מים עומדים

זה אני ליד הבריכה. הגעתי לפני שלושה שבועות, ותגובתי הראשונה למראה הבריכה בחצר הבית שבו התארחתי הייתה וויליאם הולדן צף מת ופניו במים בבריכה הפרטית של נורמה דזמונד ב"סאנסט בולוורד". הולדן, כמו ג'יי ג'יי גיטיס ופיליפ מארלו הם לוס אנג'לס ומוקפים מים; סיפור הרקע ב"צ'יינטאון" הוא גניבת מים בעיר מוכת בצורת, ו"אישה באגם" הוא כנראה ספרו הפחות משכנע של ריימונד צ'נדלר.

ב"שלום ולא להתראות" מתאבד הסופר האלכוהוליסט רוג'ר ווייד בטביעה באוקיינוס, ומארלו הרטוב מביט אחריו כשהוא יושב על החוף עטוף בשמיכה. הכלב מביא לו את מקל ההליכה של ווייד. לא מוזר בעיניי כלל שסטרלינג היידן הגדול ששיחק את ווייד הוא גם הגנרל ריפר ב"ד"ר סטריינג'לאב", שמצית מלחמה גרעינית משום שלדעתו הסובייטים מרעילים את מי השתייה באמריקה.

אף שגרנו בה פעם, לא הייתי בלוס אנג'לס 25 שנה. כשהגענו אליה מסן פרנסיסקו עם חפצינו ושני חתולים במשאית ששכרנו, היא הייתה טרחנית, אכזרית וללא נשמה. כמו הדירה ששכרנו מבעל הבית, שנראה כפיל של אקים טמירוף מ"מגע של רשע", כולל פאה מפוליאסטר. רחוב דרום אורנג' גרוב היה קרוב מדי לפיירפקס במערב הוליווד, והפיתוי הקולינרי של המטבח הישראלי לא בער בנו עדיין. הפרטים לא חשובים, אבל אחרי שלושה חודשים התקפלנו וחזרנו לישראל. לערים יש תקופות לא נעימות. בניו יורק זה היה בשנות ה־70 ובלוס אנג'לס ב־80.

המעבר ממיין, מקור צורב ובדידות לבית גדול מלא אנשים עם ימי שמש. כבישים מהירים ופקוקים והחבילה המגוחכת כולה עם עצי דקל ודספראדוס בין הענפים, לא חילצה ממני את הלעג הרגיל. זו דעתי ברמה לא אופרטיבית, משום שבגלגול הזה לא יהיה כסף לחיות באל־איי, גם לא בוואלי או באוקסנרד, אבל נזכרתי מדוע נמשכתי מערבה מהיום הראשון.

נכון שתנאי השטח והאקלים השתנו ללא הכר, אבל קליפורניה היא מקום נוח יותר לחיות בו למי שמיצה את חוויית ההרים וג'רמיה ג'ונסון. ובחנויות יש ירקות טריים ופריכים ולא אלה המעולפים המגיעים בחורף לטונדרה עם פרמדיקים צמודים ומכונות החייאה.

הגעתי לבריכה אחרי שלמארחת שלי נמאס לראות אותי רובץ על הספות וממשיך להפשיר. חשוב לציין שהבאתי איתי גשם שלא ירד שנתיים, אבל בהפסקות זרחה שמש שלא יכולות להיות נגדה טענות וליטפה - כך לפחות נאמר לי - את העור. משהו באופן שבו הלכתי גרם למארחיי להזהיר אותי, יותר מפעם אחת, לא ליפול לבריכה.

אינני מכחיש שהלכתי עקום, כמישהו במהלך שבץ מוחי או משהו, שרעדתי כמו עלה, רשימה ארוכה. נדמה לי שהכל על רקע נפשי, חוץ מכאבי גב תחתון. משהו שמתישהו יהיה צריך להראות לד"ר זלניק. עם תחלואת קוביד־19 מזנקת עברתי בשדות תעופה רבים מדי, כך שהכל אפשרי.

כך התאשפזתי בכיסא נוח ליד הבריכה. השמש, כאשר לא הסתירו אותה עננים חולפים, אכן הייתה מהסרטים. הכל הזכיר לי את "הבריכה" עם אלן דלון ורומי שניידר, ששווק לאחרונה בניו יורק כסרט קאלט. יש לי ויכוח עם ההגדרה. הסרט מקרטע בקפיצות בין סצינות חזקות לצילומי הישבן של שניידר. אין תלונה, אבל קאלט זה לא. כולם עסוקים מדי בעצמם ובפילוסופיה של פשע ותאוות בשרים, ולשם כך הביאו את מוריס רונה עם חיוכו המרושע ואת ג'יין בירקין כדי שתנשוך את שפתיה. לא ישבתי הרבה ופעמיים בסך הכל. משטר האוכל היה קפדני, ואחרי חודשים של דיאטה שבוזה בבית הייתי רעב.

