שבוע שהחל עם סימנים ואיתותים מכיוון רצועת עזה בדבר הסלמה מתקרבת, הסתיים נכון לעכשיו עם נטרול המוקש המרכזי, בפשרה שהתקבלה כי העציר המנהלי הישאם אבו הוואש המזוהה עם הג'יהאד האסלאמי יסיים את שביתת הרעב שלו תמורת הבטחה ישראלית כי מעצרו לא יחודש והוא ישוחרר בסוף חודש פברואר.
השאלה הפתוחה שנותרה מההתנהלות המסורבלת של ישראל בעניין זה היא האם למעשה בדרך פעולתה והפתרון שהושג היא לא זורעת בפועל את המוקשים הבאים, ואת ההבנה בקרב ארגוני הטרור ברצועה כי הישגים מקומיים ניתן להשיג באמצעות הפעלת כוח, איומים ולחץ. במערכת הביטחון העריכו בימים האחרונים כי איומי הג'יהאד האסלאמי בהסלמה ברצועה עזה אותנטיים וצפויים לאיים על היציבות הביטחונית היחסית בדרום.
באיחור רב הבינו במערכת הביטחון כי אבו הוואש, באמצעות שביתת הרעב שלו, מצליח לגרום לישראל כאב ראש גדול. במקום שאסירים מנהליים אחרים נכשלו בו, הצליח פעיל שולי יחסית בהיררכיית הטרור של הג'יהאד האסלאמי לקדם את עצמו למעמד של סמל. בעיה קטנה הפכה מהר מאוד לגדולה, שפתרונה אולי דוחה הסלמה, אבל מקדם הישג תודעתי משמעותי לארגוני הטרור.
מאחורי הקלעים היו אלא שוב המצרים שפעלו לפתור את הסוגיה וגם בכירי הרשות הפלסטינית גויסו למאמץ, כך שלישראל קל יותר להצדיק את הפתרון לנוכח העובדה שהרשות היא זו שקידמה אותו. נתון שבו צפויה הרשות עצמה לעשות שימוש גם כלפי האוכלוסייה שלה. בפועל, כאמור, התמונה שונה ובמידה רבה פעלו ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית מתוך מארג של אינטרסים משותפים, כאשר לשני הצדדים נוח להציג את הרשות כמי שהובילה את המהלך.
אפשר לנהל דיון רציני ומעמיק בשאלה אם ישראל פעלה נכון בכך שבסופו של דבר מצאה את הדרך לסגור את הפרשה ללא הידרדרות להסלמה ביטחונית, כשגם בצמרת מערכת הביטחון ובדרג המדיני יש מגוון עמדות בנושא הזה וטיעונים בעד ונגד. בסופו של דבר העמדה שהתקבלה ואושרה על ידי ראש הממשלה נפתלי בנט היא כי בתוך סיטואציה של מזעור נזקים באירוע שגם כך ישראל משלמת בו מחיר הפסד, עדיפה הבחירה בדרך הפשרה.
בנט, כאופוזיציונר מימין לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, היה מותח ביקורת נוקבת על החלטה דומה לזו של קודמו, כפי שנהג בהחלטות אחרות שאותן תפס ככניעה לטרור. עכשיו כראש ממשלה, כפי שקרה לרבים מקודמיו, הוא לומד עד כמה התמונה מורכבת כאשר אתה הוא שנושא באחריות הכוללת.
על דבר אחד נדמה שאין ויכוח – מדינת ישראל נקלעה למשבר שלא היא ניהלה בו את הקצב. מה שהחל ככאב ראש לא נוראי, בשביתת רעב נוספת של עוד עציר מנהלי, הסתיים בבעיה אסטרטגית למדינת ישראל ובשדרוגו של פעיל טרור זוטר למעמד של סמל לאומי לארגוני הטרור הפלסטיניים בעזה וביהודה ושומרון. גם להתנהלות הישראלית חלק בכך.
