רגע לפני סוף השנה האזרחית, ועדת השרים לחקיקה אישרה את חוק הפייסבוק וגרמה למיני־סערה בכוס התה שלנו. משונה שנוכח נתונים חד־משמעיים על שיבוש תודעה, אלימות פוליטית, בריונות רשת וזינוק במספר ניסיונות התאבדות של בני נוער, החשש שכולם מביעים הוא לגבי חופש הביטוי. נדמה שהאיום המרכזי על המדינה הוא מה יקרה אם החוק (שלמעשה הוצע ב־2016 כדי למנוע הסתה לפיגועים והופל מחשש שיגביל תעמולה) חלילה ימנע ממאן דהוא להביע את דעתו, וכך תיסדק הדמוקרטיה ויתאפשר משטר דיקטטורי שמצנזר דעות.
זה אומנם חשש לגיטימי מתרחיש דמיוני עתידי, אבל כאדם שחי בהווה נדמה שמרוב דאגה לחופש הביטוי, שכחנו שבדמוקרטיה יש עוד כמה זכויות. בשנים האחרונות הרשת התמלאה תוקפנות, זיופים, מניפולציות שקריות, שטיפות מוח, תעמולת רעל בוטה, שלא לדבר על הכפשות והשפלות. לא מדובר בתופעה שולית אלא בחלק עצום מהתוכן. האם לצד חופש הביטוי מישהו גם דואג לחופש השפיות? לחופש האמת על פני הפייק ניוז? או לחופש היכולת לגדל ילדים בסביבה שמעודדת ידע, קבלה וסובלנות?
קצת בדומה לדרך שבה צמד המילים "זכויות אדם" הוזנה עם השנים, ובמקרים רבים הפך למסווה של הצדקה לאנטישמיות או לארגונים נאורים כמו חמאס, נדמה שדבר דומה קורה לצמד המילים "חופש הביטוי". מעניין שגם הביביסטים נרעשים מהאפשרות שהוא ייפגע וגם נציגי השמאל הרדיקלי. יש להניח שמה שבאמת מלחיץ חלק מעיתונאי "הארץ" הוא שחלילה תיפגע יכולתם להצדיק אלימות בשם הכיבוש, ושמה שבאמת מלחיץ ביביסטים זה שיפגעו להם בחופש ההשתלחות והפצת השקרים, כי גם הסמולנים עושים את זה, אז מה פתאום שיפלו אותם.
ייתכן שהניסוח המשפטי של חוק הפייסבוק אינו מושלם, אבל מה שהרבה יותר מטריד הוא הסיכונים המתרבים ברשתות. בואו לא נשכח ש"חופש הביטוי" אינו באמת כיכר ציבורית כל עוד הוא מנוהל על ידי חברות פרטיות שמטרתן להרוויח כמה שיותר. לא ייתכן שב־2022 הן יוכלו להמשיך להתעלם ממה שקורה בתוך הפלטפורמה שלהן, ולהפעיל אלגוריתם שמשתמש בזעם אנושי ובהפצת שנאה כמקור רווח. האופציה להיתמם ולטעון שהן רק "מאפשרות" את התוכן ולא יכולות לנטר את כולו עבדה במשך תקופת מה, אבל העסק הולך ומתדרדר, וב־2022 הגיע הזמן שזה ישתנה.
ב־2021 דיברנו יותר מדי על חוק הפייסבוק שיאפשר לבית המשפט להסיר פוסטים שעלולים לפגוע בביטחון, ופחות מדי על הצעת חוק חשובה בהרבה: לחייב את הרשתות החברתיות שמציעות את שירותיהן לאזרחי ישראל ובתמורה מתפרנסות מזה בכבוד, לפתוח מוקדי שירות יעילים לתלונות של נפגעי רשת. המטרה היא לא להפוך את בית המשפט למנטר הראשי, אלא להפוך את החברות המסחריות לאחראיות לפגיעות שמתרחשות על הפלטפורמה שלהן, פשוט כך.
ברגע שהן ייחשפו לתביעות בעצמן, תראו איך פתאום ייכנס פרמטר האחריות לאלגוריתם של הרווח. כבר לא ישתלם לאפשר תוכני איכות של חפיפת ראש עם אקונומיקה ומטאטא, או סתם כאלה שמעודדים אלימות ושנאה. ייתכן שימוסדו כללי סף למי שירצה לפתוח חשבון, ממש כפי שיש כללי התנהגות למי שרוצה להיכנס לכל מועדון, וייתכן שיצוץ פיצוח קסם אחר. ברגע שיש מניע, תמיד איכשהו יימצא גם הפתרון.
