הוא עלה השמיימה נטול כל חפץ, מלבד כיפה קטנה על ראשו. כדי לא לבזות את כבודו של אדון השלום לא לקח כלום איתו. אבל זה לא סיפור שונה מהשאר, מי באמת לוקח משהו איתו? הרי המוות, ברוב המקרים, לא צפוי, מפתיע, מתעתע. לפעמים מלאך המוות כל כך ממהר - כי רשימה ארוכה יש לו לאסוף עד שעות החסד, שבהן הוא נח - עד שאפילו להיפרד כהוגן מהמשפחה, לתת מבט אחרון בסביבה, בילד, בציפור מצייצת, לא נותן. אבל האיש הזה, שעליו אני כותבת, לו היה מספיק זמן לקחת יותר דברים, הרי מי יודע כמה שנים התבשלה בראשו ובמוחו המחשבה, שביום שתיפתח עליו הרעה, בעת שבה יביט בראי ובפה מלא יגיד "אשר יגורתי בא לי", ייקח את נפשו בידו וייפול על חרבו.

הו, הו, אלוהים, איזו חרב זו הייתה, הרי אם יש מיתה מתוך בחירה מושכלת, בלי שום רצון לטעויות או להישאר בחיים במקרה, נתון לחסדי רופאים ומשפחה, זו החרב האולטימטיבית שתדאג לזה, משוננת, אכזרית, לא מתייפייפת.

למעשה, זו חרב עם היסטוריה. לא מעט אנשים רצחה, שעליה חתומים בדם נעוריהם, תמימותם שנלקחה טרם עת, ניצול לבם, גופם, אמונותם, המון אנשים בגירים, שפעם היו ילדים, שעברו תחת ידו וחרבו של האיש שהעדיף להישפט בבית דין של מעלה מאשר להתמודד עם גזירת הדין כאן.

ומה חשב הוא, אותו הנאלח? ששם רחמנים יותר? הרי לא אאמין להנחה שרצה להישפט אצל שופט העליון, שלו אין צלם ודמות הגוף, לא אאמין שעשה זאת מתוך הזדהות עם קורבנותיו, לא אאמין שהבין שקיומו משאיר אנשים מסוימים עם לילות לבנים, סיוטים, כדורים פסיכיאטריים ופלאשבקים שחוזרים בכל אינטימיות. הרי לו היה מבין, סביר שהיה עושה זאת הרבה לפני שהתפוצצה הפרשייה. לאנשים כאלו אין מצפון, אין לב ואין מוסר. יש בהם לב, משאבת הגוף נטו, אבל לב יהודי, רחמן, נקי, לא היה מבטל את עצמו בשביל סיפוק של רגע.

כואב לי על קורבנותיו לא רק בגלל מה שעברו, אלא כי הוא היה אדם מוכר, מוערך, שנשא הרצאות, חיבר ספרים, והיו לו פרסומים לאין ערוך.

תארו לכם שהרבה מאותה החברה שבה חי, ראו איש יח"צ מעולה, איש שמייצג אותה בכבוד, בפאר, בחוכמה רבה. גם אחרי התפוצצות הפרשייה, גם אחרי שעמדה אישה ובדמעות העידה כי טרם מלאו לה 14 חדר אל מקדשה בכוח והחריב אותה מבפנים, עדיין היו כאלו שהאמינו לו, לא כולם ואין להכליל, אבל הרבנים שסירבו לפגוש בעדויות, הם אגב, אותם הרבנים שספדו לו בלי להתייחס לעדות אחת מהפרשה. מכיוון שמדובר באדם שכותב, מתראיין, מעביר הרצאות, בתוך חוג מצומצם כל כך, זה כמו לפגוש את רוצח נשמתך, כל יום, במשך נצח, בלי יכולת לזעוק, להתנגד, לדבר ולבכות.

שם למעלה, מה נראה לך? שתנוח רחוץ, לבוש לבן, על מיטת אפיריון נעימה? הרי אנשים כמוך עוברים לגיהינום מיד, אין אפילו סלקציה, שאלה או טיעוני הגנה. ודי, עזבו את הדיבה, ועזבו את הבולשיט, כל הפוליטיקלי קורקט הזה עוד יגמור את כולנו, מה יש לחכות לגזר דין, כשנראה שהוא נתן לנו את הגושפנקה היחידה, המוחלטת הבהירה, שכל דברי הנפגעים - אמת הם?

זו לא הגושפנקה היחידה.

