שלב 1: הכחשה ובידוד
זה פשוט לא יכול להיות, זו בטח טעות. רגע, הפס השני הוא לא באמת פס, הוא מקווקו כזה, ויש לו צבע דהוי. זו גם כולה בדיקה ביתית, היא הרי פחות אמינה מח"כ עידית סילמן בתחנת דלק. נראה לי שהכנסתי את המטוש יותר מדי עמוק לאף, אולי בגלל זה הוא חושב שיש לי קורונה. בכלל, נראה שהמכשיר הזה מקולקל.

כן, גם קיבלתי חיובי מהאנטיגן המוסדי, אבל זה הכל בולשיט. היא יושבת שם באיזה מתחם שהיה גן ילדים, עם מלא טפסים, בטח הכל מתערבב לה עם בדיקות של מישהו אחר שבאמת חלה. הרי הם לא יודעים מה הם עושים שם, הם לא סגורים על עצמם, אז אני צריך לשלם את המחיר? אין מצב שנדבקתי. זה כל כך לא אני לחלות בקורונה. אני לא הטיפוס.

שלב 2: כעס
בסדר, הבנתי. אבל למה דווקא אני מכל האנשים בעולם? נכון שאחד מכל שלושה יידבק, אבל למה אני לא יכול להיות אחד מהשניים האחרים? זה לא הוגן. התחסנתי שלוש פעמים, שמתי מסיכה, לא יצאתי כבר 20 סילבסטרים, ויש בחוץ כאלה שממשיכים לחגוג, יוצאים, מבלים וכאילו כדי להכעיס מספרים שיש עכשיו פחות פקקים - עד מתי לא מחוסנים יעלוזו?

יש כל כך הרבה מסעדות שהייתי רוצה להיות בהן. יש מרק ארטישוק נהדר אצל אסתר ביהוד, ואומרים שהחדשה של אסידו טובה. הייתי רוצה לצאת לאיזה סרט טוב. מה סרט, הייתי יוצא לכל הסרטים. את "תמונת הנצחון" של אבי נשר אני חייב לראות, וגם את "האב" ואת "ספיידרמן" החדש ו"בשם האח" ו"בשם האב" ובשם אלוהים - למה אני?

הכל מיותר כבר. כבו את הירח. הורידו את השמש. עצרו את "נינג'ה ישראל", בלי קשר אליי. יש לי קורונה. אני בבידוד ואתם ממשיכים לחיות את החיים? זה לא מגיע לי, לא הייתי אמור לחטוף את הווירוס. קחו אותו ממני.  

שלב 3: מיקוח
לפחות תורידו לי כמה ימים מהבידוד. בארצות הברית מחויבים רק בחמישה ימים, לא חראם? באמת שאין לי כבר אף תסמין. האפצ'י האחרון שעשיתי היה לפני רבע שעה, מאז לא היה כלום. וכאבי השרירים? זה מאימון הרגליים שעשיתי באוקטובר.

רגע, ממתי מתחילים לספור? כי נדבקתי לפני הבדיקה החיובית. מה זה משנה לכם? אם תשחררו אותי מוקדם יותר, אני אעזור לכם. אני אטיף לחיסונים. אני אשתף כל פוסט של ד"ר שרון אלרעי פרייס. אני אהיה נאמן קורונה, אתנדב למד"א. אני אהיה בן אדם טוב יותר, אזרח למופת. אני אתגייס שוב למילואים, אני אתחיל למחזר, אתם רק תרוויחו ממני. תוציאו אותי מפה.  

שלב 4: דיכאון
טוב, די עזבו, אני כבר אירקב פה בחדר. הכל חסר טעם, ועוד יומיים יהיה גם חסר ריח. בשביל מה לחיות בעצם, הכל מיותר. כל הסדרות בנטפליקס נראות אותו דבר פתאום. הרלן קובן כתב ספר אחד וממנו יצרו 700 סדרות, שבכולן מישהו נעדר וכולם מחפשים אחריו. אחריי מחפש רק רופא המשפחה. אפילו "אמילי בפריז" לא מצליחה לעודד אותי.

ולא, קורונה היא לא כמו שפעת. הרגליים שלי חלשות, כאילו עליתי על הר המידוריאמה ואני מתנשף כל היום, כאילו ראיתי למעלה את אסי עזר מבקש שאלחץ לו על הבאזר. זה מטריד, זה מעייף, זה קשה.

החוקים של הקורונה הם הדבר הכי מתסכל ביקום: אם נדבקתי, לא אדבק שוב? אם חליתי, זה אומר שאני לא בריא? הקורונה היא כמו פילוסוף יווני שלא נותן לך מנוח. מחוסר ברירה התחלתי ללמוד אותיות יווניות. אגב, עוד שתי מוטציות אנחנו בסיגמא.

שלב 5: קבלה
אני מבין את מה שנגזר עליי, זה בסדר גמור. אין לי שום כוונה לנקום בדרעק שישב לידי ללא מסיכה. להפך, אני מודה לו על כך. פחות יום, עוד יום, עוד שמונה ימים בבידוד, מה זה כבר משנה?

שלב 6: החלמה והתנשאות
אני לקראת סיום. היה קליל. תעודת המתחסן שלי כבר בגלגלי הדפוס. עכשיו כנראה שהגיע תורכם. בהצלחה. 