חופש הקיטוב
הרשתות החברתיות פתחו דלת קסמים, שבהתחלה באמת אפשרה חופש ביטוי מופלא לכל אחד. אבל ללא כללי סף וללא אחריות על התוכן, כל מקום הופך מזוהם. ככל שהעניין לא מטופל, הזוהמה רק מתגברת וההשפעות קטלניות.
השבוע התברר שרשת של פרופילים מזויפים, מושקעים ואיכותיים, הצליחה לגרום לפעילי ליכוד לפרסם חומרים בפייסבוק ובטוויטר נגד ראש הממשלה נפתלי בנט. די קל, לא? במקביל, הם הפיצו מסרים נגד הליכוד בקבוצות של המרכז־שמאל. המקור של הפרופילים הוא באיראן, והמטרה הייתה פשוטה: לעודד וללבות את מה שקיים ממילא.
באיראן רואים את הקיטוב וההסלמה בשיח, שהגיע לרמות שנאה שלא ייאמנו, בחסות ההתנגדות לחוק הפייסבוק ולחוקים אחרים שחלילה יפגעו בחופש הביטוי. הרי השיח שאנחנו מקיימים הוא הבסיס לדמוקרטיה חזקה, נכון? אז זהו, שבאיראן דווקא מאמינים שלא.
אולי מבחוץ הם רואים את מה שאנחנו קצת מתקשים לראות מבפנים. יותר מדי אנשים נשבו בזרועות תעמולת הרעל בשנים האחרונות, והם משקיעים את כל מרצם בהפצת מסרים מעוררי זעם. באיראן דווקא אוהבים את האופי שהשיח הציבורי שלנו תפס בשנים האחרונות. מסתבר שהאייתוללות ממש בעד מרחב וירטואלי נטול רגולציה.
נחמד שאנחנו נלחמים על החופש להגביר התבהמות ושנאה, אבל פרט לדאגה מופרזת לחופש הביטוי שמסכלת כל הטלת מגבלה על הרשתות החברתיות, הייתכן שיש עוד כמה דברים שעלולים להיות מסוכנים לדמוקרטיה?
חופש ההתבהמות
ההתנפלות הפרימיטיבית של שניים־שלושה ביביסטים עלובי נפש על בני בגין השבוע, במיטב ז׳אנר הג׳ורה הנפוץ במחוזותינו, הייתה מזעזעת את אביו מנחם בגין הרבה יותר מכל דבר אחר שהם טענו שהוא היה מזדעזע ממנו. אבל בואו נודה: גם התנפלויות בהמיות של "אקטיביסטים" כאלה ואחרים על מנהלי בנקים, גם התפרעויות המוניות של חרדים וגם התפרעויות של "פעילי שמאל" מול חיילים בני 18 שמשרתים בהתנדבות את אזרחי המדינה, מעוררות גועל ברמה לא פחותה.
ב־2021, יותר מדי אירועים גרמו לתהייה מה נהיה מאיתנו. נדמה שלא משנה לאיזה שבט אנחנו משתייכים, אנחנו מצדיקים לעצמנו יותר מדי התנהגויות מופרעות, בגלל מפלצתיות כלשהי שאנחנו מייחסים לאחרים. קבוצות שלמות של בני עמנו הפכו מוקצות - כל קבוצה והמוקצים שלה. השאלה היא לא איזו קבוצה היא הגרועה מכולן, או מי מבין כל המופרעים צודק, אלא מי המנהיג הישראלי החדש שיפסיק את ה"וייב" הזה. אנחנו לא יכולים להחרים ככה זה את זה. מתחנו את זה לקצה. אומנם הווליום של המריבות קצת ירד מאז שהשלטון התחלף, אבל עד עכשיו בנט ולפיד לא באמת הצליחו לשנות את זה.
סיגלנו התנהגות הרסנית כעם. יותר אנרגיה יוצאת על קללות ואיומים זה על זה, ופחות על איראן הגרעינית, טילי חיזבאללה והטרור העזתי. יותר אנרגיה מושקעת בשנאה לישראלים אחרים ופחות נגד שנאה אנטישמית שמשתוללת בעולם. יותר אנרגיה מוקדשת במטרה להרוס למישהו אחר, מאשר במטרה לתכנן קדימה כמדינה עם אינטרסים קולקטיביים. עם כל הכבוד לחופש הביטוי, השיח הציבורי רקוב ומשפיע לרעה. זה קורה בחסות הפרצות הרבות ברשתות החברתיות ובזכות היעדר האחריות של החברות שמעניקות לנו את הפלטפורמות האלו. מה עושים עם זה בשנה הבאה?