מערכת הביטחון איחרה הפעם בהרמת הדגל על כך שהפעם מתפתח כאן משהו אחר. אם בסופו של דבר הוחלט לסגור את הפרשה בפשרה ובהחלטה שלא להאריך את תקופות מעצרו המנהלי למרות המסוכנות שמיוחסת לאבו הוואש, נשאלת השאלה אם לא ניתן היה לסגור את הפרשה מוקדם יותר במהלך 141 הימים לשביתת הרעב שלו. במצב עניינים כזה המשבר האחרון אולי מאחורינו, אבל לא מן הנמנע כי הוא כבר מזמן את המשברים הבאים שעומדים בפתח.
אסור להתבלבל מהתמונות מבית החולים וממצבו הרפואי של אבו הוואש. הוא אינו לוחם חופש תמים, אלא מוכר במשך שנים רבות כפעיל טרור של הג'יהאד האסלאמי. בשנת 2006 הורשע בעבירות ביטחון ונידון ל־56 חודשי מאסר. לאחר ששוחרר שב לעסוק בטרור, אבל במערכת הביטחון לא הצליחו לתרגם את המודיעין שנאסף לגבי המעורבות שלו בטרור לכתבי אישום. בסוף 2020 נעצר בפעם השלישית בעקבות מידע כי הוא מעורב בפעילות חבלנית משמעותית ומתכנן פיגועים נגד ישראלים.
בממשל דמוקרטי השימוש בכלי המעצר המנהלי הוא מורכב ומסובך מאוד, אבל לצד הבעיות הרבות, במציאות הביטחונית שלנו הוא גם כלי הכרחי. בתור דוגמה אפשר להביא את המחבל סאמר ערביד, אחד מרוצחיה של רנה שנרב ז"ל במעיין דני לפני יותר משנתיים. ערביד, שהיה פעיל בארגון הטרור של החזית העממית, נעצר מנהלית על בסיס מודיעין שהצביע על כוונותיו לבצע פיגועים. הוא שוחרר, חזר לפעילות טרור ועמד בראש ההתארגנות שביצעה את הפיגוע הקשה.
כאשר מערכת הביטחון אינה מצליחה לתרגם את המידע המודיעיני לכתבי אישום, ומעצר מנהלי נמשך לאורך תקופה ארוכה כמו במקרה של אבו הוואש, באחריותה לנהל מאזן בקרה של רווח והפסד ולקיים תהליכי קבלת החלטות סדורים, בנושא שמאז ומעולם היה נפיץ מאוד. אל לה להמתין לרגע שבו אירוע נקודתי שאינו מנוהל נכון גורר את ישראל למשבר אסטרטגי. כעת ההישג הפלסטיני יוצר מוטיבציה אצל ארגוני הטרור ברצועה לסחוט את ישראל גם בסוגיות נוספות, שבוודאי יצוצו בקרוב.
משוואת הברקים החדשה
בשבת האחרונה נורו שתי רקטות מרצועת עזה והתפוצצו בים מול חופי תל אביב. בישראל, לעומת שלושה מקרים קודמים, נמנעו מלאשר כי ההערכה במערכת הביטחון היא כי גם הפעם מדובר בירי שבוצע ממשגרי חמאס כתוצאה מתקלה טכנית. לעומת המקרים הקודמים שבהם הייתה זו ישראל שמיהרה לחלץ את חמאס באמצעות הערכות כי מדובר בירי שנגרם כתוצאה ממזג האוויר, הפעם היה זה חמאס שהזדרז לנפק את ההסבר, והמסרים עברו דרך המצרים.
בנט אומנם הצהיר כי הטיעון הזה אינו רלוונטי יותר והיו כאלה שכינו זאת "משוואת הברקים החדשה". עם זאת, התדרוכים המקדימים לתקשורת, שבמערכת הביטחון סבורים שהגיעו מכיוון לשכת ראש הממשלה, על תקיפה ותגובה חריפה שצפויות בלילה, עוררו זעם בקרב בכירים בצה"ל. כי בפועל, בין רמת ההצהרות למדרגת הפעולה המאופקת שנבחרה, קיים פער גדול מאוד. הטענה שנשמעה כי הפעם ישראל הגיבה בחריפות גדולה יותר אל מול ירי שבעבר נטען כי בוצע בשל תקלה טכנית, אינה נכונה עובדתית ובשום דרך אין מדובר במשוואת תגובה חדשה כפי שטוען ראש הממשלה.
