כמעט שום דבר שקורה בסדרת הטלוויזיה ״קתרינה״ (יקטרינה), הפקה ססגונית ופרובוקטיבית של שירות הסטרימינג הולו, איננו דומה למציאות. יוצרי הסדרה, שאפשר לצפות בה גם בישראל, אומנם מזהירים שזה המצב. הם לא מתיימרים לשקף את המציאות, אך ללב מתגנב חשד קל: הדור הבא של אמריקאים יאמין לגרסה הטלוויזיונית יותר מאשר לגרסת המציאות. במציאות, קתרינה נישאת ליורש עצר. בסדרה, היא נישאת לקיסר. במציאות, הקיסר (לשעבר, אחרי שהדיחה אותו) מת במהרה. בסדרה, הוא ממשיך לחזר אחר רעייתו־אהובתו, ויש בחיזור שלו לא מעט חן. בעניין אחד אין הבדל: שתיהן מסחררות ודרמטיות.
קתרינה הגדולה נודעה במספר הגדול של מאהביה, וגם בכיבושיה הלא מבוטלים באירופה. המחצית השנייה של המאה ה־18 הייתה, בזכותה, תקופת שגשוג של רוסיה. היא נלחמה בטורקים, התעמתה עם השוודים, עם הפרוסים, עם הפולנים. חילופי המכתבים שלה עם מפקד הצבא גרגורי פוטיומקין, שהיה גם מאהב, חבר ואיש סוד, מגלים כיצד בשלה החלטתה לספח את חצי האי קרים. ״חצי האי קרים קוטע את גבולותינו״, הוא כותב לשליטה, ומכנה את השטח השנוי במחלוקת ״יבלת על האף״.
באפריל 1783, כמעט 250 שנה לפני שוולדימיר פוטין יעשה תרגילים דומים בסביבות רוסיה, פוטיומקין מנהל משא ומתן על גורל חצי האי עם השליט ״אשר את בחירתו לח'אן של חצי האי קרים ארגנו הרוסים מראש״, כפי שכותב אנרי טרויה, אחד מהביוגרפים של קתרינה הגדולה. השיחות עולות יפה, וחצי האי מסופח לקיסרות. קתרינה עצמה, כותב טרויה, ״עוקבת אחרי הפרשה מקרוב מאוד, כי אין כוונה בהשתלטות על פיסת קרקע זאת לגרום מלחמה אירופית״.
כמה הדים מתגלגלים מאז ועד לימינו אלה בערבות הרוסיות. כמה דמיון בין מה שעשתה קתרינה למה שעשו אחריה הסובייטים, למה שעושה היום פוטין. מינוי שליטים בשלט רחוק, כדי שאפשר יהיה לתמרן אותם על פי הצורך. בחינה זהירה של היחסים עם שאר המעצמות, ומידת נחישותן למנוע התפשטות רוסית. חתירה מתמדת להשפעה והתפשטות על כל מה שמסביב לרוסיה, כדי ליצור חומת מגן קבועה ויציבה.
לפני כמה ימים נחתו כוחות רוסיים בקזחסטן כדי לסייע לשליט קאסים טוקאייב לדכא מהומות. זה סיוע שמן הסתם לא ניתן בחינם, כפי ששר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן רמז. הרוסים לא נשארו חייבים, ופרסמו הודעה בוטה בגנות האמריקאים. מי הם בכלל שיגידו לנו איפה להיות ומה לעשות.
המשבר האוקראיני
קזחסטן היא מוקד של דרמה מתגלגלת, אבל היא המופע על הבמה הצדדית. המופע המרכזי הוא אוקראינה, גם זו סופחה חלקית לאימפריה על ידי קתרינה הגדולה, גם זו תקועה כמו יבלת באף של פוטין. כבר כמה שנים שהרוסים מערערים את המצב באוקראינה, כבר כמה שנים שהם מעלים ומורידים את המתיחות, אבל לעולם לא מורידים אותה לאפס. כוחות הצבא שלהם על הגבול, והדיפלומטים מנהלים שיחות עם האמריקאים. בודקים, כמו קתרינה בשעתה, מה באמת יקרה, כמה באמת יינזקו, אם יחליטו לפלוש. הם כמובן לא רוצים להצית מלחמה גדולה באירופה, אבל נדמה שזה לא יקרה. אף מדינה לא איימה לשלוח כוח צבאי משמעותי כדי לבלום את הרוסים, או לאתגר אותם בשדה הקרב.
