עדיין אנחנו בעידן האומיקרונה, ויודעים, בערך, מה יהיה מחר. על מה יהיה מחרתיים עם המגיפה ואיתנו, יודעים פחות – ואחרי מחרתיים? אלוהים גדול. גדול גם מספר האפשרויות, הווריאנטים והמניפולציות של האומיקרון המתעתע. הזמנו תור - ויום למחרת קיבלנו חיסון, בדיוק בשעה ובדקה שנקבעו.
הכאב הקטן בזרוע התעמעם. דחינו ארוחת ערב עם הילדים והנכדים, ויתרנו על מכון הכושר, אבל לא על הצגה. הלכנו לשוק לקנייה מרוכזת. בעוד שבוע, עם נוגדנים משוחזרים ופעילים, נוכל שוב לפגוש בבני המשפחה ובחברים ולחזור לפעילות מלאה, עם מסיכות וזהירות. בינתיים, כמי שיודעים כמעט כמו המומחים, נשער מהן האופציות שלפנינו (בכפוף, כמובן, לרציונליות של הנגיף):
האפשרות שנראית כסבירה ביותר: מספר המאומתים בשיא יפחת מוקדם ממה שצפו המומחים. מספר החולים קשה יעלה קצת. הכלכלה לא תינזק הרבה, מערכת החינוך תתאושש. העקומה תתחיל לרדת. לא תהיה תחושת ניצחון, ורה"מ בנט לא יזכה ללייק ציבורי (שמגיע לו על ערנותו בראשית גל האומיקרון), בגלל הבלגן בהנחיות הסותרות ובמריבות השרים.
האפשרות שנראית דמיונית מדי: הגל ייעצר, והעקומה תתחיל לרדת בימים הקרובים. המדינה ושמיה פתוחים לרווחה, והמאומתים יעברו את התקופה בקלות וללא בעיות מיוחדות. אחרי שמצב התחלואה ירד למינימום מאומתים ומאושפזים, ושום וריאנט חדש לא יאיים באופק, יכריז רה"מ על סוף המגיפה, "אם כי אנחנו דרוכים ומוכנים לכל אפשרות של חידושה". נתניהו יהנדס דרך להכריז על עצמו כמושיענו.
האפשרות שנראית מפחידה: מספר המאומתים יעלה ויכפיל את עצמו בכל יומיים וחצי ויגיע במהירות לעשרות אלפים, וגם אחרי חודש לא ייראה סוף באופק. מספר החולים קשה יעלה לאלף פלוס, רוב רובם לא מחוסנים ומחוסנים חלקית, חלקם קורונתיים ושפעתיים. בתי החולים יתמלאו, והוויכוח הציבורי הזועם יתמקד בהעדפת הטיפול בלא מחוסנים ("מדוע לא מיררו את חייהם של מדביקני המגיפה?") על המחוסנים שנדבקו.
מספר המתים יהיה נמוך, יחסית, בגלל התרופות החדשות, אבל יעלה בהתמדה. "פייזר" עדיין לא תגיע לחיסון יעיל נגד מהירות ההפצה של הדבקות האומיקרון, וברקע כבר יסתמנו וריאנטים חדשים, שיקשו עלינו לחיות לצד הקורונה. הרגולציה תהיה משותקת, והמשק והחינוך בשיתוק חלקי, עם הפגנות עובדים ובעלי עסקים על אי־פיצוי מובטלים, חל"תים ויוקר המחיה. האופוזיציה תרכב בשמחה על הגל ותאשים את בנט, לפיד, סער וליברמן וממשלתם באחריות למחדל הקיומי.
הכל אפשרי, וכידוע, הלא צפוי הוא הצפוי ביותר. ועד אז אפשר לשבת ולהרהר בהתגודדות המבישה, גם מצד העמיתים לקואליציה, על סגן השרה, האלוף במיל' וסגן הרמטכ"ל לשעבר, הלוחם והמפקד יאיר גולן, המוגדר כ"פרסונה מוזרה", אולי משום שהוא אומר מה שהוא חושב וחושב מה שהוא אומר, ודבריו, מאז נאומו ב־2016 ("מפחיד לזהות בקרבנו תהליכים מעוררי חלחלה, שהתרחשו בגרמניה לפני 80־70 שנה"), הינם התראה מרה וצודקת.
כל המצקצקים והצווחים נגד גולן נטפלים לטפל הלשוני, השימוש שלו בתואר "תתי־אדם", ה"אוּנטרמֶנטש" הנאצי ליהודים, צוענים וקומוניסטים, ומתעלמים מעיקר דבריו: בריוני המאחזים ("ההתיישבות הצעירה", בלשון המכובסת), אלו יהודים עוברי חוק, שלפי עדויות ותיעודים, מטילים טרור על רועים ואיכרים פלסטינים, מתעללים בהם, שורפים את בתיהם, פוגעים בכרמי הזיתים, מגרשים את עדריהם מאזורי המרעה והמים, מתאנים גם לחיילי צה"ל (שלא עוצרים אותם ממעשיהם) ומכים ישראלים מבוגרים הבאים לתמוך בפלסטינים החפים מפשע.
מה שיאיר גולן ידע לזהות שלשום, לדבר עליו אתמול, ולחטוף על דבריו היום - יתגלה מחר לכולנו כפיגוע קשה גם בנו ובצדקת הדרך שלנו. ומחרתיים יהיה מאוחר מדי.