בחודשים שחלפו מאז מבצע שומר החומות נשמר שקט יחסי מהרצועה. בישראל סבורים כי אחד הגורמים המשמעותיים שהוביל לכך הוא המדיניות הכלכלית שהורחבה בהדרגה מאז המבצע, שבאה לידי ביטוי בין השאר במתן היתר לעשרת אלפים סוחרים (בפועל פועלים) לעבוד בישראל. הצעד השני החשוב, כך מצהירים אצלנו, קשור לשינוי מדיניות התגובה לאירועים חריגים ולטרור מהרצועה, משוואת תגובה חריפה יותר שאמורה לסמן לחמאס גם את מחיר ההפסד. בפועל, השבועות האחרונים לא מצביעים על שינוי כיוון במדיניות הישראלית לעומת זה של הממשלות קודמות.
האינטרס הישראלי שלא להיגרר לעימות מיותר נוסף ברצועת עזה הוא מובן, אבל לעתים בחירה בנתיבי האיפוק היא דווקא זו שעלולה לקרב את ההסלמה, כאשר הצד השני מקבל את הרושם שהוא יכול למתוח את הגבול עוד יותר תוך ניסיון ללחוץ את ישראל אל הקיר באיתותים שונים בשטח, בהצהרות ובאיומים.
התגובות לתקריות האחרונות, ההצהרות המיותרות והפערים בין ססמאות על משוואות תגובה חדשות לבין המציאות בשטח, לצד ההתנהלות המסורבלת בנושא שביתת הרעב של הישאם אבו הוואש, אינם מבשרים טובות בעניין זה. הממשלה אולי עקפה את המשוכות האחרונות בדרך להסלמה נוספת ברצועת עזה, אבל במידה רבה ההתנהלות הזו היא גם זו שעלולה לקרב את המתיחות הבאה.
פגיעה בקודים ערכיים
גם לנו כתקשורת יש הרבה מה ללמוד מההתנהלות סביב סיקור התרסקות מסוק העטלף השבוע. לא היה אפשר להישאר אדישים לדברים שאמר השבוע ירון, אביו של חן פוגל ז"ל, לאחר נפילת בנו. באצילות ובעדינות תיאר את הרגעים המחרידים עד לקבלת ההודעה הרשמית: "עברנו סיוט מתמשך, אני לא מאשים אף אחד וזה בסדר. לוקח זמן להגיע לבית של אבלים. ראינו בתקשורת את ההודעה ולא הצלחנו להשיג אף אחד, ואף אחד לא הסכים לדבר איתנו, עד שהגיעו כמובן לבשר את הבשורות הרעות". למעשה, בני המשפחה הבינו מדיווחי התקשורת את הנורא מכל עוד לפני הגעת הקצינים לביתם.
בעידן התקשורתי שבו אנחנו חיים, הרשתות החברתיות והוואטסאפ, ייתכן שלעתים זהו מצב בלתי נמנע, במיוחד כאשר אסון כזה מתרחש אל מול חופי אחת הערים הגדולות במדינה. זה גם מחייב את אגף כוח אדם בצה"ל, אגף נפגעים ודובר צה"ל למחשבה נוספת כיצד לנהוג במקרים מסוג זה, תוך תיאום עם גופי דוברות אחרים כמו משטרה ובתי החולים.
אבל לפני הכל זה גם מחייב אותנו בתקשורת. זה לא עניין לצנזורה ולצווי איסור פרסום, זה עניין ערכי מתוך מחויבות עמוקה למשפחות הנופלים, כפי שנשמרו כאן קודים ברורים במשך עשרות שנים לעשות ככל האפשר כדי למנוע פרסום מידע מיותר בטרם המשפחות יודעות. מהקיטבג שנשא את שם אחד הנופלים שצולם בשידור חי באסון המסוקים, דרך הצלמים שהגיעו לביתה של רונה רמון עוד לפני קציני הנפגעים שהיו בדרכם לבשר לה על נפילת בנה אסף, ועד הדיווחים המיותרים על כך שהמסוק שהתרסק הוא מסוג עטלף, שכמוהו יש בודדים בלבד בחיל האוויר - בין כל אלה עובר קו אחד של רגישות נדרשת.