השיחה בין נשיא ארצות הברית ג׳ו ביידן לבין פוטין, לפני כמה שבועות, תוארה אומנם כשיחה של ״איומים הדדיים״, והאמריקאים ניסו לצייר אותה כמופע של קשיחות נשיאותית - אבל בפועל האיום היה מוגבל לצעדים כלכליים. יהיו סנקציות, יהיה חרם, דברים כאלה. פוטין לא צריך לפחד מכך שפלישה לאוקראינה תוביל למלחמת עולם שלישית.
היחסים עם אמריקה עומדים במרכז התודעה של שליטים רוסים מאז ראשית המאה הקודמת. לא בימי קתרינה, כן בימי האימפריה הסובייטית וביתר שאת בתקופת המלחמה הקרה. בראיון מקיף לעיתון "וול סטריט ג׳ורנל" תיאר ההיסטוריון סרגיי רדצ׳נקו את הכמיהה הרוסית ללגיטימציה אמריקאית, והשווה את משבר אוקראינה למשבר חומת ברלין של סוף שנות ה־50 וראשית ה־60.
ניקיטה חרושצ׳וב היה אז נשיא ברית המועצות, ומוזר אבל קל יותר להבין מה חשב חרושצ׳וב אז מאשר מה שחושב פוטין היום. הארכיונים נפתחו, וההיסטוריונים המעיינים בהם יכולים ללמוד, כפי שמתאר רדצ׳נקו, ״שהאמריקאים לא צפויים לצאת למלחמה על ברלין. הוא עשה את החישוב שיש סיכוי של 95% שהם לא ייצאו למלחמה״. כמובן, 95% זה די גבוה, אבל מותיר בכל זאת סיכוי של 5% ל"מלחמה הרסנית לחלוטין, אובדנית. זה היה יותר מדי בשבילו. אז הוא החליט לסגת ולסיים בשקט את כל העניין של ברלין על ידי בניית חומת ברלין״.
מאמר במגזין ״טקסס נשיונל סקיוריטי ריוויו״ מתאר את הספקות של המנהיג הסובייטי. הוא ״פשוט לא יכול היה להיות בטוח שארצות הברית לא תפנה למלחמה, בניגוד לשכל הישר, כדי להגן על מעמדה בברלין. ׳הם ינסו להפחיד אותנו במלחמה - כמובן, הם מנסים להפחיד אותנו׳, הסביר חרושצ'וב. האם הכל בלוף? ׳המדינה המסוכנת ביותר היא אמריקה. יש לזה באמת כוח... אי אפשר לסמוך על אמריקה, כי בהחלטות שלהם אין היגיון, אבל הן מתקבלות בהשפעה של קבוצות מסוימות ושילוב אקראי של גורמים׳״.
ב־25 ביולי, שנת 1961, הנשיא ג׳ון קנדי העלה את רף האיום. בעשר בערב התייצב מול פני האומה, ובשידור טלוויזיה התחייב שארצות הברית לא תאפשר לסובייטים להוציא אותה ממערב ברלין. דונלד קרטר, היסטוריון רשמי של הצבא האמריקאי, תיאר את ההחלטה של קנדי לשלוח עוד כוחות לברלין: ״ב־17 באוגוסט החליט קנדי להבהיר את המחויבות האמריקאית למערב ברלין, הן לתושבי מערב ברלין והן לקומוניסטים על ידי הוראה ליו"ר המטות המשולבים, הגנרל לימן למניצר, לשלוח תגבורת״.
מפקדי הצבא ושר ההגנה מקנמרה הסתייגו מההחלטה, בטענה שתוספת החיילים לא תשפר בהרבה את יכולתם הדלה של הכוחות האמריקאיים להתנגד לרוסים. ״קנדי דחה את ההתנגדויות שלהם, וציין שקיבל את ההחלטה למטרות פוליטיות, פסיכולוגיות ומורליות״. לא הכוח חשוב, המסר חשוב. זה המסר שהותיר 5% בספק, ושכנע את חרושצ׳וב להסתפק בחומה שתחצה את ברלין, ולא לחתור לכיבוש וסיפוח של חלקה השני של העיר.
