מה אומר לכם? לפעמים אני מתגעגע לשנים היפות של לפני הספירה. טוב, נו, אני לא עד כדי כך זקן, הכוונה אינה לספירה "ההיא". ובכל זאת -
ארוחת שישי שלנו, לפני שבוע בדיוק, עמדה בסימן ערב השנה האזרחית החדשה. כמנהגם של אחינו הלא יהודים, לגמנו יינות מבעבעים (אני מאוד בעד חגים ששותים בהם הרבה, בעיקר אם מעורבת בעניין שמפניה), אכלנו אוכל כיפי ואחר כך עברנו מפינת האוכל אל הסלון, כדי לבצע שתי פעולות מנוגדות לכאורה: שחרור הכפתור העליון בג'ינס מרוב שובע ופזילה לעבר הקינוחים.
בערך בעשר החלו בני הבית להתפזר: הנוער (טוב, רק אחת מהן עדיין יכולה להיקרא כך, אבל עבורי הם תמיד יישארו ילדים) פנה לאירועי סילבסטר בבתי חברים, הגברת אל חדר השינה, ואני בחרתי בשלישייה בסלון עם כוש ג'מבו וג'יימס נסביט.
את המשפט האחרון נדמה לי שצריך להסביר. לכן עבור מי שאינו חובב סדרות בריטיות כמו "תישאר קרוב" שבה צפיתי, אציג את שני חבריי: כוש ג'מבו היא שחקנית מצוינת, שקצת קשה לאחרונה להיתקל בסדרה חדשה מבלי שתככב בה. ג'יימס נסביט הוא כבר הרבה יותר משחקן.
קודם כל, הוא צפון אירי - ועוד מבלפסט, העיר שחשבה שזה רעיון נפלא לקרוא לשדה התעופה הבינלאומי שלה על שם ג'ורג' בסט. שנית, ב"רגליים קרות", הסדרה שהפכה אותו לכוכב, הוא מגלם את האלטר־אגו המושלם של כל גבר: שותה, יוצא עם נשים יפות (אחרי שהוא מאבד את אשתו ואם בנו בנסיבות טרגיות, מה שכמובן רק הופך אותו לנחשק יותר בעיני נשים אחרות) ואפילו אוהד של מנצ'סטר יונייטד! ושלישית, הוא עושה את כל זה עם לוק שמשדר סקס־אפיל של פקיד שומה: גבות ששואפות להתחבר, גוף לא מעוצב בעליל ועליו שיער מלפני העידן המטרו־סקסואלי. בקיצור, כזה שנשים מתאהבות בו אף שהוא ההפך הגמור מהטיפוס שלהן.
כך, בעודי נאבק בשתי מגמות סותרות: נמנום קל בשל המאמץ לעכל את האוכל והיין, אל מול הרצון להישאר ער כדי לנסות לפענח את המסתורין שמאחורי היעלמויות של גברים צעירים בעיירת חוף באנגליה - שמעתי מבחוץ את הספירה.
עשרות אנשים, מכמה מוקדים שונים, ספרו לאחור, מעשר ועד "הפי ניו ייר!", ואני הגבתי קצת כמו הכלבה שרבצה בעריסה שלה: הרמתי ראש מעל הספה, הטיתי אוזן ואחר כך חזרתי לעסוק בשלי עד לפענוח מלא של הפשע, מרוצה מהיכולת שלי לטחון סדרה בת שמונה פרקים ביום שישי אחד.
ואז זה הכה בי: אי־שם, מבלי שהרגשתי, הפסיקה העיר הזאת להיות המסיבה שלי. אם עד לפני כמה שנים הבחירה שלי הייתה מבין כמה אלטרנטיבות של בילוי, הרי שהשנה הנושא אפילו לא עלה על הפרק. ארוחת ערב כבכל יום שישי עם המשפחה הגרעינית - הגברת קיפניס, שלושת ילדיה ובן הזוג של הגדולה, הרבה יין, קינוחים על הספה בסלון וטלוויזיה עד שנעצמות העיניים.
וכך, שעה קלה אל תוך שנה אזרחית חדשה, מצאתי את עצמי רובץ על הספה ומהרהר בנעוריי האבודים. ה־FOMO (פחד מהחמצה, אם לתרגם את הכוונה) שמשל בהם במשך שנים ארוכות, הרים את ראשו. הנה מסביבי אנשים צעירים סופרים לאחור בהתרגשות, מתנשקים בחצות, מתדלקים אלכוהול וכימיקלים עד שיעלה שחר ראשון של שנה אזרחית חדשה, ואני לא בעסק?
ברגעים הראשונים אני מודה שמצאתי את המחשבה מטרידה עד כדי גירוד. איך אני, מי שעד לפני כמה שנים לא היה אפשר לחלוץ פקק מבקבוק בעיר הזאת בלי לקרוא לו לעזרה - נשארתי מחוץ לכל מעגלי החוגגים?
זה לקח כמה דקות של חרדה, ממש כך. ואז התכסיתי לי בתובנה, קצת כמו כרבולית שמושכים בהתחלה על הרגליים לבל תקפאנה, אחר כך עד למותניים - ואז עד לכתפיים, מתמכרים לחמימות הנעימה. כן, חברים, בכל הקשור למסיבות עמוק אל תוך הלילה, אני כבר מחוץ לתחום. ממש פג התוקף.
כך אירע שהשלכתי מעליי באחת את הכרבולית הווירטואלית, ניגשתי אל החלון ולמרות הלילה הקריר, פתחתי אותו לרווחה. צלילי מוזיקת ריקודים עלו מדירות סמוכות והקיפו אותי בדיסהרמוניה מושלמת, שמדי פעם השתלבו בה מצהלות שיכורים מהרחוב.
עמדתי, קר מבחוץ וחם מבפנים, והאזנתי לצלילי המסיבות שהמשותף לכולן הוא שלאף אחת מהן לא הוזמנתי, נזכר בתקופה שבה הייתי מוזמן לפחות לעשר מסיבות דומות, בלילה שבו מתחלפת השנה. אם הייתי יכול לחזור בזמן ולאחל לעצמי (לפני 30 שנה נניח) לא רק איחולים לשנה אזרחית חדשה, אלא גם לשנים הבאות, הייתי מאחל לעצמי בדיוק את הרגע הזה, שבו אני עומד בזיפים וטרנינג, קצת כבד מארוחת שישי מפוארת, עדיין קצת הלום מיין, בתוך הבית שהוא ביתי ומבצרי.
"שלא ייגמר לעולם", לחשתי לעצמי, סגרתי את החלון וגררתי את גופתי לכיוון האמבטיה, רגע לפני שאלך לישון במיטה היחידה שבה אני מסוגל להירדם בתוך דקות. ואגב כך: FOMO היה אנטישמי!