המסעדה הצרפתית "מה מזון" נפתחה באל־איי ב־1973 ונסגרה בידי בעליה פטריק טרייל בסתיו 1985, כחודש אחרי מותו של אורסון וולס. אכלתי שם פעם, ואני מקווה שוולס, מתוקף הגאונות שדבקה בו שלעתים קשה היה לראותה, אכל שם טוב יותר. אני מגיע לוולס משום שהוא מונח בסוף כל סיפור על אל־איי וגם משום שאחרי שנות התנזרות צפיתי שם בחלק ניכר מהסרטים שהחמצתי בשנה שעברה. התארחתי אצל אנשים שמקבלים Screeners, DVD או לינקים לצפייה בתוקף חברותם בגילדת קולנוע כזאת או אחרת. אחרי ארוחת ערב מתרווחים על הספות ומקרינים על הקיר.

כך הגענו לשיחה שתמיד מסתתרת שם, על היבטים עגומים של הקולנוע האמריקאי. וולס הוא ללא ספק היבט עגום כזה, רובו באשמתו, ואף על פי שבשנה שעברה מלאו ל"אזרח קיין" 80 שנה, לא רק שלא נותרה מילה אחת לכתוב עליו, אני מאמין ש"מגע של רשע" (1958) הוא אחד מסרטיו הגדולים של וולס, טוב יותר מ"קיין".

הצופה יתקשה לזהות את הגבר הנאה בן ה־47 מתחת לאיפור מוצלח בתפקיד השוטר המושחת האנק קווינלן. הטרגדיה הוולסיאנית כולה מקופלת ב"מגע", עוד לפני שגופתו השמנה והירויה נופלת למי התעלה המעופשים בווניס, קליפורניה (שוב מים) שבה צולם, וצפה אל הנצח. הגרסה האולטימטיבית והמוצלחת של "מגע" נערכה על פי 58 עמודי הוראות שהשאיר וולס.

ב"מגע" חזתה מרלן דיטריך, בתפקיד טאנה המדאם הצוענייה הקוראת בקלפים, כי אין לו עתיד. "כל העתיד שלך משומש", אומרת דיטריך במבטאה הגרמני הכבד. ספרי לנו מי היה, שואל שוטר את דיטריך. "הוא היה גבר אמיתי. אבל מה זה משנה מה אומרים על אנשים?", היא תוהה.

קולנוע ואוכל. קופולה למד את זה ממנו. בצעירותו נמלט וולס מהמפיק אלכסנדר קורדה והסתתר בפונדק בצרפת. כאשר נושיו הקולנועיים עלו עליו, הוא היה בעיצומה של ארוחה: ארטישוקים טריים מפרובאנס שאותם אכל עם רוטב אנשובי. קערה גדולה של בואייבז ועוף צלוי. תמיד היה מודע למראהו. הר אדם רחב כחבית צועד בכבדות אף שהעדיף לשבת. מכל חטאיו הייתה הגרגרנות הגרועה ביותר. היא ניכרה במראהו. היא ניכרה בבדיקות הדם שלו.

"אני חושב שאכילה היא הפשע הפחות מסוכן מכל הפשעים, מכיוון שהיא דבר חיובי. מי שאוכל הרבה חוגג את הדברים הטובים בחיים. גרגרנות היא פשע, אבל נהנים כהוגן". כאשר הסתבר כי וולס לא יחזור על הישגיו, החלו לעוף בדיחות על משקלו. כיצד מכינים לאורסון וולס גולאש? שוחטים עדר של פרות.

"ישבתי בחדר האיפור בעת צילומי 'קיין'", סיפר וולס, "ולצדי ישבה קתרין הפבורן עם ניירות הגירושים שלה וסיפרה לי בפירוט מלא כיצד הווארד יוז זיין אותה והשתמשה בכל המילים הגסות שהכירה. לא משהו שהיית מצפה מהפבורן, לא? טנסי וויליאמס וקנת' טיינן נסעו לקובה כאורחיו של פידל קסטרו. היו שם אנשים נוספים כולל צ'ה גווארה. טיינן דיבר קצת ספרדית רצוצה, וקסטרו דיבר אנגלית לא רעה כלל. אבל טנסי השתעמם וישב בצד. הוא סימן בידו לעבר צ'ה: אולי אתה יכול ללכת ולהביא לי משהו לאכול?".