נדמה שכיום אין מי שייטע בלבו של פוטין את הספק הקל הזה. ביידן הוא לא קנדי. אמריקה של המאה ה־21 היא לא אמריקה של ראשית ימי המלחמה הקרה. כאשר היא מאיימת ב״תוצאות מרחיקות לכת״, כפי שעשה שר החוץ בלינקן לפני כמה ימים, ברור לכל שמדובר על איום כלכלי ודיפלומטי, לא על סיכון במלחמה. האם איום כזה יספיק כדי לשכנע את הרוסים לוותר על אוקראינה? מוקדם מדי לומר. הרוסים השמיעו רשימה של טענות על האופן שבו אירופה ואמריקה מאיימות על הביטחון הרוסי, בכוונתם להכניס את אוקראינה תחת המטרייה של נאטו (זאת הטענה הרוסית, שאין לה כרגע סימנים במציאות). האמריקאים הגיבו בהצעה לשיחות, מעין מבחן רצינות: אם יש לרוסים טענות על מהלכים שלנו, נשמע אותן, וננסה לבחון אם אפשר להגיע להסכמות על ויתורים הדדיים. לדוגמה, שינוי בפריסת הטילים באירופה, בתמורה לשינוי בפריסת טילים רוסיים.
כאמור - זה מבחן. וושינגטון נכנסה אליו במידה של ספקנות. זה ״נרטיב שקרי״, אמר שר החוץ האמריקאי על הטענות הרוסיות. ״אף אחד לא צריך להיות מופתע אם רוסיה תעורר פרובוקציה או תקרית, ואז תנסה להשתמש בה כדי להצדיק התערבות צבאית, בתקווה שעד שהעולם יבין את התחבולה, זה יהיה מאוחר מדי״, אמר בלינקן.
בלינקן איננו מומחה מובהק לרוסיה, אם כי עבודת הגמר שלו באוניברסיטה עסקה בהקמת צינור הגז הטרנס־סיבירי, והשפעת המהלך על יחסיה של ארצות הברית עם אירופה (המדיניות האמריקאית, קבע בלינקן, הייתה כישלון). הוא נולד לאחר משבר ברלין, וכיהן לראשונה בממשל אמריקאי לאחר שהמלחמה הקרה כבר נגמרה. קודם בממשל קלינטון, כשעוד נדמה היה שהעולם נכנס לעידן של שלווה. אחר כך בממשל בוש, בימים של תחילת המסע הארוך של מלחמה בטרור במזרח התיכון.
מי שניהלו את מדיניות החוץ באותם ימים היו בוגרים מנוסים של המלחמה הקרה, והיכרותם עם ההיסטוריה האמריקאית־רוסית הייתה טובה בהרבה משלו. כך, בעיקר, קונדוליזה רייס, שרת החוץ בממשל בוש הבן, שהספיקה לעבוד כצעירה מבטיחה, סובייטולוגית, בממשל בוש האב, בימים שבהם קרסה האימפריה הסובייטית. זה לא הביא לה תועלת מיוחדת בשנת 2008, כאשר החל המהלך הרוסי הגדול של סיפוח, בפלישה לגיאורגיה. רייס מבינה רוסית, אבל את כוונותיו של פוטין כנראה לא הבינה היטב. או שהבינה ולא היה לה מה לעשות נגדן. מאז הפלישה לגיאורגיה, היחסים בין המדינות הלכו והידרדרו. אמריקה, תחילה בימי ברק אובמה, ואחר כך גם בימי טראמפ וביידן, הפנתה את מבטה לסין. הרוסים ניצלו הזדמנויות - בקרים, בסוריה, באוקראינה, כעת בקזחסטן.
כשאמריקה מחנכת את רוסיה
ברית המועצות איננה, אבל המאבק בין ארצות הברית לרוסיה משום מה נמשך. על מה ולמה? זו שאלה שהתשובות עליה משתנות מפרשן לפרשן ומעת לעת. ברור שכבר לא מדובר בתחרות בין קומוניזם לדמוקרטיה וקפיטליזם. אבל מה כן? ״הסכסוך האריך ימים יותר מכל הנושאים שפעם הניעו אותו״, כתב ג׳וזף וויסברג, לשעבר איש ה־CIA ומחברו של ספר שכותרתו ״אסטרטגיית יציאה מהמלחמה הקרה השנייה״. הוא מאלה הסבורים שאמריקה רואה רק את האיום הרוסי עליה ועל ידידותיה, ומתקשה לראות את מה שרואים הרוסים - התערבות אמריקאית בוטה בחצר האחורית שלהם.