בערב שבו דווקא התקשורת הממוסדת הפליאה בהוצאת פושים עם דיווחים לא נכונים, חילוצים שלא היו, פצועים שלא פונו ובעיקר בחיפוש מיותר אחר מעקפים להגיד את מה שאסור להגיד בשלב בו המשפחות טרם עודכנו על ידי גורמים רשמיים – פגענו בקודים ערכיים שנשמרים כאן שנים. דווקא עכשיו, כשהמידע זורם מכל כיוון ופעמים רבות אינו נכון ומאומת, נדרש מאיתנו לזכור עד כמה חשובה הבקרה על אמינות המידע. הוצאת פוש ראשון לפני כולם אינה הישג עיתונאי בשום דרך. האחריות והדיוק במקרים האלה בוודאי קודמים לתחרות.
אתגר פנימי
צה"ל אומנם ממשיך להיות המוסד הממלכתי שמקבל את רמת האמון הגבוהה ביותר במגזר היהודי בישראל, כפי שמתבטא בסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה. עם זאת, לפי הסקר האחרון שנערך באוקטובר והתפרסם השבוע, רמת אמון הציבור היהודי בצבא צללה בצורה תלולה, לאחר ציון גבוה בסקר שנערך מיד לאחר מבצע שומר החומות. מדד האמון, שעומד על 78%, הוא הנמוך ביותר מאז 2008, כאשר באותן שנים התגברה הביקורת על תפקוד הצבא במלחמת לבנון השנייה.
אם במרבית השנים שבהן התבצע הסקר נהנה צה"ל מרמת אמון של יותר מ־90%, בשנתיים האחרונות נרשמת ירידה משמעותית. אז נכון שמגמת הירידה התלולה מתבטאת בכל מוסדות המדינה, בהם מערכת המשפט, המשטרה, הכנסת ואף מוסד הנשיאות, ונכון שמדובר בתופעה שמאפיינת מדינות רבות בעולם, אבל בעבר, גם בשנים שבהן נרשמה צניחה של אמון הציבור במוסדות המדינה, צה"ל שמר על יציבות.
כמובן שניתן לקבל את הטענה שיש בסקרים ממידת הצדק, כי הם מבטאים שינויים עמוקים בחברה הישראלית, שחלקים גדולים ממנה כלל אינם מתגייסים לצה"ל, ואת השינוי כלפי המוסדות הממלכתיים בעידן שבו כבר אין פרות קדושות. ניתן גם להניח שהקוטביות בחברה הישראלית והמשברים הפוליטיים עושים את שלהם. ועדיין, כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, הסקרים האחרונים מבטאים פערים גדולים בין הציונים הגבוהים שצה"ל מעניק לעצמו לאופן שבו הציבור מעריך את תפקודו.
אבל יותר מהסקרים, המבטאים הלכי רוח בחברה הישראלית, האתגר האמיתי של הרמטכ"ל אביב כוכבי בפתח שנתו האחרונה בתפקיד הוא בתוך הצבא פנימה, בחיבור קצונת השטח הבכירה ודרג הביניים בסדיר ובמילואים, ובתפיסות הלחימה החדשות שהוא מנסה להנחיל. את הנתון הזה קשה לאפיין בסקרים, אבל בחודשים האחרונים, בעיקר מאז מבצע שומר החומות, עולים יותר ויותר קולות מהשטח המבטאים ביקורת על הפער שבין תפיסת המטה הכללי לבין המציאות עצמה.
ביקורת שבעבר נשמעה בחדרי חדרים נאמרת היום בצורה גלויה הרבה יותר. לזכותו של הרמטכ"ל צריך להגיד שלעתים שינויים גדולים לוקח זמן ליישם ואת חלק מהמהלכים שנעשים היום ניתן יהיה לשפוט רק בעוד כמה שנים. אבל בינתיים, לצד אמון הציבור, האתגר שלו מבית חשוב אפילו יותר.