לפני מספר שבועות עברתי בדיקת קולונוסקופיה. בדיקה פולשנית שבה מצלמים לך את פנים המעי הגס, ועוד כמה איברים נבחרים לצדו, כדי לשלול את קיומו של סרטן המעי הגס. הבדיקה מומלצת לכל גבר מעל גיל 50, וזו דרכם של קופת חולים והעולם להודיע לך: מזל טוב, אתה זקן. ובתור מתנה, אנחנו נפתח לך את התחת. מילולית. נתחיל מהסוף: הכל בסדר איתי, תודה ששאלתם. אבל בדרך, קיבלתי כמה שיעורים לחיים.
הבדיקה התקיימה בבוקרו של יום ראשון, מה שאומר שכל סוף השבוע שלפניו הוקדש לניקוי המעי הגס. שזה, במילים עדינות, רצף בלתי נפסק של שלשולים - באדיבותם של אבקה וכדורים שעליך לקחת לקראת הבדיקה. הכללים מאוד נוקשים לגבי איזה אוכל מותר ואסור להכניס לגוף, מתי יש לבלוע את השיקויים המשלשלים וכו', ואתה מציית להם באופן מוחלט רק כדי לא להישלח הביתה בטענה שהמעי שלך לא נקי דיו.
העניין הוא שתוך כדי הבילוי האינטנסיבי שלי בחדר השירותים, הלכו והתגנבו גם הפחדים. כי הבדיקה הזו יוצרת סיטואציה שבה אומרים לך בפנים, ובאופן הכי ישיר שיש, אם יש לך סרטן או לא. וגם אם אתה אדם בריא לגמרי בדרך כלל (חמסה), והסטטיסטיקה עומדת לצדך, עדיין קיימת האפשרות התיאורטית שבה הרופא יביט בגיליון שלך מיד אחרי הבדיקה, ויקמט את מצחו בדאגה, או ייצור כל מחווה חיצונית אחרת המעידה על בעיה. והאמינו לי, דמיינתי את כולן, בשבתי על האסלה.
הבדיקה הזו פשוט סדקה את כל חומות ההדחקה שהצלחתי לבנות לאורך השנים, ומתישהו במוצאי שבת כבר הייתי משוכנע לחלוטין שגורלי נחרץ. בשלב הזה היו לי כאבים בכל הגוף, כמובן, בלוויית מחשבות מורבידיות וסיכומי חיים שערכתי לעצמי בכל תחום. היות שאין לי באמת אלוהים כדי להתפלל אליו, ניסיתי לעודד את עצמי באמצעות הבטחות של היום שאחרי. או, בבנאית, כשאני יוצא מזה, אני קונה מתנות לכולם.
ובאופן יותר ספציפי - סיכמתי עם עצמי שאם הכל יהיה בסדר, אני הולך לשנות באופן מהותי את סדר העדיפויות שלי בחיים. מעתה לא אתן לכל מיני בעיות שוליות בעבודה להטריד אותי, או להעכיר את רוחי, וארכוש לי מחדש פרופורציות. ויכולת אמיתית לברור בין עיקר לטפל.
כשהמתנתי לבדיקה, בבוקרו של יום ראשון, חנוט בתוך מיטה צרה ועטוף בסדין דהוי של בית חולים, כבר ידעתי בביטחון: מהבדיקה הזו אני יוצא בנאדם אחר. לא משנה מה יהיו התוצאות.
שעה אחר כך, כשהתעוררתי מההרדמה הכללית, ניגשה אליי הרופאה עם גיליון התוצאות. היא הביטה בו בקצרה, לא קימטה את המצח, והפטירה בלקוניות לפני שהלכה: “הכל בסדר איתך". כמה שניות של אושר מזוקק זרמו בעורקיי הנקיים, לקחתי נשימה עמוקה, ואז זה נגמר. כלומר, האושר. והתחלף באינסטינקט של לבדוק הודעות בטלפון. הכרחתי את עצמי להתאפק. הרי היה לנו הסכם, לי ולעצמי. אבל נשברתי בתוך דקות ספורות.
במהלך השעה שבה ניתקתי מהעולם הגיעו חמישה וואטסאפים. אחד מהם, בענייני עבודה, היה שולי למדי, אבל היה בו משהו שהרגיז אותי מאוד. ומהרגע שבו עיניי שזפו אותו, כל שיכולתי לחשוב עליו היה אותה הודעה ארורה. עד הצהריים כבר שכחתי לחלוטין שעברתי בדיקה. שהכל מאחוריי. שאני אדם בריא (חמסה 2), שצריך להיות מאושר מכך שיש לו כל הדברים החשובים באמת בחיים. ומאז חזרתי למרוץ העכברים, כאילו לא קרה דבר.
אבל חוט אחד של מחשבה התעקש לייסר אותי. האם אנחנו מסוגלים להעריך את מה שחשוב באמת רק בשעת אסון? האם ההבנה כשלעצמה לא מספיקה, ועד שלא נחווה על בשרנו את הצרה לא נצליח לקבל פרופורציות? ואז הבנתי. מדובר באמצעי הגנה הכרחי. אבולוציוני ממש. כי אם לא נתמקד בטפל, ונחשוב כל הזמן על העיקר, נסתובב בהבנה מתמדת שכולנו נמות. וכך גם כל יקירינו. וזה יקרה באופן לא נעים עד טרגי. ומה בכלל התכלית וגו'. במילים אחרות, ברוך בורא הוואטסאפ.
על הסכין
- תחקיר “המקור" על ראש המוסד לשעבר יוסי כהן היה בהחלט ראוי לשידור. כשראש המוסד מתרברב בפני אישה שהוא חפץ בה בסודות ביטחוניים לכאורה; כשכל כך פשוט לאתר את עקבותיו; וכשיש חשד אמיתי לכך שניסה לפגוע בפרנסתו של הבעל הנבגד - זו אינפורמציה בהחלט רלוונטית. הניסיון לגמד אותה בטענה שזו רדיפה של איש ימין הוא התחמקות.
- “תמונת הנצחון", הסרט החדש של אבי נשר, ראוי לכל הסופרלטיבים שהומטרו עליו. ניסיון מאוד אמיץ ושאפתני של הבמאי הוותיק, גם מבחינת רוחב היריעה יוצא הדופן של ההפקה, וגם בנוגע לנרטיב המצרי של מלחמת העצמאות, שזוכה כאן לביטוי נרחב ומפתיע. ובשורה התחתונה, חוויה קולנועית מצוינת וסוחפת שחייבים לראות בקולנוע. הלוואי שתסחוף את הצופים.
- הדבר הכי פשוט בימי קורונה הוא לתקוף את החלטות הממשלה. לטעון שהן היסטריות מדי, או מנגד - הססניות ומאוחרות מדי. אני רוצה רק לציין שהתקופה הזו היא חתיכת אתגר מטורף לכל ממשלה בעולם, ולא הייתי רוצה להתחלף עם אף מקבל החלטות. כי מה שלא תחליט, מישהו ייפגע. והכל עוד תחת עננה של חוסר ידע בנוגע למה שבאמת מתחולל כאן.