״תוך מספר שנים ארצות הברית ניסתה לשלב כמה רפובליקות סובייטיות לשעבר באופן מלא במחנה המערב״, כתב וויסברג. היא ״הכניסה את לטביה, ליטא ואסטוניה לנאט"ו, ארגון שמטרתו העיקרית היא התנגדות למוסקבה״. וזה כמובן לא הכל. כמה מחברות ברית ורשה לשעבר, כמו פולין והונגריה, נקלטו במערב מוקדם עוד יותר.
״התחלנו לבנות מערכת הגנה מפני טילים כדי להגן על אירופה, והצבנו אותה במדינות שהיו בעבר בעלות ברית של ברית המועצות... הטלנו שורה אינסופית של סנקציות נגד קשת רחבה של אינטרסים רוסיים ונגד אישים רוסים, בהנחה שתפקידנו להעניש התנהגות בלתי הולמת של רוסיה, בין שזה קשור לשחיתות פנימית ודיכוי פוליטי ובין שזה קשור להרפתקאות צבאיות בחו"ל״.
הוא כמובן לא המבקר היחיד של המדיניות האמריקאית. דוח של מכון קרנגי, מלפני שנתיים, קבע ש״מדיניות ארצות הברית כלפי רוסיה התעלמה במידה רבה מגורמים מכריעים כמו ההיסטוריה, התרבות, הגיאוגרפיה והביטחון הלאומי של רוסיה - כפי שהם נראים ממוסקבה. במשך שלושה עשורים נקטו הממשלים בארצות הברית באותה מדיניות לא מציאותית ותרמו לכישלון היחסים״. יש שיראו בזה האשמת הקורבן (גם אם אמריקה אינה הקורבן, אלא החבר של הקורבן) וזיכוי התוקפן, אך חוקרי קרנגי מספקים שתי דוגמאות שיש הכרח להרהר בהן.
הראשונה היא הפחות מעניינת: ״התעקשות שנאט"ו הוא ארגון הביטחון הלגיטימי היחיד לאירופה ולאירואסיה״. זה נתפס בעיני הרוסים כאיום על ביטחונם. השנייה היא היותר מעניינת, משום שיש לה השלכות לא רק על יחסי ארצות הברית עם רוסיה אלא על אתוס מדיניות החוץ האמריקאית כולו. כלומר, על השאלה מה תפקידה של אמריקה בעולם. הנה, כך כותבים החוקרים, בהאשמה כלפי מעצבי המדיניות האמריקאים: ״סירוב לקבל את רוסיה באשר היא, כפי שמעידות יוזמות חוזרות ונשנות לרפורמה ולעיצוב מחדש של המערכת הפוליטית שלה, למרות דחייתו של הקרמלין את קידום הדמוקרטיה ברוסיה וסביבתה והבנתו אותה כאיום על היציבות הפנימית הרוסית״.
״למרות חילוקי הדעות ביניהם בנושאים רבים אחרים״, כתב מחבר הדוח, ״ממשלי קלינטון, ג'ורג' בוש ואובמה לא קיבלו את רוסיה כמה שהייתה בתקופתם, ולא ראו בה מדינה חזקה ובוגרת מספיק כדי להתייחס לדעותיה או לאינטרסים שלה כפי שמוסקבה, ולא וושינגטון, מגדירה אותם. במקום זאת, כל שלושת הממשלים ראו ברוסיה מדינה פגומה ולעתים כושלת - פרויקט רפורמה, אפילו ניסוי של הנדסה חברתית שלארצות הברית יש זכות ואחריות לבצע״.
ובמילים אחרות: למה אמריקה מתעקשת לחנך את רוסיה? זו אולי שאלה טובה, אבל אם כבר שואלים אותה, למה לא לשאול עוד אלף כמוה, מהשאלה למה היא מנסה לחנך את ונצואלה, דרך השאלה למה היא מתעקשת לחנך את קובה, ואז לשאלות למה את איראן, את סין - גם את ישראל.