כמה ימים לאחר שנטל את נשמתו, עמדה גם היא, בוכייה בביתה, מול הראי המלוכלך ושיננה "אשר יגורתי בא לי", וגם היא חיפשה חרב ליפול עליה. שלה הייתה הרבה יותר קהה, לא מזיקה, למעשה, נכשלה החרב הזו בפעם היחידה שהייתה צריכה לשמור עליה, עוד כשהייתה קטינה. כבר שנים שהיא הולכת עם מועקה בלב, בכל שחרית, מנחה וערבית, הוא בא אליה, לא פיזית, זה נפסק הרבה לפני כן, נפשית, מחשבתית. ריחו החמוץ, זיפיו, החיוך, הקול המוזר וההתנשפות הדוחה בכל פעם שבא על סיפוקו מלווים אותה במקלחת, כשהיא פושטת את בגדיה באטיות ואף שהיא לבד בבית, מביטה ימין ושמאל, מלווים אותה בפגישות שאליהן היא מגיעה במורך לב, לא נותנת אמונה באף אדם, אלא רק אחרי זמן ארוך ומייגע. כמה יפה היא הייתה, פנימה והחוצה. כמה יפה היה חיוכה, וכמה שקט היה בה. אותו השקט שבו צעדו חברותיה, משפחתה וסביבתה בלווייתה. בעוד בלווייתו עמדו גדולי הרבנים, מצלמות רבות ופסטיבל חבל על דאבדין ולא משתכחין, בלווייתה לא זעק אף עסקן, מיוחס, על העוול שנגרם לה.

על דבר אחד אני שמחה בכל הסיפור הרע הזה, ואיך אני מעיזה בכלל לשלב את המילה "שמחה" בכל הדבר הזה, אינני יודעת, אבל מניחה - לא - יודעת, שקהל קוראיי יבין זאת. הציבור החרדי מתעורר, מגיע אל הרשתות החברתיות, פוקח את עיניו, קורא הרבה יותר, גומע אליו גם דברי "חול" ועומד על שלו כשהוא רוצה לנער אבק מעל חוקים ישנים שכל קשר בינם לבין היהדות מקרי הוא. אינני יודעת להגיד אם רובו, אבל המון ממנו כבר לא מקבל עליו את דין השתיקה וההשתקה של אחרי מעשי הטרדה או אינוס ויוצא עם זה החוצה.

לא "זקן השבט" הוא זה שמחליט מי לחיים ומי למיתה, אלא שופט מוכר, רציני, נאור, בתוך בית דין מקובל. יש רעש בעולם הווירטואלי ונשים כדוגמת רחלי גוטליב רושגולד ותנועת "לא תשתוק", שהניחו בצד לרגע את קדושת המחנה ונלחמות על קדושת האדם, כבודו וזכותו הבלעדית על גופו ועל חייו. רחלי, אגב, היא אותה האקטיביסטית שגם חשפה את פרשת יהודה משי זהב, עוד אחד עם חרב שהצילה אותו מהתמודדות.

נכון, אני באה מבית מסורתי, אבל אמונתי התרופפה קצת עם השנים - אני ומצוות היהדות, בכל הקשור לכשרות, שבת, חגים, התרחקנו מאוד. אבל את מה שקשור לבין אדם לחברו ובין אדם למקום, אני מנסה לקיים מדי יום ואת ערכים אלו גם להנחיל לבתי. ולמרות המרחק הרב ביני לבין ההוא שם למעלה, אני בוטחת בו כל כך שיביא אותם לדין אמיתי. שיעמיד אותם לתת עדות, בין להבות הגיהינום ולהרגיש יום־יום, שעה־שעה, עד ביאת המשיח ותחיית המתים (אם הם נכללים בזה בכלל) בגופם את מה שעשו לתמימים שנכנסו אל חדרם.

אני בוטחת בבית דין של מעלה, כי למרות מה שחושבים, שם הדיינים הם לא רק חובשי כיפה, שם אין ציטוטים והתפלפלויות לשוניות כמו אצל השופטים החילונים בארץ, שם אין עיכוב הליכים, בירורים, ניכוי שליש על התנהגות טובה או סנגורים יקרים מדי. שם יש מה שעשית - ומה שתשלם.

ואני יודעת, שכשיפנו אותה המלאכים הטובים, בדרך המלכות, אל המרכבה שתיקח אותה למנוחה נכונה ונקייה בגן העדן, יפנו אותך, בני העוולה, השטנים, הרעים, אל המרכבה שתיקח אותך אל מקום המקולקלים, היכן שנמצאים אלו חסרי המוסר והחמלה.

קראתי קצת דברים שלך. אין ספק, התקנאתי בך (ועודני) על אוצר המילים המבורך, על הדמויות הרבות ועל החוכמה, וגם מסיבה אחת פשוטה: אני חושבת שאת הטור הזה יכולת לכתוב בצורה קיצונית יותר, עם מילים גבוהות פי כמה, שיתארו את מעשיך בצורה מוחשית ואכזרית יותר בפני קהל הקוראים.

ליל מנוחה, איש רע, אף על פי שאתה שוכב עכשיו, אני מאחלת לך שלא תעצום אף פעם עין.
ואת, נוחי עכשיו, שם למעלה שומרים עלייך,
וכאן למטה,
מבכים את זכרך.

הטור מוקדש לזכרה של שפרה הורוביץ 