זה עצוב, אבל וולס היה אנטישמי סמוי. אותו סיב דק של אנטישמיות לטנטית שעבר גם בהמינגוויי. "אני שונא את הפיזיות של וודי אלן ואת המראה שלו", אמר וולס, "אני לא יכול להביא את עצמי לדבר עליו. הוא חולה במחלה של צ'רלי צ'פלין. שילוב של יוהרה עם נחבאות אל הכלים שגורמות לשיניים שלי לחרוק. אחד שמדבר בשקט ומתקפל עד שהוא כמעט נעלם בחברה, אבל יהיר ומתנשא בצורה יוצאת דופן. כזה שמציג את הפן הנחות שלו כדי להצחיק ולהשתחרר מכל העכבות שלו. כל מה שעשה על המסך היה טיפולי.

"היהודים השאירו את ההתנהגות הזאת באירופה. הם באו לישראל והוציאו את ההתנהגות המגונה הזאת לגמלאות. אבל התיאטרון שלהם משעמם. הקולנוע שלהם משעמם. הציור והפיסול שלהם משעממים. הזמן היחיד שהמוזיקה שלהם שווה משהו זה כאשר זובין מהטה, הינדו, מגיע לנצח על הפילהרמונית שלהם. כל כנר שהיה שווה משהו היה יהודי.

"פריץ לנג שאמו הייתה יהודייה, סיפר לי שיוזף גבלס שעמד בראש תעשיית הקולנוע הנאצית, הציע לו להיות ארי לשם כבוד. מעטים בלבד זכו בכבוד המפוקפק הזה. לנג אמר לו: אבל אני יהודי, וגבלס ענה: אני מחליט מיהו יהודי! זה היה הרגע שבו הבין לנג שהגיע הזמן לעזוב את אירופה. זה כמו שיהודים הונגרים זקנים מעריצים את הקיסר פרנץ יוזף מכיוון שהיה המנהיג היחיד שלא תמך בפוגרומים. הוא לא היה ליברל חלילה, אבל לא הסתובב ברחובות והכה יהודים על הראש. איך קוראים לחור התחת שביים את 'בית החיות'? ג'ון לנדיס! חתיכת חרא. לא עוזב אותי לנפשי. מתקשר אליי ללא הרף ונותן לי הצעות כיצד לעשות סרט בצורה הכי פטרונית. הוא עלול להגיע לכלא בגלל מה שקרה לוויק מורו ולשני הילדים בצילומי 'אזור הדמדומים'".

מכל הסרטים שראינו הכי אהבתי את ג'יימס בונד האחרון. אני מכיר גברים שמתייפחים בסוף. את "סיפור הפרברים" בגרסת האדמו"ר לא אבין אבל נפרדתי ממנו מזמן. יש סרטים שרימייק שלהם הוא תרגיל באגו. הם אינם מביאים יותר לדיון מאשר תמונה חדה יותר, סאונד רועם ואת הצורך לספק את רעבונו של הבמאי. בסוף השנה שעברה הכניס הסרט 40 מיליון דולר מול תקציב של 100 מיליון. אני סקרן לדעת מה היה עושה וולס עם ההפרש.

למרות זרים ותשואות, "The Power of The Dog" הוא אחד מהתרגילים בקולנוע חסר פשר, שנראה ומרגיש כמו חבורת בוקרים שמעבירה עדר פרות מטקסס למונטנה. לא הבנתי מדוע היה צריך לגרור שחקן בריטי לניו זילנד כדי לצלם מערבון אמריקאי. הבנתי חלק מהניואנסים אבל לא את האמירה כולה, ולא הייתי היחיד שנקרע מפיהוקים. "ליקוריש פיצה" הוא מסע נוסטלגי לא מעיק לימים אחרים שנראים כמו שהיה בהם טעם לחיים, אינו מצטבר לסך כל חלקיו. לפעמים אני רוצה להבין מה אני רואה ולמה כיוון הבמאי. וכל הזמן הזה נע גל האומיקרון ממזרח למערב כמו צונאמי.

בתחילת שנות ה־80 נדמה היה כי וולס בחר בחיים. הוא עשה דיאטה. אבל כיצד עושה דיאטה מי שכל חייו אכל ושתה ממיטב המטבח והיין הצרפתיים? הוא נהג לפתוח בקבוק שמפניה "מואה א־שנדון" לארוחת צהריים שאותו שתה בגפו. הוא המשיך עם נקניק דם ותפוחים, שאותם קינח בבקבוק בוז'ולה. אחר כך עבר לפאטה ברווז ולסטייק פורטרהאוס ענק ומדמם ולקינוח מוס ארמניאק עם ארבע־חמש כוסות קלבדוס לעיכול וכמה ספלים של קפה שחור חזק.

כחלק מהדיאטה היה עליו להיגמל מהרגל חיים של שתיית וודקה קפואה והוא עבר לשתות פרייה עם לימון. את אורחיו בשולחנו ב"מה מזון" נהג לראיין בעת הארוחה. "תאר לי את טעמו של הלובסטר", נהג להציק לאורחיו, "בוא נדבר על המנה האחרונה. האם היא אוורירית?".
הנה אורסון וולס, בחולצה אדומה כאש, במידה XXXXL, קורא ספר ליד שולחן זכוכית.

