות החתומות על ההסכם הקודם יהיו מחויבות להחזיר את מלוא הסנקציות על איראן, מה שמכונה Snapback. האיראנים מבינים את זה ולא בכדי הם לא מעיזים כרגע להתקדם אל מעל ל־60% העשרה. אותם בכירים ישראלים מאמינים שהאיראנים כבר צברו את המומחיות בהעשרה מהירה של אורניום לרמות גבוהות, ולכן ישראל צריכה להתמקד במה שעוד ניתן למנוע: הפיכת החומר הבקיע לנשק. ללחוץ על המעצמות להגיע להסכם שיכיל מנגנון פיקוח קשיח על כל אתר ורכיב שיכול לשמש לייצור הנשק הגרעיני. בתחום הזה – יש לאיראן עדיין דרך ארוכה לעשות.
לעומתם, יש במערכת הביטחון מי שטוענים שאסור לישראל להקל ראש בשום צעד איראני ולהציג עמדה עיקשת גם בנושא העשרת האורניום. העשרה לרמה של 90% היא חציית קו מסוכן, טוענים אותם גורמים, ויוצרת תודעה עצמית של מדינת סף. אנחנו לא רוצים שאיראן תהיה שם. צריך להמשיך להילחם על כל צעד ושעל.
שאלה אחרת נוגעת למגבלות שיוטלו על ישראל במקרה שיהיה הסכם. העמדה הרשמית שאותה ביטא רה"מ בנט היא ש"אנחנו לא צד להסכם". כלומר ניתן להניח שישראל תהיה חופשית להמשיך לפעול חשאית נגד איראן ולהכין את האופציה הצבאית. שלא כמו ב־2012, אז הרכין רה"מ נתניהו ראש למול הנשיא אובמה והפסיק את כל הפעילות הישראלית נגד תוכנית הגרעין.
אבל המציאות לא תמיד מתכתבת עם האידיליה. אם יהיה הסכם, סביר להניח שהוא ילווה בדרישה אמריקאית להפסיק פעולות מול איראן והכנות לתקיפה, לפחות הכנות גלויות. ישראל, שנשענת על ארה"ב ברכש חימושים ומיירטים למערכות ההגנה שלה – לא תוכל לסרב. השאלה הגדולה ביותר היא איזה הסכם יהיה.
פסיק בהיסטוריה
אחרי ביקורו בישראל של היועץ לביטחון לאומי של ביידן, ואחרי רצף שיחות של שר הביטחון ושר החוץ בוושינגטון, בלונדון ובפריז, התמונה המצטיירת היא שהסכם הגרעין הקודם, של 2015, כבר לא רלוונטי, ושארה"ב נוטה להגיע להסכם מוקטן מול איראן. הכוונה היא למה שמכנים בישראל "פחות תמורת פחות" (Less for less) ומה שהאמריקאים יכתירו בתואר "הסכם ביניים". הסכם כזה יכלול הקפאה של התקדמות הטכנולוגיה האיראנית והחזרה לאחור של כמויות האורניום המועשר שנצברו.
זה יהיה הסכם גרוע, אפילו גרוע מאוד לישראל, ועדיין עדיף על המשך המצב הנוכחי, שבו איראן מתקדמת והיחידים שמוכנים לעצור אותה הם אנחנו. כל דבר שמרחיק את איראן מפצצה, גם אם הוא קצר מועד – מבורך. במשך שנים נטו בישראל לאמץ את מה שהאיראנים מספרים על עצמם לעצמם: שהם תרבות ארית (עם שפה שחולקת שורשים עם הגרמנית), נעלה מאוד על סביבתה ביכולותיה.
אבל העובדה היא שכבר יותר מ־20 שנה איראן מנסה ולא מצליחה להשלים טכנולוגיה שגילה מתקרב ל־80 שנה. פצצה גרעינית היא לא הייטק – היא טכנולוגיה של 1945. בהתחשב באוכלוסייתה הגדולה והמשכילה ובמשאבי הטבע האדירים שיש לה – איראן יכולה להיחשב כמעט למדינה נחשלת: היא לא יצרנית (למעט נפט), התשתיות שלה קורסות, והאזרחים שלה עניים מאוד. העובדה שהמדינה הענקית הזאת לא הצליחה להשתלט על הטכנולוגיה הגרעינית, בשונה מפקיסטן או מקוריאה הצפונית העניות ממנה – אומרת עליה משהו.
אבל לאיראן יש משאב שאין לנו: סבלנות. האיראנים רואים את עצמם כתרבות בת אלפי שנים, ומבחינתם עיכוב של 20 שנה בהשגת היכולת הוא פסיק בהיסטוריה. אנחנו, לעומתם, קונים במאמץ רב כל שנת שקט ורואים בה רווח נקי. לכן לכל אלה שמבכים את העובדה שלא תקפנו את איראן לפני עשור – אני אומר שטוב מאוד שלא תקפנו. תקיפה ישראלית אז הייתה רק מאיצה את התוכנית האיראנית ובוודאי לא מצליחה לעכב אותה בעשר שנים. אנחנו ניצלנו את הזמן הזה לשגשוג, והם דשדשו.
ייתכן שיבוא יום וראש ממשלה ישראלי, יהא אשר יהא, ירגיש שאנחנו הדבר היחיד שיכול לחצוץ בין משטר האייתוללות לבין פצצה גרעינית. אז תדע ישראל להעמיד את יכולותיה כדי להביא הישג מקסימלי מול איראן, לא טוטאלי, כמו שהיה בעיראק ובסוריה. אבל ההישג הזה יבוא עם תג מחיר כואב, ולכן, כפי שטבע בן־גוריון כשניסח את תפיסת הביטחון הישראלית – לעולם לא נכריע את השנאה נגדנו. ההישג שלנו יהיה לעולם קניית תקופות ארוכות ככל האפשר של שקט במחיר הנמוך ביותר.