ההנחה העומדת מאחורי הטענה הזאת מובילה למסקנות מרתקות ומרחיקות לכת: בתקופת המלחמה הקרה ארצות הברית נאבקה כאימפריה אחת במערך של שתיים, ואחד מכלי העוצמה שלה היה הכלי הרטורי ״אנחנו דמוקרטים ואתם לא״. לכן בתקופה ההיא היה היגיון אסטרטגי ביומרה של האמריקאים לחנך את העולם, ולא רק בניסיון לעצב אותו על פי האינטרסים שלהם, ביטחוניים וכלכליים. אבל מרגע שהסתיימה המלחמה הקרה - שוב, זה מה שמשתמע מהטרוניה בהקשר הרוסי - אין לאמריקאים אלא לשמור שמירה מדוקדקת על אינטרסים, בלי לנסות לשנות את העולם. אם אין סיבה לומר לרוסים שהם צריכים לכבד יותר חירויות, אין סיבה לומר לסינים שהדיכוי של הונג קונג לא מקובל, ואין סיבה לנזוף בהונגרים על שחיקה של מוסדות דמוקרטיים, ואין סיבה לנדנד לישראל על הכיבוש.
כאמור, זו איננה שאלה על רוסיה, ועל היחסים עם רוסיה, זו שאלה על אמריקה בעיני עצמה. האם היא רוצה להיות מעצמת־על, ומה היא רואה כתפקידה במקרה שהיא מעצמת־על, והאם אמריקה דואגת לאמריקה בלבד או גם ממשטרת, לפחות חלקית, אזורים אחרים בעולם. בשנים האחרונות נרשמת נסיגה מובהקת בהשקעת משאבים אמריקאיים בשיפור העולם, ואם זה המצב, אפשר לשאול מה אכפת לה בכלל אם פוטין כן או לא יפלוש לאוקראינה. בעצם - זה מה שפוטין שואל את עצמו. מה אכפת לה. בעיניו, ובעיני רבים מהרוסים, השאיפה האמריקאית לתקן את העולם כך שיהיה בצלמם היא לא יותר מגחמה צדקנית של מדינה, שגם אותה מניעים רק אינטרסים.
האדריכלים של מדיניות החוץ של ארצות הברית ב־75 השנים האחרונות השתיתו אסטרטגיה על שלוש הנחות יסוד. הם הניחו שביטחונה של ארצות הברית מותנה בעיצוב סביבה גלובלית שמתאימה לנורמות, ערכים ומוסדות ליברליים. הם הניחו שעולם שרוב מדינותיו דמוקרטיות וחופשיות יהיה עולם בטוח ומשגשג. הם הניחו שתחת הסדר הגלובלי בהנהגת ארצות הברית יתקבצו בעלי ברית אמינים, שלא יתקוטטו אלה עם אלה. רוסיה לא קיבלה אף אחת מההנחות האלה, ועשתה מאמץ לטרפד כל ניסיון להתקדם לעולם הוושינגטוני האידילי.
זה לקח זמן - וזה קצת מצער - אבל רוסיה ניצחה בקרב הזה, לפחות חלקית. אמריקה אינה יכולה לעצב הסדרים גלובליים, ואינה מעצמה יחידה שכוחה כמעט בלתי מוגבל. מולה ניצבות יריבות חזקות, ובתוכה מסתופף ציבור עצבני, שקץ בהרפתקאות של מדיניות חוץ שאפתנית.
על כן, מה שמציב פוטין לאמריקה הוא הרבה יותר מאתגר מקומי באוקראינה. זה האתגר להסתגל לנסיבות גיאו־פוליטיות ופוליטיות משתנות. תהליך הסתגלות כזה כרוך, בין השאר, ב"שינוי הפרדיגמה שהנחתה את מדיניות ארצות הברית כלפי רוסיה בשלושת העשורים האחרונים״. מדוע? התשובה פשוטה: לארצות הברית אין אינטרסים מובהקים, אין רצון חזק ואין המשאבים הפנויים הדרושים להתמודדות עם מה שקורה על גבולה של רוסיה. כמו קתרינה, כמו חרושצ׳וב, גם פוטין מביט סביב ומעריך את נחישותם של יריביו. כמו קתרינה, כמו חרושצ׳וב, הוא יפעל כאשר יזהה סיכון קטן ותועלת גדולה.