"מרגרט מיצ'ל התחילה לכתוב את 'חלף עם הרוח' בשנת 1926 וסיימה אותו אחרי עשר שנים", קבע כמי שזה עתה הנצה האנקדוטה השולית בזיכרונו והשגיח פתאום כי הוא מוקף צופים. "כתיבת ספר מעולה" - וולס השתתק במה שמומחים מכנים "פאוזה הריונית", שהיא הפסקה דרמטית הרת גורל, והתבונן בחיבה ממזרית בבקבוק שעל השולחן לידו - "כמו ייצור יין מעולה דורשת זמן", אמר והרים את גבותיו רבות ההבעה כאילו חשף זה עתה את תיאוריית היחסות שעה שאיינשטיין נמנם על הספה. "מה שהיה נכון לפני מאה שנה נכון גם היום", דקלם, "פול מאסון לא ימכור שום יין", השתיקה, הגבות, קימוט המצח, "לפני זמנו".

"האנשים שהכי שנאתי היו אלה שהלשינו על חבריהם לוועדה של ג'ו מקארתי", אמר וולס. "איליה קאזאן היה אחד המסגירים הגדולים שהלשין אי־פעם על חבריו הטובים ביותר. אני לא אדם נקמני, אבל קאזאן הוא אחד האנשים שאינני יכול להפסיק לכעוס עליו. אינני יכול לכבד אותו ואינני מוכן לשבת לצדו. הוא מזכיר לי במאי גרמני שלא אנקוב בשמו. כאשר הגיעו בנות הברית לברלין בימים האחרונים של המלחמה, הוא ברח לעיירת הולדתו. כאשר החיילים האמריקאים נכנסו לעיירה וחיפשו משתפי פעולה, הוא עמד לפני הבית שלו, נופף בפסלון האוסקר שלו וצעק: "ארטיסט! ארטיסט!".

"גברים שחוצים את גיל 60 נראים לרוב כמו האם היהודייה או האירית שלהם. כמו נורמן מיילר שנראה בדיוק כמו אמו היהודייה. הוא לא נראה יהודי יום אחד לפני גיל 60! הוא נראה אירי. אילו היית פוגש אותו והיית אומר ששמו ריילי, הוא היה עונה כמובן, שמי ריילי. לני ברנסטין מתחיל גם להיראות כמו אמו, כידוע לך.

"אני שונא את מה שפיטר (בוגדנוביץ' - ר"מ) עשה לעצמו עם הספר שכתב על שפנפנת פלייבוי דורותי סטראטן. גבר שבוגד בעצמו באופן כזה קבל עם ועדה, הגישה שלו מאוד מטרידה. סטראטן הייתה חצי זונה ופיטר יוצא מהספר כפיון של יו הפנר. אחרי שקראתי את הספר אני לא מאמין שהוא היה מאוהב בה. הוא היה מאוהב בעצמו וברעיון שהוא מאוהב בה. ידידי ג'וזף קוטון היה ג'נטלמן דרומי עם מנהגים טובים. הוא ניגש במסיבה אל הדה הופר (רכילאית הוליוודית שכתבה בעיתוניו של הרסט - ר"מ) ואמר: הדה, אני רוצה שתדעי שאם תשמיצי שוב את אורסון אבעט לך בתחת. היא לא האמינה לו והמשיכה לפטפט, וג'ו בעט לה בתחת. ההתקפות שלה על צ'פלין ועל דעותיו השמאלניות היו אחראיות חלקית לגלותו בשווייץ. היא ידועה כמי שניסתה להוציא מהארון את קרי גרנט ורנדולף סקוט שהיו זוג.

"גבר צעיר הולך למסיבת החתונה החגיגית ביותר שנערכה אי־פעם בכפר. כל האורחים לבושים במיטב בגדיהם. בדיוק כאשר האימאם עומד לברך את בני הזוג וכולם משתתקים, תוקע הגבר הצעיר את הנאד הרועם ביותר שנשמע אי־פעם בכפר. הוא כה נבוך ואומלל שהוא נס על נפשו, גונב גמל, רוכב עליו מחוץ לכפר, מחוץ לגבולות הממלכה ועד קצה העולם. הוא מצליח בכל מעשה ידיו ומתעשר. ברבות השנים והוא כבר איש זקן, הוא מחליט לשוב לכפר ומביא איתו שיירה גדולה של חמורים וגמלים עמוסים מתנות. כאשר הוא מתקרב לכפר, הוא חולף על פני שתי נשים שעובדות בשדה. הן מביטות בו, ואחת אומרת: 'תראי, פטמה, זה הבחור שהפליץ בחתונה".

כך אני מרגיש בלוס אנג'לס. כמו הבחור שהפליץ בחתונה.